בעקבות מאמרו של אלי ציפורי, "משהו צריך להשתנות בתרבות העבודה" ("גלובס", 1.9.16)
במדינת ישראל קיים מודל של שיתוף עובדים בחברות הממשלתיות, באופן שנציגי עובדים יושבים בדירקטוריון ולוקחים חלק בקבלת ההחלטות של החברה. המדובר בחלק מהדירקטוריונים של החברות החשובות והחיוניות במשק, כמו חברת החשמל, חברות נמלי הים, מקורות, רכבת ישראל ועוד.
מספר נציגי העובדים בדירקטוריונים של החברות הממשלתיות הוא שניים והם נבחרים רק בחברה המעסיקה לפחות 100 עובדים. את הליך הבחירות מנהל ארגון העובדים היציג והנציגים נבחרים על ידי ציבור העובדים. שיטת הבחירה היא כללית, אישית, חשאית וישירה. לאחר הבחירות, שר האוצר והשר האחראי על אותה חברה בוחרים שניים מששת העובדים שקיבלו את מספר הקולות הגדול ביותר, לפי שיקול דעתם הבלעדי.
המקטרגים על מודל זה טוענים כי כניסתם של נציגי עובדים לדירקטוריון הופכת אותו לזירת התגוששות של אינטרסים מנוגדים. נציג העובדים בדירקטוריון יראה את תפקידו כמייצג העובדים ובכך, ייווצר ניגוד עניינים בין חובותיו כדירקטור ובין חובותיו כנציג העובדים, על חשבון טובת החברה.
לעומתם, המצדדים בחברות עובדים בדירקטוריון טוענים, כי זכותם של העובדים לנציגות מטעמם היא מהותית, ומביאה לידי ביטוי את נקודת מבטם של העובדים על הנעשה בחברה מתוך ראייה לטווח ארוך, ובתוך כך, את הקשר המעין-קנייני בין העובדים למקום עבודתם.
חשיבות שיתוף עובדים בתהליכי קבלת החלטות במקומות עבודתם נובעת ממשמעותן הגורלית של החלטות אלה, העשויות להשפיע באורח מהותי על ביטחונם התעסוקתי המיידי ולטווח ארוך.
שיתוף עובדים בחברות הממשלתיות הוא חריג במשק הישראלי, שבו מקובל כי "ההנהלה מנהלת והעובד עובד". במקומות עבודה מאורגנים, הפררוגטיבה הניהולית המוחלטת של ההנהלה נסוגה מעט בפני ארגון העובדים מכוח הדין. כך למשל, חובת שקיפות וחובת היוועצות במקרה של שינויים מבניים.
לעומת זאת, בגרמניה, אחת הכלכלות החזקות בעולם, שיתוף עובדים אינו מילה גסה, אלא מודל נפוץ ביותר הקיים במקומות עבודה רבים מאוד.
אצלנו, בית המשפט העליון קבע כי יש להניח שנציגי העובדים בדירקטוריון ייתנו ביטוי לנקודת המבט של עובדי החברה בניהולה, וכי מינוים לא נועד כדי שייצגו את האינטרסים של עובדי החברה. כמו כל דירקטור, כך גם הם צריכים לפעול מתוך נאמנות לטובת החברה בלבד.
מכאן גם שלילת עמדתם של המקטרגים. מאחורי הטענה בדבר ניגוד עניינים אין מאומה - כך עולה מפסיקת העליון ומנוסח סעיפי החוק והתכלית מאחוריו.
נציג עובדים בדירקטוריון, ככל הדירקטורים, אמון על ידי החברה כי יפעל לטובתה, ללא משוא פנים, כפועל יוצא מעקרון החובה לפעול לטובת החברה בלבד, והוא חייב להפעיל שיקול דעת עצמאי.
לפיכך, אין כל מניעה כי דירקטור מקרב העובדים ישקול גם את עניינים של עובדי החברה, במובנו הרחב וכחלק מההגדרה הרחבה של טובת החברה. מנגד, הוא אינו רשאי לנצל את כוחו לטובת עובד שהוא חפץ ביקרו, תוך פגיעה בחברה - בדומה לדירקטור בחברה הציבורית, שמונה על ידי בעל השליטה בה אך אינו רשאי להעדיף את האינטרס שלו על פני טובת החברה.ניתן לומר, שבדומה לדירקטורים מקרב הציבור בחברה הציבורית, שהם שומרי הסף שנועדו לשמור על ציבור המשקיעים (אשר בדרך כלל מהווה מיעוט בין בעלי המניות) מפני דורסנות בעלי השליטה, כך גם נציגי עובדים בדירקטוריון, לא רק של החברות הממשלתיות, יפעלו לטובת החברה. ראיית השקפת העולם של עובדי החברה - ההון האנושי שביסודה - אינה מנוגדת לאינטרס של החברה ופעולה הנעשית מתוך היכרות קרובה עם ציבור העובדים, לצד נאמנות לחברה, הינה רצויה גם לטובת הציבור.
עו"ד ד"ר מורן סבוראי וע"ד אמיר בשה הם שותפים במשרד בשה זבידה סבוראי