עישון סיגריה / צלם: רויטרס
א. לפני כשלושה חודשים פלוס מינוס שוב הפסקתי לעשן, אבל הפעם (שוב) לתמיד. לא הייתי מטריד אתכם בקורותיי המשעממים והחוזרים על עצמם, אבל הפעם קרה לי משהו שלא קרה בעבר - דבר מאוד מרגש בפני עצמו, לא? הרי מרבית החיים הם כמו לבהות בשידור חוזר המציג לקט אינסופי של דברים רגילים לגמרי שקרו ויקרו כבר אלף פעם. אתה יכול לזפזפ, אבל גם את זה כבר עשית.
יש לי שני טיפים להפסקת עישון. ראשית, אל תעשה את זה אם אתה לא חייב. לעשן זה לא רק כיף אדיר, זה גם אחד הדברים היחידים שמפרידים את האדם מהבהמה. חיות יודעות לעשות כמעט כל מה שאנחנו - משימוש בכלים עבור בחוש הומור ועד למונוגמיה - אבל העישון הוא אנושי באופן בלעדי. אם כבר עשית את הטעות והפסקת, אז ככה: אל תספור שעות, ימים, שבועות או חודשים ואל תמנה את הסיגריות שלא עישנת. זה סתם הופך הכול לתחרות וברוב התחרויות אתה מפסיד, תודה בזה.
את הדבר השני לא המצאתי בעצמי, אבל אני לא זוכר למי לתת את הקרדיט: כשמתחשקת לך אחת, פשוט תחשוב שכבר עישנת אותה. הרי מה זה משנה? ממילא תתחשק לך עוד אחת. אז גם אותה תשכנע את עצמך שעישנת. על לא דבר.
אבל זה בכלל לא הנושא שעליו רציתי לכתוב. אחרי חודש וחצי של כל מה שמוכר וידוע, התעורר פתאום חוש הריח שהיה כנראה קבור שם איפשהו, והתחיל לעבוד במלוא הכוח. אומרים שמבחינה אבולוציונית, הראייה והריח הם החושים העתיקים ביותר והחזקים ביותר, אבל בן האדם - ולבטח האדם המודרני, האורבני - די הזניח את חוש הריח, כיסה אותו בשלל בשמים, סבונים ותכשירים ובלבל אותו לגמרי.
את הדברים הארומטיים ביותר בחיים, מהפרשות הגוף דרך חיות המשק ועד לזבל שהוא מייצר וכלה בריקבון הסופי של המוות, הרחיק האדם מעצמו כמה שיותר. היום הוא כבר מפתח אפים דיגיטליים שיריחו בשבילו ואת האף שלו הוא שומר לאירועים פלצניים במיוחד כמו טעימת יין, ואז הריח עולה דרגה והופך לניחוח.
ב. בכל מקרה, אחרי שנים על הרצף התתרני - התחלתי פתאום להריח. ומה אומר לכם, חברות וחברים: זה בכלל, אבל בכלל, לא כמו שחשבתי שזה יהיה. אני לא מריח לחם שהרגע נאפה או דשא שהרגע נקצץ, לא קפה שהרגע נטחן או מנגו שהרגע נחתך, לא בושם של אישה ולא את גלי הים, לא סבון ולא מסטיק, לא ספר חדש ולא חביתה חמה.
לא. אני מריח רק את מה שמסריח. כמי שמתגורר במרכז תל אביב, אין ולא מסתמן בקרוב מחסור בריחות רעים. כל מה שהאף שלי קולט זה שתן. צואה. זיעה. דלק שרוף. אספלט חרוך. כלב רטוב. חולצות שלא כובסו. אנשים שלא התקלחו. אנשים בכלל. גרביים. מי כביסה. פחי אשפה. חלב חמוץ. בשר מקולקל. סדין ישן. הבל פה. נפיחות. עובש על קירות. שמן במסעדות. ירקות רקובים. מים עומדים. עצמות דגים מבאישות. ביצים קשות שנשכחו בשמש. יומי הוא קטלוג של צחנה. כל יציאה שלי מהבית היא חציית ים סוף, אם ים סוף היה מזבלה בגיהינום. אפילו הריח שלי עצמי דוחה אותי - ואני הרי כל-כך אוהב את עצמי.
זה כל-כך מוזר, לא? מה יכולה להיות הסיבה לזה? הרי כשחוש הטעם שלי התעורר כמה שבועות קודם נהניתי הנאה גדולה מכל מה שמתוק וטעים ועדין לחיך. למה האף עובד הפוך? קראתי - אצל גלי וינרב בגלובס, אלא איפה - שהרבה פעמים לחץ נפשי, דיכאון או חרדה משפיעים על חוש הריח. אני לא יכול לומר שזה לחלוטין לא נכון, אבל אני גם לא יכול לומר שזה לא הפוך לגמרי: אולי אוסף הסירחונות שאופף אותי משפיע - והוא משפיע - על מצב רוחי? הרי כל כביש הוא דו סטרי. ובכלל, הרי מן הידועות היא שמחסור בניקוטין יכול להפוך את הבן אדם למדוכדך. אבל מה זה משנה מה בא קודם, האף או הנפש? יש מצב נתון, והוא בריח של שירותים ציבוריים בתחנת הרכבת המרכזית של ניו דלהי ביום חמישי בערב.
קראתי שאדם יכול להבחין בטריליון ריחות - אלף מיליארדים - למה אני מבחין רק בגרועים שבהם, ויותר חשוב: איך אני יוצא מזה?
ג. אם נתתי לכם טיפים להפסקת עישון, אני לא רואה שום סיבה שלא לתת לכם עוד טיפ - אולי הטיפ הכי חשוב שלי, מרכז הכובד של תפיסת עולמי שאני עושה בו שימוש גם בימי בית-שימוש אלה: להיתלות באילנות גבוהים ולרכוב על כתפי ענקים. הרי להסתכל למטה כשאתה למעלה כל אחד יכול - גם המבט, כמו כל דבר אחר, כפוף לכוח המשיכה - אבל להסתכל למעלה כשאתה למטה? בשביל זה, אחיותיי ואחיי, צריך אופי.
אז אני חושב על הבודהא. הבודהא גדל כנסיך בארמון מפואר, עד שבגיל 29 יצא ממנו פעם ראשונה, נתקל לתדהמתו במציאות האמיתית וכידוע גילה את הסבל שעומד בבסיס הקיום האנושי. הוא ראה את הזקנה, הוא ראה את החולי, הוא ראה את המוות; הוא הכיר לראשונה בארעיות השרירותית של הכול. הכול יחלוף, ואם הכול חולף, שום דבר לא ממשי ואם שום דבר לא ממשי מה אמיתי?
גם אני בודהא. אני הבודהא של הריח. כמו הבודהא גם אני הייתי נסיך. גרתי בארמון מוזהב של עשן וניקוטין, עד שכמו הבודהא יצאתי יום אחד לעולם האמיתי וגיליתי את הצחנה שנמצאת בבסיס של הכול. עיניו נפקחו והוא ראה, אפי נפתח ואני הרחתי. לראשונה הרחתי את הצחנה העומדת בבסיס של הכול. את ההפרשות, את הזבל, את ההתיישנות, את ההתחמצנות, את הקלקול, את הריקבון הבלתי נמנע שמחכה מעבר לפינה.
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. הבודהא עזב את הארמון ונדד בעולם עד שהגיע לנירוונה ומצא את ארבע האמיתות: הסבל קיים והוא אוניברסלי. הסיבה לסבל היא השתוקקות. אפשר להשתחרר מההשתוקקות וכך גם מהסבל. הדרך להגיע להארה הזו היא להיות חכם, מוסרי ולהתבונן פנימה.
ד. איך זה ייגמר במקרה שלי, אין לי מושג. אני מבין שהסירחון קיים והוא אוניברסלי. אני מבין שהסיבה לסירחון היא שהכול נרקב. אבל את הריקבון, כלומר את הזמן, אי אפשר לעצור. אין שום דרך - גם האיש הכי חכם, הכי מוסרי והכי מתבונן ימות וירקיב בסוף.
לאט לאט, אני בטוח, זה יירגע ויעבור, ואני אריח כאחד האדם, את הטוב ואת הרע, את הפרח ואת הביוב. אני לא דואג. אחרי הכול, אני מכיר את עצמי ולראות (או להריח) את השלילי בכל דבר זה הכי לא אני. אולי זה השיעור שלי. אולי זו הנירוונה שלי. כשחושבים על זה, יש משהו אלמותי בעישון. כמו שאמר פעם סיינפלד: לקרב אש לפנים, להכניס אותה לפה ולנשוף עשן זה אקט עוצמתי מאוד. לחסום את חוש הריח ולהתעלם מהסוף המגעיל של הכול, כלומר לדחות ביודעין את כל מה שידוע, זו גם פעולה שיש בה הרבה כוח.
להפסיק לעשן זה אולי לקחת שליטה על החיים, אבל בעיקר להבין שאין לך הרבה שליטה על החיים - ובכל זאת לקחת אותם. האחים המעשנים אוהבים לתת את הדוגמה של זה שהפסיק לעשן ואז דרסה אותו משאית. יכול להיות שמחר תדרוס אותי משאית. אז מה. משאית היפותטית שתדרוס יכולה להיות תירוץ לכל דבר, לא? מגניבה ועד רצח, עבור בסתם התנהגות מחורבנת. או פשוט בלעשן. אני אוהב לעשן.
אבל להבין שהרבה לא תלוי בך, שבסוף יכולה להיות משאית ושבכל מקרה יש ריקבון וסירחון ואז כלום, ובכל זאת לעשות את הדבר הנכון - זה להיות אדם טוב. אדם מואר. להריח את האדם, גם את עצמך במלוא הצחנה, ועדיין לראות בו ובעצמך יצור שלם שמסוגל גם לדברים בניחוח פרח ולחם וגשם ראשון ואישה יפה - הו, בודהא! חכה לי, אני אגיע לשם. מתישהו. אולי.