פנסיה / צלם: ניצן דבי
הפקרה של הנשים המכונות "עקרות בית" היא החלק החמור והמקומם ביותר במסקנות הוועדה להעלאת גיל הפרישה לנשים.
אני מודה: אני רואה גם יתרונות בהעלאת גיל הפרישה לנשים. העלאת גיל הפרישה תגרום לחלק מהנשים לעבוד יותר שנים, להמשיך למצות את יכולותיהן המקצועיות, לחסוך יותר לפנסיה ולחסוך למדינה כסף. למעשה, כל אלה נכונים גם לגבי העלאת גיל הפרישה לגברים. לכן אני מאמינה בביטול גיל פרישת חובה בכלל, לגברים ונשים כאחת. גיל פרישה גבוה יותר גם משנה את תפיסת גיל הזקנה ותורם להפחתת האפליה על רקע גיל מבוגר, יאפשר למי שהגיעו להישגים המקצועיים הגדולים ביותר שלהן/הם לממש אותם, ויאפשר למקום העבודה ליהנות ממי שאין להם ילדות וילדים קטנים לטפל בהן/ם והן פנויות לעבודה.
לא רק לכלכלה - לחברה בכלל יש מה להרוויח מביטול גיל פרישת חובה ויצירת אפשרות למשרות חלקיות לגיל מבוגר, או מעבר לתפקיד אחר במקום העבודה. מחקרים בעולם גם מראים שהעסקת מבוגרות ומבוגרים לא פוגעת בתעסוקת צעירים אלא מרחיבה את השורות.
את כל הנתונים האלה ועוד הבאתי בפני הוועדה להעלאת גיל הפרישה כשהופעתי בפניה. אמרתי לפורום המכובד הזה שזאת הדרך ללכת בה כדי להשיג את מבוקשה של הוועדה. אבל גם אם תחליטו להסתפק בנשים בלבד, אמרתי לוועדה, אתמוך בהעלאת גיל הפרישה בשני תנאים: האחד, שתהיה רשת הגנה ופיצוי מוחלט ל-25% מהנשים שלפי הנתונים שלכם, האוצר, ייפגעו מההעלאה הזאת קשות. את זה הוועדה לא עשתה. היא יצרה סל של כלים שחלקם יהיו אפקטיביים וחלקם לא, ובכל מקרה, הם לא מספקים את רשת ההגנה הנדרשת וגם ספק גדול אם יש לנשים הנפגעות היכולת והתנאים למצות את הכלים האלה.
התנאי השני הוא שבכסף שהמדינה תחסוך או תרוויח מהעלאת גיל הפרישה ייעשה שימוש לתיקון העוול ההיסטורי שנעשה לנשים המכונות "עקרות הבית".
"עקרות הבית" הן נשים שברובן לא עבדו מעולם מחוץ לבית בשכר. הן הנשים הכי פחות עצמאיות כלכלית, שבדרך כלל משתייכות למעמד סוציו-אקונומי נמוך מאוד ולדור וסקטור שבהם אין להן פחות בחירה חופשית לגבי עבודה מחוץ ל בית - לא רק מצד ה בית והחברה אלא גם מצד האפשרויות שהמדינה נתנה להן. אם זה לא גרוע מספיק, הן נענשות בזכאות לקצבת זקנה רק מגיל 70 (!) ובמבחנים שערורייתיים של תפקוד בקילוף מלפפונים לשם קבלת קצבת נכות וקצבאות אחרות. את העוול הזה היה צריך לתקן כבר מזמן.
"עקרת בית" היא מילה שנעשתה לא-ראויה בתרבות כי היא טוענת שמי שעובדת את המשרה המלאה של עבודות הבית וגידול ילדות וילדים היא עקרה למעשה. נכון שהיום זה נדיר שנשים עובדות במשרה הזאת בלבד, בלי משרה ששכר בצדה, מחוץ לבית . מצד שני, לא המדינה, לא הכלכלה ולא אף אחד אחר מכירים בערך הכלכלי של משרת-הבית , שרובה המכריע עדיין מוטל על כתפי נשים.
הנשים המבוגרות שנמצאות בסטטוס של "עקרת בית" אינן משלמות ביטוח לאומי. זה הגיוני, אין להן ממה לשלם את זה. אילו המדינה הייתה מכירה בערך הכלכלי של עבודתן ותרומתן לכלכלת המדינה, היא הייתה מבינה שחובה עליה לפחות להשוות את גיל הזכאות לקצבת זקנה שלהן לזה של שאר הנשים (כיום גיל הזכאות לקצבת זקנה של עקרת בית שנולדה לאחר אפריל 1950 הוא 70). מהכסף שהמדינה מכניסה לקופתה במהלך העלאת גיל הזכאות אפשר היה בהחלט לעשות את זה. ההתרשמות שלי מהופעתי בוועדה הייתה שיש בביטוח לאומי אפילו רצון לעשות את הדבר הנדרש הזה.
אבל הוועדה בחרה שלא לעשות את זה. כנראה שכמו שאומר הביטוי - נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח: המדינה מקבלת את שירותי עקרות הבית חינם אין כסף - למה לה להתחיל לשלם עליהם, אפילו אם זה רק בגיל 64? ו עקרות הבית בוודאי שלא במצב של להרביץ, לאיים, לדרוש, להפגין. זה הכוח של ההפרד ומשול המושלם, כל אישה בבית שלה, בלי שום לובי, ארגון או ועד של עקרות בית.
זאת החלטה אומללה של הוועדה. הפקרת עקרות הבית וה-25% הנפגעות הופכת את ההמלצות לכאלה שיש להתנגד להן. חבל, אפשר היה לעשות כאן פריצת דרך לטובת הנשים, הכלכלה והמדינה.
ח״כ מרב מיכאלי היא יו״ר סיעת המחנה הציוני.