חברי הצוות לבחינת המשבר בהדסה (כן, היה צוות כזה) נהגו לגחך בכל פעם שבכיר בבית החולים טען בפניהם ששירותי הרפואה הפרטיים (שר"פ) שמונהגים במקום מתקיימים רק אחר הצהריים. זה לא היה גיחוך שנבע מהשערה כזו או אחרת וגם לא מתחקיר מעמיק במיוחד. באותם ימים ממש, יחי הטיימינג, השר לשעבר אבי גבאי, ששימש כיו"ר צוות הבדיקה, נהג לפקוד את אחת ממרפאות השר"פ יחד עם אימו. זה קרה על בסיס שבועי ותמיד בשעות הבוקר המוקדמות. ב-9:00 הוא כבר אמר בוקר טוב לרופא, וכמה שעות לאחר מכן ישבו מולו הבכירים והסבירו שבבוקר אין שר"פ.
לצוות של גבאי לא לקח הרבה זמן להבין שהרופאים הבכירים מנהלים את בית החולים במקום שבית החולים ינהל אותם. בהתחלה טענו בהנהלה כי הם מקפידים על כך שהיקף השר"פ לא יעלה על 25% מהפעילות, אבל אז התחילו להגיע המספרים. 90%, 95% ואפילו 100% אצל חלק מהרופאים. גבאי שאל את קברניטי המקום בעבר ובהווה האם הם מודעים לאותם מקרים. "כן", הם השיבו, "ושלחנו להם מכתבים בנושא". וחוץ מהמכתבים, הטלתם עליהם איזו סנקציה? הוא הקשה. "לא", הם הודו, "רק מכתבים".
לגבאי ולצוות שלו לא היה מנדט להגיש המלצות בעניין השר"פ (כמה נוח), משום שבאותה עת עסקה בעניין הוועדה לחיזוק הרפואה הציבורית, או בשמה המקוצר: ועדת גרמן. למרות זאת, ולפחות באופן בלתי פורמלי, לחברי הצוות ובעיקר לגבאי בעצמו הייתה מסקנה חד משמעית בעניין: השר"פ הוא אבי אבות הטומאה של מערכת הבריאות הציבורית.
לא פחות. אז הם חרגו מעט מגבולות הגזרה של הדסה והחלו לבקר בבתי חולים ציבוריים נוספים, שבהם מונהג השר"פ - שערי צדק, לניאדו ומעייני הישועה. הם הגיעו למסקנה שההשחתה המוסרית החריפה ביותר נמצאת אמנם בהדסה, אבל קיימת גם אצל האחרים.
"מערכת הבריאות כולה שבויה בידי קומץ רופאים בכירים, ואיפה שיש שר"פ זה פשוט חמור יותר", טוען אחד מחברי הצוות בשיחה עם "גלובס". לדבריו, "המערכת לא עובדת עבור יתר הרופאים ובטח לא עבור החולים. כל מה שנעשה נועד לשרת את החבורה הזו של הרופאים הבכירים וכל העיוותים נוצרו מהדבר הזה, לא רק בהדסה".
כשנחתם הסכם ההבראה בהדסה, לפני כשנתיים, החליטו במשרד הבריאות "ליישר קו" בנוגע להמלצות בתחום השר"פ. כל ההנחיות שיחייבו את הדסה, כך הוחלט, יחולו גם על בתי החולים האחרים שמפעילים שר"פ. זה אומר שהשר"פ יפעל רק במקרים שבהם הניתוח נקבע מראש ולא עבור מטופלים שהגיעו למיון, וכל זה רק בשעות אחר הצהריים - אלא במקרים חריגים ומורכבים שיחייבו את אישור המנכ"ל. הנהלת המשרד כבר ניסחה טיוטת חוזר בעניין, אבל הטיוטה מעולם לא הפכה לחוזר ושום מסמך אחר לא נכתב ובטח לא נשלח. כך קרה, שעל אף העמדות החריפות של ועדת גרמן והצוות של גבאי בעניין השר"פ, הדסה נותר המרכז הרפואי היחיד שנדרש לקבל על עצמו כללים חדשים.
לפחות בזירה הירושלמית, הדבר מייצר, בין היתר, תחרות לא הוגנת לטובת שערי צדק - הן ביכולת שלו להציע זמינות גבוהה יותר של רופאים פרטיים תוך קיצור תורים גם בשעות הבוקר והן ביכולת לתמרץ רופאים בזכות היעדר מגבלה פורמלית על היקף העבודה הפרטית.
מה עם החולים שמבקשים רפואה ציבורית טובה וזמינה בלי להוציא עוד כסף מהכיס? בשבילם אף אחד לא ממהר.
פרצה שקוראת לגנב
גורמים במשרד הבריאות מסבירים שהחוזר מעולם לא הופץ משום שהוא כלל פרצה רצינית הקוראת לגנב. הכוונה היא לסעיף שמאפשר ניתוחים פרטיים בבוקר במקרים "חריגים ומורכבים" באישור המנהל. במשרד טוענים שבהינתן התמריץ הכלכלי, רוב הניתוחים יוגדרו באורח פלא "חריגים ומורכבים". זה כמובן טיעון הגיוני מאוד, אבל במקום לסתום את הפרצה בגדר - משרד הבריאות העדיף שלא תהיה גדר בכלל.
מי שעומד היום בראש משרד הבריאות הוא המנכ"ל משה בר סימן טוב, שבאופן אירוני היה חבר בצוות של אבי גבאי, כששימש בתפקיד סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר. בר סימן טוב חשב אז, שאת השר"פ צריך לאסור - לא לקבוע לו כללים. הוא גרס שהכסף הפרטי מייצר דינאמיקה שגוברת על כל רגולציה שלא תהיה, ולכן הרגולציה היחידה שצריכה להיות היא איסור מוחלט על רפואה פרטית בבית חולים ציבורי. בר סימן טוב לא שינה את עורו מאז, אבל המילה "מורכב" הפכה להיות חלק הרבה יותר אינהרטי בשגרת היום שלו.
באופן אירוני, דווקא פרופ' זאב רוטשטיין, המנכ"ל החדש של הדסה, לא חשב שזה כל כך מורכב. הוא אמנם מאמין ברפואה פרטית ואף הוגשה נגדו קובלנה משמעתית על עידוד ניתוחים פרטיים בעת שכיהן כמנכ"ל שיבא, אבל עם כניסתו להדסה הוא הורה לכולם לעצור את השר"פ בבוקר. בלי חריגים, בלי "מורכבים", בלי יוצאים מהכלל.
רגולציה וולונטרית
אז למה גם אחרי המהלך של רוטשטיין, במשרד הבריאות לא דורשים יישור קו בשערי צדק וביתר בתי החולים שיש בהם שר"פ? לפחות רשמית, במשרד טוענים כי הם מצפים ממנהלי בתי החולים, ובראשם פרופ' יהונתן הלוי משערי צדק, לאמץ את הצעד של רוטשטיין באופן "וולונטרי".
בואו נתעכב רגע על המילה הזו - "וולונטרי". היא מעניינת משום שבמשרד הבריאות הסבירו רק לאחרונה שרגולציה צריכה להיעשות על ידי הרגולטור, ולא באופן "וולונטרי" על ידי הגורמים המפוקחים. במשרד התכוונו אמנם ליצרני המזון, בכל הקשור להפחתת המלח והסוכר באוכל התעשייתי, אבל רגולציה היא רגולציה. ובדיוק כמו במקרים קודמים, משרד הבריאות מוכיח שהוא הרבה יותר חזק ונחוש כל זמן שהזירה נמצאת מחוץ למערכת הבריאות.
ויש גם את העניין הלא פורמלי, והוא ניצב כמו פיל ענק בחדר: שר הבריאות יעקב ליצמן מעולם לא סבל את הרעיון של הגבלת הרפואה הפרטית, גם את זו שמתקיימת בתוך מסדרונות בתי החולים הציבוריים. אם יש משהו שהציבור החרדי מוכן לשלם עליו, הוא מסביר בשיחות סגורות, זה בריאות. גם אם המשמעות של שר"פ היא תורים ארוכים במיוחד במסלול הציבורי ותורים קצרצרים במסלול הפרטי תחת אותה קורת גג, ליצמן חי עם זה בשלום. ואם צריך, מנהל בית החולים יידע לקצר את התור כשיגיע הטלפון מהלשכה. הימור שלנו: זו הסיבה האמיתית לכך שטיוטת החוזר מעולם לא הפכה לחוזר.
