קודם כול, מספרים: ישראלי ממוצע נוגס ב-125 תפוחים בשנה ובסך הכול אנחנו מכסחים משהו כמו 130 אלף טונות תפוחים, כמות יפה גם ביחס לעולם. בחגי תשרי נרשמת אמנם עלייה, אך היא מינורית: כ-17 תפוחים יאכל כל אחד מאיתנו לעומת כ-12 בחודש רגיל (כאילו שיש פה חודש רגיל). על-פי משרד החקלאות, בישראל כ-40,000 דונם של מטעי תפוחים, והיבול השנתי הממוצע הוא 115,000 טונות - 90% מהן בצפון. השנה האחרונה הייתה חלשה יחסית, אבל לא צפוי מחסור בתפוחים - יש יבוא של משהו כמו 10,000 טונות. בעולם נקטפים כל שנה כ-60 מיליון טונות של תפוחים, יותר ממחציתם בסין. ישראל לא מייצאת תפוחים. עד לפני שלוש שנים ייצאו הדרוזים תפוחים לסוריה, אבל זה נגמר.
מבין כ-7,500 זנים של תפוחים (כ-100 מהם מסחריים), זן אחד פותח בישראל: "ענה" הוא הזן היחיד שיכול לגדול בתנאי חום, ומגודל גם באזור הדרום. הוא פותח בארץ בשנות ה-50 על-ידי אבא שטיין ז"ל מקיבוץ עין שמר. הוא היה הראשון שהכליא תפוחים מסחריים בישראל, הראשון שהצליח להוריד אותם מההרים אל השפלה. בקרב אנשי התפוחים שטיין הוא אגדה; חקלאים וחוקרים נושאים את שמו בחרדת קודש. ענה נקרא על שם בתו והיום הוא גדל אפילו בקו המשווה (פופולרי מאוד באפריקה ובפלורידה הלוהטות). הוא אמנם קמחי משהו ולא נשמר טוב, אבל אז מה.
הזנים העיקריים המגודלים בישראל הם: "זהוב" (הצהוב), "סטארקינג" (האדום), "גרניסמית" (הירוק), "גאלה" (אדום-צהוב), "פינק ליידי" (אדום-צהוב), "יהונתן" (אדום) ו"ענה" (אדום-ירוק).
גבי קוניאל, מרכז המשק של מרום גולן שברמת הגולן (1,000 דונם, כ-1,000 עובדים), מספר שבימים אלה הם נמצאים בשיא הקטיף: "אנחנו קוטפים מ-10 באוגוסט עד סוף נובמבר, לפי זנים", הוא אומר, "כרגע קוטפים סטארקינג (המכונה גם 'תפוח שלגייה' בזכות מראהו, והוא היום התפוח הנמכר ביותר בעולם, ד' פ')".
- מה הזן הכי פופולרי בישראל?
"פינק ליידי. מלך התפוחים. זה זן שמוכר את עצמו. הוא כל-כך טעים שלא צריך לקדם אותו ואנחנו לא עומדים בביקוש".
- אני הכי אוהב את הגרניסמיט. ירוק, חמוץ, כמו החיים.
"כל אחד והזן שלו. הגרניסמיט, אגב, קיבל דחיפה ענקית בישראל מאז העלייה הרוסית. רוסים אוהבים חמוץ. ערבים, לעומת זאת, אוהבים רק מתוק".
קוניאל מדבר על התפוחים שלו באהבה שמרגשת אותי. אני סאקר של אנשים שאוהבים את העבודה שלהם. לא אכפת לי מהי בדיוק, אבל כל אנשי התפוחים שדיברתי איתם - מהאקדמיה ועד המטע - שבו את לבי בדרך שבה הם מדברים על העץ ופריו.
"זה פרי מפונק", אומר קוניאל, "לא אוהב תנודות. הוא כל הזמן איתך, מסביב לשעון. זה לא דובדבן, שביוני גמרתי איתו. גם פירות אחרים ככה - נגמרת העונה, שכחת מהם. אבל התפוח זו השקעה תמידית. אתה חייב לגדל אותו, לשמור עליו, לספק לו את התנאים הכי טובים, והוא, כל הזמן יש איתו עניינים: צריך לכסות אותו ברשתות, שלא ייפגע מברד בחורף או מהשמש בקיץ, כמו קרם הגנה. ואז, אחרי שעברת את האקלים - באים זבובים וטפילים ומה לא. אנחנו מרססים ועובדים קשה, אבל הכול תחת פרוטוקול מאוד קפדני של ריסוס ולוחמה ביולוגית ואורגנית. אנחנו משקיעים המון בלתת לפרי תנאים. עכשיו משקיעים 25 מיליון שקל בהחלפת מערך האריזה. פרי שנפגע אנחנו פשוט זורקים אותו על האדמה, אין מה לעשות איתו".
רוב התפוחים שאנחנו אוכלים נשמרים חודשים ארוכים בקירור. הגאלה נשמר כארבעה חודשים, אבל הגרניסמיט מחזיק גם שנה בקירור, בטכנולוגיה של אוויר מבוקר עם רמה נמוכה של חמצן שמונעת מהפרי לנשום. טעמו, מבטיח קוניאל, נשמר כאילו נקטף הרגע. "תאמין לי", הוא אומר, "אין כמו ביס מתפוח ישראלי - יותר טעים מיבוא. אתה ממש מרגיש כאילו הורדת אותו מהעץ וניגבת בשרוול".
- מה עם שטיפה?
"לא צריך לשטוף. אנחנו נורא מקפידים על הדבר הזה. גם אם תאכל ישר מהעץ לא יקרה לך כלום - באחריות. אנחנו עושים פה ניסים, תאמין לי. אני מקנא באירופאים, שהתנאים שלהם נוחים יותר, אבל אנחנו עומדים באיכויות. חבל רק שאנחנו לא יכולים לייצא לשכנים שלנו - יש בסביבה שלנו מאות מיליונים של פיות שרק רוצים לנגוס בתפוח, להרגיש את הפציחות. אולי פעם".
כמו חקלאים רבים, גם לקוניאל יש הרבה מה לומר על פערי התיווך של הרשתות - הם מוכרים פינק ליידי במחיר של כארבעה שקלים לק"ג, ובסופר זה יכול להגיע גם ל-19 שקל. אבל הוא לא עושה את זה בתלונה. אולי זה האופי הרמת-גולני. "בשורה התחתונה", הוא אומר, "המגדל הישראלי עושה עבודה טובה, 24/7. בחורף ובקיץ, כל הזמן. אי-אפשר להיות חקלאי בלי נשמה, אבל עם כל הקושי - מתפרנסים".
- ההתחממות הגלובלית, כך הבנתי, מהווה סכנה לתפוח, נכון? העולם מתחמם, אבל המפונק הזה צריך קור.
"כן. כרגע אנחנו, שנמצאים בקו רוחב 33, הכי דרומיים לגידול תפוחים טובים, אבל המדע מתקדם בעניין הזה. זה מקשה, מאוד מקשה, אבל בינתיים יש לנו מספיק מנות קור לכל התפוחים שצריך".
מלכודת דבש
הנה משהו לחשוב עליו בזמן שטובלים בארוחת החג תפוח בדבש ומברכים "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה": המפגש בין שני המתוקים האלה הוא לא המפגש הראשון ביניהם. אף על פי שראש השנה הוא בהחלט נקודת השיא של מערכת היחסים הזאת - ושלנו, בני האדם, עם שניהם - הרי שעץ התפוח ודבורת הדבש מקיימים מערכת יחסים ארוכה, יציבה ומרתקת שנמשכת לאורך השנה כולה, אף שהיא לא הכי הדדית: אפשר בהחלט לומר שעץ התפוח תלוי לחלוטין בדבורת הדבש - בלי הדבורה לא יהיה פרי התפוח, אבל דבורת הדבש יכולה בהחלט להסתדר בלעדיו. אף על פי שגם לה יש צרות משלה.
הנה הסיבה: התפוח, כמו עצי פרי רבים, לא מצויד ביכולת האבקה עצמית ולא יכול להפרות את עצמו. הטבע מספק שני עוזרים לעניין הזה, רוח ודבורים. הרוח לא יכולה לעזור לו כמו שהיא עוזרת לזית או לאורן - גרגרי האבקה של התפוח כבדים לה מדי, והוא חייב להיעזר בדבורה.
פרופ' רפי שטרן הוא האיש לדבר איתו על מערכת הרבייה של התפוח ועל מערכת היחסים בין העץ והדבורה. הוא אגרונום המתמחה בעצים נשירים, פיזיולוג של עצי פרי, עובד במיג"ל (מכון למחקר מדעי בגליל), במחלקת מחקר ופיתוח בקריית שמונה (מו"פ צפון), ומרצה במכללת תל חי במחלקה לביוטכנולוגיה חקלאית. הוא מתגורר בקיבוץ לביא, ואם יש לכם שאלה על תפוחים, לכו אליו - הנאה מובטחת. האיש יודע לדבר על מערכת הרבייה של התפוחים, והייתי רוצה שמישהו ידבר עליי כמו שהוא מדבר על דבורים.
"הריון של תפוח נמשך שישה עד תשעה חודשים", הוא מתחיל, "אשתי תמיד אומרת שבחול המועד פסח אני רץ אחרי הדבורים ובחול המועד סוכות אני רץ בקטיף. האבקנים (שנמצאים על פרח עץ התפוח, ד' פ') הם החלק הזכרי. הדבורה מוציאה מהם גרגירי אבקה ולוקחת אותם לפרח של עץ אחר. בעץ הזה היא מניחה אותם על עמוד העלי, שזה החלק הנקבי של הפרח. בתוכו, גרגיר האבקה מצמיח מעין שלוחה המכונה 'נחשון נביטה', ותוך 24 שעות הוא מגיע אל הביצית, שנמצאת בשחלה שבתחתית עמוד העלי".
- סקסי.
"כשהנחשון מגיע לביצית הוא מעביר את המטען הגנטי מהזכר (גרגר האבקה) אל הנקבה (תא הביצה שבביצית) ונוצר העובר, שמכיל מרגע זה 50% מהגנים של זן התפוח הזכרי ו-50 אחוז מהגנים של הזן הנקבי. את החיבור בין שני הזנים עושה הדבורה - היא ממלאת את תפקיד "השדכנית". מהעובר נוצר הזרע שאחראי על התפתחות הפרי. הפרי עצמו הוא תמיד מהצד של הנקבה, ולא משנה מאיזה עץ הגיעה האבקה הזכרית. אתה אוכל את תוצר הזן הנקבי.
"בתפוח יש לנו עשר ביציות שיוצרות עשרה זרעים. לצורך מאכל זה לא משנה, אבל להשבחה והפריה זה מאוד משנה: אם אתה רוצה לפתח זן חדש, עמיד או יפה יותר, אתה לוקח זרעים שנוצרו ושותל. ואז תקבל עשרה עצים שונים לחלוטין. העניין הוא שרק אחד מ-10,000 ייצא יותר טוב ממה שיש לך היום - יותר פורה, עם צבע יותר יפה, ויותר פציחות, טעם, עמידות לאחסון ומחלות".
- איך יודעים מי הנבחר?
"לוקחים הורים טובים, סוגרים ברשת, מכניסים דבורים שעושות את שלהן, ואז לוקחים את הזרעים, זורעים 10,000 במרווחים קטנים מאוד - ותוך שלוש שנים תהיה לך תשובה. לאט-לאט אתה מסנן ואחרי 15 שנה תקבל את העץ הכי רצוי".
- ארוך.
"היום כבר יש סממנים גנטיים לכל דבר - רק לפני ארבע שנים מיפו את גנום התפוח באופן מלא. היום אנחנו יכולים לאתר סממנים גנטיים לגידול תפוח באזור חם למשל, כבר בעלה הראשון. מ-15 שנה ירדנו לשלושה חודשים. אבא שטיין - אבי ההשבחה הישראלית - היה הראשון בעולם שהצליח. איש מדהים. אני עוד זכיתי לפגוש אותו. הוא עשה את כל זה לבד, בלי גנטיקה מולקולרית. היום הזן שלו מגודל באפריקה ובדרום אמריקה. הוא יכול היה להיות מיליארדר".
- מה התכונות שאנחנו רוצים בתפוח שלנו?
"צבע טוב, פרי גדול, יחס נכון בין סוכר וחומצה, פציחות (קריספיות), עמידות למחלות כמו קימחון או כנימת דם; להקטין את שעות הקור הנדרשות לגידול תקין מ-1,400 (שקיימות רק בגולן ובגליל) ל-100 בלבד (בעמקים). חוקרים במכון וולקני, בהם ד"ר משה פליישמן, מתקרבים לשם. עוד מטרה גדולה: עץ שבכלל לא יצטרך האבקה".
- מה? אתם רוצים לייתר את הדבורה? זה נורא ואיום.
"יש בזה משהו".
- וזה מביא אותנו אל הדבורה.
"חרק מדהים. היא קריטית, ולא רק לתפוח - ליותר משליש מהצומח בעולם. בצל, חמניות, אבטיחים, מלונים, עגבניות, מה לא. היא הרי לא עובדת בשבילנו, נכון? היא באה לאסוף צוף כמזון לצאצאים שלה. האבקה היא מזון חלבוני והצוף סוכר ופחמימות. אנחנו בעצם מנצלים את עבודת הדבורה לטובתנו. היא ממילא עובדת ויש סימביוזה בין הדבורה לצמח. אז הדבוראי מנצל אותה לדבש, החקלאי מנצל אותה להאבקה. היא החרק האולטימטיבי. מאוד חכמה, מאוד חרוצה. נאמנה למקום".
- והיא נעלמת.
"זו בעיה נוראית ועולמית. יש לדבורים מחלה שאף אחד לא יודע את מקורה. יש המון גרסאות, מקווי מתח גבוה, דרך ריסוס ועד אנטנות סלולריות והתחממות כדור הארץ. התוצאה אחת: הדבורה נעלמת".
לגייר את דבורת הבומבוס
היעלמות הדבורים היא תעלומה עולמית וצרה צרורה. בקצרה, קוראים לזה "הפרעת התמוטטות המושבה". היא גורמת לדבורה הגדולה לא להצליח לחזור לכוורת אחרי שיצאה להביא אוכל, מה שגורם למוות של הדבורים הקטנות ולהתמוטטות הכוורות. המחלה ידועה כבר יותר ממאה שנה, אבל בעשור האחרון זה נהיה עניין רציני. זה התחיל בצפון אמריקה והתפשט משם למרכז היבשת, ואז לאירופה. יש דיווחים לא מאומתים שהמחלה הגיעה גם לישראל. משהו כמו שליש מהדבורים בעולם נעלמות.
דבורת הדבש אחראית להאבקת 80% מהיקף הגידולים החקלאיים בעולם. בארץ תורמת דבורת הדבש לתל"ג החקלאי, באמצעות האבקת הגידולים, כ-2.5 מיליארד שקל בשנה. האו"ם מעריך את נזקי המחלה במאות מיליארדי אירו בשנה. "כאשר הדבורים ייכחדו מכדור הארץ - ארבע שנים אחר כך, ייכחדו בני האדם", אמר אלברט איינשטיין.
קוניאל מסכים: "היעלמות הדבורים פה זו צרה צרורה, וגם לנו החקלאים יש חלק בזה. היום אנחנו מאוד מקפידים. מרססים בלילה, כשהדבורה בכוורת. אבל מספיק שיש חקלאי לא אחראי והדבורה יכולה לשתות רעל. הסכנה להיכחדות הדבורים היא באחריות כולנו".
"אנחנו לא יודעים מה קורה", אומר פרופ' שטרן, "המחיר של הדבורים עולה במהירות לחקלאי. מנסים לרפא ולא מצליחים. המון כספים מושקעים שם - כמו בחקר הסרטן. אתה לא מאמין כמה הדבורה חשובה בעולם".
- אז איך מחיר הדבש לא עולה על מחיר הזהב?
"פה באמת עדיין לא עלה, אבל בארצות הברית עלה מאוד. שירותי האבקה למטעים נפגעו ויצור הדבש פחת בהרבה".
- מה עושים?
"כמה דברים. אחד, כמו שאמרתי, זה לנסות ליצור זן שיפרה את עצמו. זה עדיין רחוק".
- אבל אתה עובד על משהו מתוחכם, ולדעתי, גם יפה בהרבה. אנא, ספר.
"אנחנו במקביל עובדים גם על לשפר את האבקה של דבורת הדבש. וגם להכניס למטעים דבורת בומבוס. זו דבורה גדולה שלא מייצרת דבש. היא הרבה פחות חכמה מדבורת הדבש, שיודעת לחלוק מידע".
- אז מה טוב בה?
"קודם כול, היא לא סובלת מהמחלה של דבורת הדבש, 'הפרעת התמוטטות המושבה'. שנית, היא לא רק עושה האבקה טובה, אלא גם מגבירה בצורה משמעותית את הפעילות של דבורת הדבש על העצים - גם ביעילות וגם בתפוקה".
- איך?
"הבומבוס מגיעה מאירופה, אז היא עובדת בתנאי קור, משהו שדבורת הדבש לא עושה. זה אומר שהיא לא מחכה לחום כדי לקום בבוקר, אלא יוצאת מוקדם, כשקר, שעתיים לפני דבורת הדבש. ואז היא לוקחת צוף ראשון ואבקה ראשונה, וכשדבורת הדבש קמה אחר כך, היא נאלצת להשלים את העבודה אז היא מתאמצת יותר".
- נחמד.
"מומחי אקולוגיה הזהירו אותנו: אל תכניסו שתי דבורים יחד, הבומבוס תגרש את דבורת הדבש וכו' - אבל לא רק שזה לא נכון, הן עובדות יחד כל-כך יפה! הסינרגיזם ביניהם פשוט לא ייאמן. הן משפרות זו את זו".
- נותר לך רק ללמד את הבומבוס לעשות דבש.
"שמע, הטבע הוא דבר מדהים ואסור לקבל שום דבר כמובן מאליו. עכשיו אנחנו עושים ניסיונות ראשונים עם דבורי בומבוס בליצ'י. יש כל-כך הרבה דברים יפים בטבע - אין לזה סוף".
ב-2016 יופקו בישראל כ-2,500 טונות דבש, ירידה ניכרת מהממוצע השנתי של 3,000 טונות. הסיבה לכך היא החורף השחון ואולי גם מחלת הדבורים המסתורית. בחגי תשרי ישווקו בישראל כ-1,600 טונות דבש, שהם 40% מהביקוש הישראלי השנתי שמגיע לשווי כולל של מאה מיליון שקל בשנה. סך הכול צורך הישראלי 4,000 טונות דבש בשנה (ההפרש מיובא). ישראלי ממוצע צורך בחודש תשרי כ-250 גרם דבש, מתוך צריכה שנתית של כ-600 גרם לנפש. לא צפוי מחסור השנה.
על-פי מועצת הדבש, בישראל פועלים כיום כ-500 דבוראים המטפלים ב-100,000 כוורות שמתוכן כ-60,000 מוצבות באזורי גידול ומשמשות להאבקה.
מיתוס עץ הדעת
אז דיברנו על התפוח ודיברנו על הדבש - אבל מאיפה הגיע התפוח בדבש? פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה בבר אילן הוא מגדולי המומחים לתולדות הטבע בישראל של העת העתיקה. המנהג לטבול תפוח בדבש, הוא אומר, לא נזכר בתלמוד, אלא מופיע לראשונה באשכנז בכתבי המהרי"ל (ר' יעקב מולין, גרמניה, נפטר ב-1427). משם פשט המנהג לשאר עדות ישראל.
התפוח, אומר עמר, נזכר במקרא בשיר השירים וגם בספר יואל. "אבל בעוד בשיר השירים השימוש הוא בעיקר אלגורי, האזכור בספר יואל יותר חשוב בעיניי משיר השירים. הוא מתאר את מכת הארבה ומופיעה בו רשימת עצי הפרי של אותה התקופה - עדות אותנטית לגמרי - ועץ התפוח מוזכר שם, והספר נכתב בסביבות המאה השישית לפנה"ס, אם כי קשה מאוד לתארך אותו".
"בקדש ברנע", אומר עמר, "נמצאו זרעי תפוח מהמאה העשירית לפנה"ס - בסיס מוצק לומר שהתפוח היה מוכר מתקופות קדומות. ככל שמתקדמים בזמנים - לתקופות ההלניסטית, הרומית, המשנה והתלמוד - המקורות מתרבים והערפל מתפוגג: את התפוח גידלו בארץ. בוודאי. גם לאכילה, גם לנוי וגם לרפואה. הוא היה פרי זניח שגדל רק במקומות מוגבלים - אבל גדל בהחלט".
מחירו בימי המקרא - מטבע "איסר" - היה יקר בהשוואה לפירות "שבעת המינים". לשם השוואה, במחיר הזה היה אפשר לרכוש כעשר תאנים. התפוח נחשב למאכל עם סגולות רפואיות. במיוחד היה ידוע "יין תפוחים", ששימש כתרופה למחלות מעיים. מסופר על ר' יהודה הנשיא ששתה ממנו ונתרפא (מסכת עבודה זרה, מ', ע"ב).
בתקופה ההלניסטית-רומית הייתה התפתחות חקלאית גדולה שאפשרה לגדל את התפוח בישראל ולהכניס אותו לסל המזון. בכלל, התקופה הביאה הנה גל חדש של פירות - כולם ממשפחת הוורדניים: אגס, אפרסק, שזיף, חבוש, דובדבן, משמש ועוד.
- למה התפוח לא בשבעת המינים?
"פשוט מאוד: שבעת המינים הם גידולי היסוד הבסיסיים, הכי שכיחים - מייצגים את החבל הים-תיכוני. אז מלאי עצי הפרי היה קטן מאוד. אם התורה הייתה מבקשת ממני, הייתי מוסיף שקד ושקמה, אבל בהחלט לא מוצדק להכניס את התפוח".
- ומה עם אדם וחווה, אכלו תפוח?
"הנה הסיפור - התורה מזכירה את עץ הדעת, אבל לא אומרת מיהו. כבר חז"ל התווכחו מה הוא היה. אמרו שהתורה בכוונה לא אמרה. אחד אמר תאנה, אחר גפן, זה אמר אתרוג. בקיצור, איש לא יודע. אבל אף אחד לא אמר תפוח. איש לא חשב עליו".
- אז איך יצא שהוא כבש את המיתוס?
"הדעה המקובלת הייתה שמדובר באתרוג. וזה הסיפור: האתרוג גדל רק במקומות חמים. באירופה הוא לא מוכר בכלל, לחלוטין. ליהודים באירופה היה קשה להשיג אותו בסוכות. בתקופה הצלבנית מגיעים צליינים לישראל, רואים את המקומות הקדושים ונתפסים לנופים, לפירות, נורא מתפעלים - תחשוב מה זה פעם ראשונה לראות בננה, או אתרוג! הם רואים את הדקלים מלאים בפירות. הם כותבים מכתבים נרגשים לחו"ל. לאתרוג קראו אז 'תפוח אדם' - בגלל המיתוס. אמרו שהשקערוריות באתרוג היו הנגיסות של האדם הראשון. כשהם חוזרים לאירופה - שם אין אתרוגים - הם מספרים בהתרגשות על תפוח אדם. ברבות השנים, האדם נופל, נשאר התפוח - ואת זה הם מכירים. ככה נשאר התפוח - פרשנות נוצרית אירופית".
- בשיר השירים הוא פרי שמסמן תאווה.
"לא יודע אם זה המקום היחיד. חלק מהדימויים במקרא הופיעו גם אצל עמים אחרים. כתפוח בין עצי היער. פרי מפונק ויפה בין עצי הסרק".
- שתהיה לך שנה טובה.
"גם לך ולכל בית ישראל".
