השכן החרדי החדש דפק לא מזמן על דלת דירתו של אבי, כדי לשאול אותו אם הוא יכול לבנות סוכה בדירתו. אבי, מאחרוני החילונים שגרים בעיר ושגר בדירתו כבר 40 שנה, השיב כמובן בחיוב, ואפילו הוסיף ברכת חג שמח.
אחרי שבוע ניצבו שם עמודי ברזל, שנוצקו בתוך בטון מזוין על האדמה. אחרי כמה ימים חיברו את רצפת העץ. עוד שבוע חלף והיו כבר מעקי ברזל, גג ברזנט כחול תואם עציצים, מזגן, ברז מים מגולגל, ערסל - והופ, יש לנו חדר חדש.
הכול על חשבון הדיירים, על חשבון הבטיחות, ותוך צפצוף ענק על העירייה ועל רשויות המדינה שאמורות לדאוג לפיקוח מינימלי של הבנייה.
ידעתי שיש תופעה כזו בבני ברק, אבל זה לא ממש עניין אותי עד שזה הגיע לבית אבא. עשיתי סיור מצולם בבני ברק וחשכו עיני. כמעט בכל בניין שלישי יש מרפסות לא חוקיות כאלו, תלויות בין שמיים וארץ, על כלונסאות רעועות ועם חיזוקים מבהילים, אם בכלל. כל משפחה והתרבות שלה. אין דין ואין דיין. בלי סדר, בלי תרבות דיור מינימלית, ועם תפילה לשמיים ששום מרפסת לא תיפול או תתפרק. לפחות לא עד חג סוכות, וזה שאחריו.