כרסום שלטוני בצמיחה
בעשור שחלף הוכיח המשק הישראלי יכולות צמיחה גבוהות, בשילוב עם יציבות מרשימה. התוצר העסקי בין השנים 2015-2005 יותר מהכפיל את עצמו - מ-107 מיליארד דולר לרמה של 222 מיליארד דולר. במהלך עשור זה, משנת 2004 ועד שנת 2007 הצמיחה אף נשקה ל-7%.
המשבר העולמי שהתחולל בשנת 2008 נספג בישראל ביתר הצלחה מאשר בשאר המדינות. לא נרשמה צמיחה שלילית, ובשנת 2010 חזרנו שוב לצמיחה של 6.6%. כל זאת, תוך שמירה על יציבות המשק והפחתת יחס החוב הלאומי לתוצר.
הישגים אלה זכו לתשומת לב ברחבי העולם, השקל הפך להיות לאחד מהמטבעות החזקים וכלכלת ישראל הוגדרה כחזקה. אולם, כנראה שיש בנו משהו שמונע שמירה על הצלחה, שכן מערכת שלטונית עיוורת כרסמה בהתמדה בהישגים אלה.
במהלך תקופת צמיחה זו התבססה מגמת חקיקה ורגולציה בה הוכיחו ממשלת ישראל, כנסת ישראל והרגולטורים השונים את מרצם ותאבונם בפתרון בעיות באמצעות הוספת עוד ועוד הכבדות על גב המגזר העסקי.
היינו עדים לשטף יוזמות חקיקה או יוזמות רגולטוריות, בהיקף שלא היה לו אח ורע בישראל או בעולם כולו. זכויות היסוד של המעסיקים נשחקו, זכות הקניין נפגעה, חופש החוזים צומצם, חופש הביטוי נפגע קשות והיו אפילו ניסיונות למנוע מהמעסיק להתאים את מבנה התעסוקה שלו לתנאי השוק המשתנים.
פליליזציה של התחום העסקי
בתקופה זו התרחשה אף גאות בתחום הפליליזציה של הניהול העסקי, נוצר סחף ביצירת עבירות פליליות חדשות. בדיני עבודה יש לא פחות מ-200 עבירות פליליות, בחוקי הגנת הסביבה 785 עבירות פליליות, בחוקי הגנת הצרכן 62 עבירות ובשוק ההון - שפע שקשה אפילו לסופרו. כיום מעסיק מצוי בסיכון גבוה יותר להיות מורשע בפלילים מאשר מי שעיקר עיסוקו בעולם הפשע.
בחוקי העבודה קיבלה מגמת ההכבדה אופי של מבול. לא פחות מ-190 תיקוני חקיקה, גם חוקים וגם תקנות, כשבכולן מוטלות עוד חובות על המעסיקים. האיזון הופר כליל, ובשום חקיקה לא מצוין מהן חובות העובד או מהן זכויות המעסיק.
הכול רוצים להגן על הסביבה, מטרה ראויה ביותר. לצורך כך הועברו חמישה דברי חקיקה ראשית, המטילים את עיקר העומס על המעסיקים ולא על הרשויות המוניציפליות. מי שמייבא תרופות לישראל נחשב למי שמזהם את הסביבה, על שום שהתרופות הגיעו באריזות. מי שייבא צמיגים חדשים, המשפרים את בטיחות הנוהגים ברכב, נחשב אף הוא למזהם הסביבה.
גם הצרכן זכה לרבדים מחודשים של הגנה: שישה דברי חקיקה שנועדו להגן על הצרכן מפני המגזר העסקי, על אף שיש לנו את חוק המכר וחוק החוזים. ההגנה הגיעה לרמה כזו שהצרכן הפך להיות נטול כל אחריות וחסר כל שיקול דעת. ביכולתו של הצרכן להחזיר כיום מוצר או שירות בתוקף הוראת חוק, אפילו בחר בו מרצונו החופשי ואפילו אין בו שום הטעיה או פגם כלשהו.
אם סברנו שהחלטות הממשלה מצמצמות את הרגולציה, ההיפך הוא שקרה. במקום שמשרדי הממשלה ישתפו פעולה, הם מקימים רשויות רגולטוריות חדשות, לדוגמה: רשות המשפט והטכנולוגיה והרשות להגנת הצרכן. החלטת הממשלה להפחתת הרגולציה בשיטת ה-RIA לא הניבה תוצאות, ואף הביצוע של החלטת הממשלה להפחתת הרגולציה ב-5% בשנה אינה מגובה בפיקוח על הביצוע.
המגזר העסקי הפך להיות, מי שבפועל מבצע גם את תפקידי הרשויות השלטוניות. הדבר נעשה בדרך מחוכמת של דרישות חדשות לדיווחים מקוונים: דיווח מקוון לביטוח הלאומי, דיווח מקוון על כל עסקה למס ערך מוסף, דיווח מקוון למס הכנסה ודיווח מקוון בשוק ההון.
כולם מעוניינים בשיפור תנאי הפנסיה של העובדים, מטרה ראויה לחלוטין, אבל גם תחום זה לוקה בחוסר איזון, פרי אמביציה מוגזמת של רגולטורים. הוספו מספר תיקונים כגון תיקון 12 ו-16 לחוק קופות הגמל בדבר הגדלת ההפרשות הפנסיונית, תשלום מעסיקים לסוכני ביטוח מתפעלים שגם משווקים, ועוד.
כל אלה יחדיו מתבטאים בתוספת עלויות ניכרת למעסיקים, כשמנגד אין הפחתת עלויות ואין התייעלות על ידי המונופולים המוחלטים שבידי המדינה: תעריפי החשמל, שירותי נמלי הים, שירותי שדות התעופה, מחירי המים וכדומה. גם נטל המס הועלה. מס החברות הועלה מ-25% ל-26.5% והמס על משיכת רווחים מ-25% ל-30%, העלאה של 20%.
אל מגמת שחיקה זו הצטרפו בחדווה גם בתי הדין לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה, ואפילו בית המשפט העליון, ששלל ממעסיקים את חופש הביטוי, זכות יסוד המוענקת בישראל אפילו לאויבי המדינה.
כאשר מישהו חושב שאולי ראוי להגן על המגזר העסקי, ואפילו במעט, מיד תופענה תגובות-נגד כמעט אוטומטיות. כששר האוצר החליט על הפחתת מס החברות מיד זעקו כמה כותרות: "מתנה לעשירים"; וכאשר שרת המשפטים סברה שיש ליצור איזון במסלול התובענות הייצוגיות, היא ספגה ביקורת חריפה.
התוצאות המצטברות של מגמת הכבדות ושחיקה זו לא איחרו לבוא. בשנת 2012 צנחה הצמיחה של המגזר העסקי לרמה של 2.6%, אחריה באה התאוששות קלה בשנת 2013. בשנתיים האחרונות, 2015-2014, המגזר העסקי נמצא למעשה באפס צמיחה, שכן הצמיחה בת 2.3% שנרשמה בו נובעת רק מהגידול באוכלוסייה. גם במחצית הראשונה של 2016 נותרה רמת צמיחה אפסית של 2.3%.
אני ממש תמה. האם אלה שאמורים לעצב את המדיניות הכלכלית של ישראל באמת אינם מבינים שיש גבול לעומס שניתן להטיל על גב המגזר העסקי? האם הם לא מבינים שהצבת דרישות והכבדה בלתי פוסקות על בעלי עסקים ויזמים פוגעת חמורות במוטיבציה להקים עסקים או לפתחם? האם באמת אין הם משכילים להבין שצמיחת המשק היא פרי הפעילות הכלכלית של המגזר העסקי ולא הגידול במגזר הציבורי?
כיצד בכלל ניתן לעצב מדיניות כלכלית של צמיחה אם שום גורם אחראי במדינה לא ניסה אפילו להבין מה משמעות תוספת העלויות שהושתו על גב המגזר העסקי במהלך עשר השנים האחרונות? ומהו זמן הניהול והעיסוק הנדרש כדי לעמוד בשפע הכבדות אלה?
במיוחד אני תמה על בנק ישראל, שאמור להיות יועץ כלכלי לממשלה. על אף שעומד לרשותו אגף מחקר רב עובדים ועתיר משאבים, כלל לא עלה בדעתו שהכרח הוא לבצע עבודת לימוד כזו. בנק ישראל ממשיך לפעול במנותק, בספירות המוגבלות שלו, כאילו שום דבר לא התרחש במגזר העסקי פרט למערכת הפיננסית, וכאילו תנאי פיתוח וניהול העסקים בישראל הם אותם התנאים כפי שהיו לפני עשור.
המסקנה העגומה היא שגם משרד האוצר וגם בנק ישראל כלל אינם מודעים או בוחרים להתעלם ממה שקורה היום במגזר העסקי בישראל. משרד האוצר נצמד להשגת יעדים, שבחלקם מאוד חשובים לחברה הישראלית, אבל אין הוא מגבש מדיניות כוללת, המגדירה מה נחוץ באמת לעשות כדי להחזיר את המגזר העסקי אל מסלול הצמיחה.
בנק ישראל אינו חדל מלהטיף להעלאת נטל המסים בישראל, במקום לעסוק בדרכים לצמיחה והרחבת הכלכלה. כולם מתיפייפים ומדברים על מנועי צמיחה מרשימים, מחקר ופיתוח, היי-טק, סייבר ועוד. כל אלה בוודאי חשובים, אולם צמיחה אינה מושגת כתוצאה מכך שמעודדים על בסיס סלקטיבי כמה מגזרים אליטיסטיים מוגדרים. צמיחה מושגת כאשר נוקטים מדיניות המשפיעה על כל המגזר העסקי: החקלאות, התעשייה, הבנייה והמסחר והשירותים.
התבונה בניהול כלכלה לאומית אינה טמונה רק ביכולת להתמודד עם משברים. היא טמונה, קודם כל, ביכולת לזהות תהליכים במשק שמובילים למשבר ובידיעה איך להתמודד עימם טרם התרחשותם. תבונה זו לא קיימת כיום בקרב מקבלי ההחלטות במובן הרחב בישראל. לא בממשלה, לא בכנסת, לא בקרב הרגולטורים ולא בבנק ישראל. אנו ממשיכים לשחוק בהליך איטי את המגזר העסקי בהנחה מוטעית שהכול בסדר וכך זה יכול להמשיך, ולא קולטים את התוצאות הבלתי נמנעות שתתרחשנה בעתיד הלא רחוק.
עו"ד אוריאל לין הוא נשיא איגוד לשכות המסחר
