בשנים 2005-2010 חלה עלייה חדה בשיעור של 34% במחירי הפירות והירקות. באותן השנים, החברות המשווקות תוצרת חקלאית הכפילו את שיעור הרווחיות שלהן, ובמונחים ריאליים רשמו גידול חריג של לא פחות מ-240% - כך על-פי סקירה שחיברה כלכלנית בכירה במשרד האוצר, גלית בן נאים.
לפי הסקירה, שפרטיה מתפרסמים כאן לראשונה, מאז שנת 2010 ועד לשנת 2014 שיעור הרווחיות החריג של החברות המשווקות תוצרת חקלאית הלך וירד, ובמקביל שיעור עליית מחירי הפירות והירקות התמתן. חרף זאת, מציינת בן נאים כי "עדיין מדובר בשיעור רווחיות הגבוה משמעותית מזה המאפיין ענפי מסחר סיטונאי, כמו גם בהשוואה לשיעור הרווחיות בענף זה באמצע העשור הקודם".
הסקירה מלמדת כי שיעור הרווחיות הממוצע בענף השיווק הסיטונאי של תוצרת חקלאית עמד בשנת 2014 על ממוצע של 4%. עם זאת, קיימת שונות גבוהה בשיעורי הרווחיות בין החברות שפעילות בענף זה - כאשר החברות הגדולות מתאפיינות בשיעורי רווחיות גבוהים משמעותית.
אחת מחמש החברות הגדולות בענף נהנית משיעורי רווחיות חריגים אשר הגיעו בשנים 2012-2013 ל-15.5%. על-פי הערכות, הסקירה מתייחסת אל ביכורי השדה, ביכורי ביתן, תוצרת חקלאית מובחרת בע"מ, גלי משה-בוקר, מור אינטרנשיונל וביכורי השקמה. מחברת הסקירה מדגישה בה, כי היא לא מייצגת את עמדת משרד האוצר.
בשנת 2015 הגיע משקלן של 5 החברות הגדולות בענף זה לכ-30% מסך המכירות בו, זאת בעוד שב-2005 הן ריכזו 8% בלבד מהמכירות בענף. בן נאים מצביעה על כך שהעלייה החדה ברווחיות בולטת בקרב חברות שמוחזקות בידי חברות שבבעלותן גם רשתות שיווק.
אחת החברות הגיעה לשיא בשיעורי הרווחיות שלה בשנת 2014 - שנה שבה דווקא חלה ירידה בשיעור הרווחיות בקרב החברות הפעילות בענף. "הממצאים מלמדים על עלייה חדה בריכוזיות בענף השיווק הסיטונאי של תוצרת חקלאית בשנים שבהן נרשמה העלייה החדה במחירי הפירות והירקות", כותבת בן נאים. "במקביל נרשמה גם עלייה חדה בשיעור הרווחיות בקרב חברות-בנות של רשתות השיווק".
ענף המתאפיין בבעלויות צולבות
הסקירה בחנה גם את מידת ה"תרומה" של המגזר החקלאי לעליית מחירי הפירות והירקות בשנים שבהן חברות השיווק גזרו את הקופונים השמנים. ביחס לסוגיה זו, מצביעה בן נאים על היעדר בסיס נתונים מהימן הכולל את התאגידים שמעורבים בפעילות הענף, לצד העוסקים העצמאיים בו. עם זאת, היא ניסתה לבחון את חלקן של החקלאים בעליית המחירים באותן שנים, תוך השוואת השכר שמשכו בעלי מניות בתאגידים חקלאיים לעומת אלה שבענף השיווק הסיטונאי של תוצרת חקלאית.
מהנתונים עולה כי הגידול החד ברווחי המשווקים הסיטונאיים של תוצרת חקלאית - התבטא בגידול חד במשכורות המנהלים שהם בעלי מניות באותן חברות, לרמה גבוהה של 56 אלף שקל ברוטו לחודש. מדובר ברמת שכר הממקמת אותם במאיון העליון ביחס לכלל האוכלוסייה. בהשוואה לרמת שכר זו, שכרם של מנהלי התאגידים החקלאיים הגדולים, שהיה באמצע העשור הקודם נמוך במעט מזה של המנהלים בחברות השיווק, קפא במונחים נומינליים, ובמונחים ריאליים הוא אף ירד בשיעור של 17%.
בהתייחס להתפתחות הריכוזיות בענף השיווק הסיטונאי של תוצרת חקלאית, כותבת בן נאים כי ב-2015 חלה עלייה מחודשת, בשיעור של 3.4%, ועדיין הענף חשוף לגורמים שיש בהם כדי לפגוע ברמת התחרותיות בו ולהשפיע על רמות המחירים של תוצרת חקלאית. היא מזכירה בהקשר זה כי לפחות אחת המגבלות על התחרות בענף זה - האפשרות להסדר כובל של משווקי תוצרת חקלאית - הוסרה בשנת 2014 בידי הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים, דיויד גילה.
בדיון שהתקיים בינואר 2014 בוועדת הכלכלה של הכנסת אמר גילה, כי "ההכשר לסיטונאים שאינם חקלאים לעשות קרטל על חשבון הצרכן - הוא לא פחות מאשר להקריב את הצרכן הישראלי... לקבוצה צרה ביותר של אינטרסים עם לובי חזק, סיטונאים שאינם חקלאים ורוצים לגרוף רווחי קרטל... אין לתת למשווקים בסיטונות שאינם חקלאים לגרוף את הרנטה הקרטליסטית".
בן נאים מציינת כי "יישומה של החלטה זו, במסגרתה פורקה בשנת 2015 השותפות בין רמי לוי לבין חברת ביכורי השדה שבבעלות קבוצת נטו בחברת ביכורי השקמה, המספקת תוצרת חקלאית ללוי ולביכורי השקמה שבבעלותו".
היא מוסיפה כי ענף זה מתאפיין בבעלויות צולבות, תוך החזקה של חברה אחת או חלק מבעליה במניות של חברה אחרת הפעילה אף היא בענף: לגבי השותפות של ביכורי השדה עם יינות ביתן, החליטה באחרונה רשות ההגבלים העסקיים על פירוקה כתנאי לאישור עסקת הרכישה של רשת מגה בידי יינות ביתן. "אלמלא כן", מציינת בן נאים, "הריכוזיות בענף הייתה גדלה משמעותית".
הרווחיות של יבואני המזון: עלייה של 230% תוך פחות מעשור
יבואני המזון רשמו רווחיות גבוהה ואף חריגה - שבדומה ליצרני המזון רשמה גידול חד החל מהמחצית השנייה של העשור הקודם. עם זאת, בשונה משיעור הרווחיות של היצרנים, בשנת 2013 שיעור הרווחיות של יבואני המזון עומד על רמתו הגבוהה ביותר ביחס לעשור האחרון.
הממצאים המובאים בסקירה של בן נאים מעלים כי בשנת 2013 חל גידול ברווחיות יבואני המזון לשיעור שיא של 8.6%. בשנת 2013, כך עולה, הגיע סך הרווח המצרפי של עשרת יבואני המזון הגדולים לכחצי מיליארד שקל, שמהווה גידול ריאלי של 230% ביחס לשנת 2005. באותה תקופה עלה המחזור המצרפי של אותן חברות בשיעור ריאלי של 31%.
מחברת המסמך מציינת כי "העובדה שיבואני המזון רובם ככולם הם חברות פרטיות, מביאה לכך שרווחים גבוהים מתרכזים במספר מצומצם של בעלי מניות. כך, בין 1997 ל-2013 סך התגמולים לבעלי המניות משכר ודיבידנד בקרב עשרת היבואנים הגדולים הסתכם בכ-1.95 מיליארד שקל - במחירי 2013. סכום זה מהווה כ48%- מסך הרווח, לפני מס המצרפי של חברות אלה באותה תקופה".
עוד עולה, כי חברות המייבאות מזון וחייבות בדיווח הובילו, לפחות בשנת 2012, ברמת ההכנסה ביחס לשאר החברות במשק, בענפי היי-טק, פיננסים, מסחר, בנייה ועוד.
בשנת 2013 יבואני המזון העסיקו כ-20 אלף עובדים, עם רמת שכר ממוצעת של 9.2 אלף שקל ברוטו לחודש. בשנים 2003-2013 שכרם הריאלי עלה בשיעור של 6% בלבד - נמוך משיעור עליית השכר הריאלי הממוצע במשק באותה תקופה, שעמד על 7.6%. זאת, כשרווחי כלל יבואני המזון הכפילו את עצמם במונחים ריאליים.
תעשיות המזון: הרווח זינק במאות אחוזים, שכר העובדים - לא
הרווחיות של תעשיות המזון הייתה בשנת 2005 בשפל של 2.7%, אלא שבתוך 5 שנים, עד שנת 2010 היא עלתה בהדרגה לשיעור של כמעט 9%, כך עולה מהסקירה שעשתה כלכלנית האוצר גלית בן נאים. בשנים 2010-2011, בין השאר על רקע המחאה החברתית, נשחקה רמת הרווחיות של תעשיות המזון, אך ב-2013 היא שבה ועלתה - במקביל לעלייה שחלה ברווח המצרפי של אותן חברות.
לפי המסמך, הגידול החד ברווחיות של חברות המזון במחצית השנייה של העשור לא היה מתואם עם קצב צמיחת התוצר במשק. זאת בעוד שבין השנים 2002 ל-2005, שבהן רמת הרווחיות של חברות אלה התאפיינה בירידות חדות, המשק הישראלי דווקא התאושש מהמיתון שאפיין את ימי האינתיפאדה השנייה והייסוף בשער החליפין.
מהסקירה המתייחסת לחברות המזון עולה עוד כי בשנים 2005-2012 חלה עלייה נומינלית של פי 4.3% ברווח המצרפי של 20 החברות המובילות, שמהווים גידול ריאלי של 278%. כך, באותה תקופה חל גידול נומינלי בשכרם הממוצע של העובדים בחברות אלה בשיעור של 23%, ובמונחים ריאליים מדובר בגידול של 2.4% בלבד. עם זאת, יש לציין כי באותן שנים חלה הפחתה במס על יחידים, מה שהוביל לכך ששכר הנטו עלה משמעותית, בשיעור של כמעט 9.5%.
בן נאים מסבירה בסקירתה כי הירידה החדה בשיעור הרווחיות של חברות המזון במחצית הראשונה של העשור הקודם - כמו גם הגידול החד שנרשם ברווחיות זו במחציתו השנייה עד פרוץ המחאה החברתית ב-2011 - עשויים להיות מוסברים בקריסת רשת קלאבמרקט ב-2005: "קריסת רשת השיווק הייתה בין היתר פועל יוצא של שחיקת הרווחיות ברשתות השיווק על רקע התגברות התחרות בענף. התחרות בין הרשתות פגעה גם ברווחי הספקים, עובדה שהתבטאה בשחיקת הרווחיות של 20 חברות המזון הגדולות בין השנים 2000 ל-2005", כתבה.
ב-2013 עמד שיעור הרווחיות הממוצע בענף המזון על 7%, בזמן ששיעור הרווחיות הממוצע בקרוב 20 החברות הגדולות בענף עמד על 10%. אלא שגם בקרב 20 החברות הגדולות קיימת שונות גבוהה בשיעורי הרווחיות, באופן שאלה נעים בטווח רחב שבין 4.3% ל-44%. הסקירה לא מפרטת באילו חברות מדובר, אך ממנה עולה כי 10 מתוך 20 החברות נהנות משיעורי רווחיות שגבוהים מ-10% ועוד שלוש חברות רשמו שיעורי רווחיות שנעים בין 30% ל-44%.
זאת, בזמן שאחד המאפיינים הבולטים בחברות אלה הוא תחרות מצומצמת בקטגוריות המזון שבהן הן פועלות. אחת החברות פועלת בתחום הממרחים וחברה אחרת פועלת בתחום המזון היבש. "לאחרונה אושרה 'רפורמת הקורנפלקס' ולפיכך, ככל שיישומה יתקדם, יהיה בכך כדי להגביר את התחרות גם בשתי קטגוריות המוצרים שבהן פועלות שתי החברות מתחומי הממרחים והמזון היבש", כותבת בן נאים.
