חדר לא גדול, בצד חנויות צעצועים ונעליים, אחת מקומות דיזנגוף סנטר. הקירות מכוסים בצפיפות בציורי שמן ועליהם לוחות קטנים עם שמותיהם של מיטב האימפרסיוניסטים, בתצלומים של יושב החדר עם מנהיגי ישראל, העולם המערבי ואפריקה. לשמאלו זוג חטי שנהב מפוסלים, מעוטרים ומשולבים ("הם הכי גדולים בעולם, אבל עכשיו זה כבר אסור"), לימינו פסלים, אותות ועוד ועוד פסלים וצילומים. מאחוריו, בולט בנוכחותו דגל ישראל גדול, אחוז בשני פסלי ילדים אפריקאים משיש שחור וצעיפי זהב. איש יוצא דופן. כל כך שקוף, כל כך מוכר, עד שהוא עלום כמעט. סיפור חיים מרתק אך לא ברור עד הסוף, גם אחרי שבעה ספרים עם פרטים אוטוביוגרפיים, מאות מאמרים, נאומים בכנסת ומחוץ לה, ושעתיים שבועיות ברדיו 100FM.
40 שנה שהעברית-צרפתית-יידיש הכבדה והאמירות הבוטות, המצחיקות והקליטות שלו ("מה א-ת-ה עשית בשביל מדינה?) מתגלגלות במקומותינו, אבל מי שיאמר שהוא יודע מי הוא באמת שמואל פלאטו שרון - שיקום! אפשר שרק יד ימינו, המוציאה והמביאה, קלרה חורי שרון שעבדה איתו במשך שנים ארוכות ונישאה לו לפני כשנה, יכולה לומר זאת. היא יושבת במבואה לחדרו וממשיכה להגן על הממלכה. אולי גם אריה ואברהם פילץ ז"ל, שאיתם פינה את צריפי שכונת נורדיה והקים את דיזנגוף סנטר, הקניון הראשון בישראל ואחת ההצלחות הגדולות (היום הוא מחזיק בשליטה עם הדור השלישי). חוץ מזה, ספק אם מישהו יודע על שלל עסקיו ועל שותפיו העסקיים לדורותיהם, על פריסתם הגיאוגרפית.
"עשיתי את הדבר היחיד שרציתי: כסף"
שמו? שמואל שייביץ', תינוק פולני מלודז'. או ז'אן ראטו, צעיר בלונדיני שמשטרות צרפת, איטליה והאינטרפול חיפשו. ואחר כך סמי פלאטו, עולה ותיק עם קסם אישי רב שבשנת 1975 עלה שוב מצרפת, התיישב בבית הכי גדול ומאובטח בסביון, הקיף עצמו בעושר מנקר עיניים, ביצירות נדירות ויקרות החתומות בידי גדולי האמנים בעולם. זה אמיתי, מקורי? שאל אז ברעד העם היושב בציון. "! EXUSEZ MOI", השיב האיש בנונשלנטיות קוסמופוליטית. ועד היום לא ידועה האמת. וממש לא מעניין אותו להבהיר אותה.
לבית החולים בילינסון העביר, לעשר שנים, עשרות יצירות המוצגות במבואות ובאולמות בית החולים. הוא התחיל אז לחלק כסף, לערוך מסיבות בסגנון המלך פלאטו הראשון ולחייך בהבנה כשמנהיגי ישראל וגדוליה - בעסקים, בפוליטיקה, בתרבות ובתקשורת שיחרו בהתבטלות לפתחו והתחננו לכוס שמפניה, שזרמה כנהר עם קוסקוס בצד.
ואז החליף את השם לשמואל שרון והקים את המפלגה שסיסמתה הייתה "פיתוח ושלום. שמואל שרון - האיש הבודד לכנסת". הוא נבחר והקשה על הצרפתים לדרוש את הסגרתו. אנחנו מכירים אותו כשמואל פלאטו שרון. תורם גדול. מיליארדר. איך נעשה מיליארדר? איש עסקים רב-לאומי. אילו עסקים? יוצא ובא. לאן? איך הגיעו אליך כל הנשיאים, המלכים, המנהיגים, המצולמים? "Allure, זה ביזנס. טוב להם וטוב לי", הוא אומר.
- האמת, אפילו תאריך הלידה שלך משתנה מספר לספר, מכתבה לראיון. 1930? 1933? 1939?
"אז זה אני אגיד לך ברור: 18.1.1930 וזה סופי. אני היום בן 86. במצב טוב. לפני שנה התחתנתי עם אשתי, אני שמח. אני מבסוט. אני אוהב את המדינה. מת על המדינה. זו האהבה הכי גדולה שלי. ועכשיו אני מגיע לגבול שאני מתחיל לעשות קצת חשבון, מה קרה לי בחיים. מה זה הדבר הזה, המשהו הזה, האנרגיה הזאת באופי שלי שמגיל קטן אני יודע שצריך לעשות ביזנס, הרבה ביזנס, הרבה כסף.
"בגיל 7 באתי לצרפת ולא דיברתי את השפה. זה היה לפני המלחמה, חיילים גרמנים התקרבו אז, אמא שלי לקחה אותי ויצאה. 15 שנה אחרי זה כבר סיימתי בית ספר, הפכתי לצרפתי, למדתי הכול, ידעתי להסתדר כשלכולם היה 'גורנישט מיט גורנישט'. הייתי פעיל בליגת הקומוניסטים, כתבתי ספר אחד, הראשון שלי. כבר הייתי ביזנס-מן, הבנתי בני אדם, ידעתי שצריך לעשות טוב לכולם. כן, גם למדתי מאמא שלי לתת כמה גרושים בשקט ביד של מישהו שיש לו תפקיד, שיהיה גם לו אוכל על השולחן. היא כעסה, לא הסכימה שאעשה את זה, אבל אני הייתי גם חוצפן וגם תלמיד טוב. כשהייתי בן 15 כבר הזמנתי מישהו לשתות במועדון, רציתי לסגור איתו עיסקה קטנה, ואני בכלל לא ידעתי מה זה האפריטיף הזה שהוא הזמין. אבל הזמנתי גם ושילמתי על שנינו וסגרנו איזה ביזנס קטן. הוא נתן לי סחורה של הממשלה, אני מכרתי אותה ושנינו הסתדרנו".
- לא פחדת שיתפסו אותך, אותו?
"אני לא פוחד. אף פעם לא פוחד. אבל תשאלי מה קרה עם הכסף? אני קיבלתי הכול במזומן. לא סיפרתי לאמא, אז שמתי בארון בגדים שלנו בבית. הוא התחיל להתמלא ואני התחלתי לשכוח. בוקר אחד אמא אמרה לי: סמי, אני מתחילה להיות מבוגרת, אני כבר לא זוכרת, שמתי כמה אלפים ושכחתי. היא שמחה מאוד על הכסף אבל פחדה שקרה לה משהו בראש והיא שוכחת".
- ואתה?
"מה אני? הרי זה הכול בשבילה. לא אמרתי מילה, שמחתי יחד איתה ואמרתי לה שהיא לגמרי בריאה. זה פלאטו שרון בגיל 15".
- זה גם פלאטו שרון בגיל 86, איכשהו אתה תמיד מסובב את הדברים איך שאתה רוצה. עושה מה שבראש שלך, שום דבר, שום אדם או חוק, לא עוצרים אותך.
"אני רוצה להגיד לך, אחרי כל החיים שלי, אני יודע שיד אלוהים נחה על הראש שלי. הוא שמר עליי. אוי. מה שעשיתי אז, ריבונו של עוילם מה שאני עשיתי, איפה אני הלכתי - הכול היה הצלחה, הכול הסתדר כמו שאני רוצה. כל ביזנס היה ביזנס משוגע. וזה פתח לי את החיים, פתח לי את הטוב והקל בחיים. כשהייתי בן 22, הכול היה לי ביד. אחר כך גם צי משאיות להובלת סחורה בצרפת ובאירופה, אחר כך היו מסעדות, מלונות, בניינים אחר כך גם באמריקה, בדרום אמריקה ובאפריקה".
- רדפו אותך, עצרו אותך, האינטרפול חיפש אותך, הצרפתים חקרו אותך, ישבת בכלא איטלקי, ברחת, ישראלים חיפשו אותך.
"עשיתי הכול. הכול. כן, דברים לא טובים. אבל עשיתי את הדבר האחד שרציתי: עשיתי כסף. עד גיל 17 שמתי את הכסף בבית, שמתי פה, שמתי פה. אחר כך כבר התחלתי לעבוד 'נורמל' עם הכסף. הכסף עבד ואני רצתי אחריו. רק תדעי שהיה לי הרבה מזל, היה לי קל, הכול היה לי קל, הלך בקלות. גם כשרדפו אותי וחקרו אותי, וישבתי - היה לי קל. ידעתי שאני יוצא מזה. ידעתי שזה המחיר של לעשות מה שאתה רוצה ולהצליח".
- למה קל? כי אתה שרמנטי ומתוחכם?
"תמיד היה לי קל. מה שרציתי קיבלתי - ולזה אני קורא קל. הייתי קצת משוגענער, קצת שייגעץ, אבל כשאתה בן 15, 16, 17 המכות קלות, אתה שוכח מהר. גם אחר כך, כשכבר נהייתי ביזנס-מן בחליפה יפה ויקרה ולא הילד של אמא שצריכה לברוח ולהביא אוכל לילד שלה, גם אז הייתי אותו דבר. תמיד ידעתי שטוב להיות כל הזמן כמה מטרים לפני אנשים אחרים. זה עושה חיים יותר קלים, ואז אתה תמיד תקבל כל מה שאתה רוצה".
- הבן שלך, יואב, מנהל עכשיו את דיזנגוף סנטר. הוא כמוך?
"כן, אבל פחות. הוא לא צריך, הכול עובד. כשקיבל רישיון נהיגה, הוא הגיע אליי והאוטו שלו כבר היה שם. אני, אם לא הייתי עובד, הייתי רעב. אבל הוא באמת דומה לאבא שלו, וזה טוב. הוא חכם, חרוץ, לומד, חושב, מבין בני אדם".
"הנפט בגיאורגיה? עוד שנתיים שלי"
הרהיטים בחדר נראים עתיקים. המזכרות מבריקות בניקיון ומסודרות בצפיפות. אבל הכי מעניינות הן פתקאות הנייר הצהובות המונחות מולו. כתב יד ברור ובהיר, בצרפתית, שם, מספר טלפון, ועוד מילה או שתיים. על כמה שורות נמתח קו, לסמן שאת זה הוא כבר עשה. כמה עשרות פתקאות כאלה.
- זה אתה או קלרה?
"אני, זאת העבודה שלי. לה יש העבודה שלה. אלה אנשים שאני צריך לדבר איתם. זאת העבודה שלי. 10 שעות ביום. כל יום. הכול מתוכנן, הכול מסודר, אני לא מחכה עם העבודה. לא סוחב. עושה".
- מה הביזנס שלך?
"אני עושה כסף. הרבה כסף. פעם פה פעם שם, פעם עם זה פעם עם ההוא. פעם ביחד, פעם לחוד. פעם באפריקה, פעם באמריקה, פעם בישראל, פעם במקומות אחרים. ככה זה. בשביל מה לדבר? מה יש לספר?"
- פברואר 2011, "פלאטו שרון רוכש מרכז מסחרי בסביליה, ספרד, ב-20 מיליון אירו".
"נו, מה? אבל כבר מכרתי. בטח הרווחתי, אני תמיד מרוויח".
- חודש אחרי, נכתב שזכית בסכסוך משפטי הנוגע לתיווך זיכיונות נפט בקונגו.
"נו. בטח זכיתי, מגיע לי. אני עושה ביזנס באפריקה, מכיר את המדינות. הנשיאים חברים שלי. הנה, תראי כמה תמונות יש כאן. אלה הכי גדולים באפריקה היום".
- שנה לפני, ב-2010, התראיינת ואמרת, "אלוהים אוהב אותי, גיליתי 83 מיליון חביות נפט בגיאורגיה, בעוד שנה אני מיליארדר". מה קרה עם המיליארדר?
"קודם כול, יש לי מספיק כסף בלי זה. את כל כך רוצה לדעת? אז באמת קניתי 700 דונם בגיאורגיה. זה שלי, אבל התברר שהממשלה חתמה חוזה עם חברה אמריקאית ונתנה לה את זכויות הנפט שמתחת לקרקע שלי, רק שאני לא ידעתי".
- עבדו עליך?
"לא עבדו, זו השיטה בגיאורגיה, הם עושים מה שהם רוצים. אני רציתי ללכת לעשות בלגן בבית משפט, אבל היה לי ברוך השם עורך דין חכם שאמר לי: עם בלגן אתה לא גומר פה כלום. שב בשקט, תן לזמן לעבוד, ובינתיים גם נעשה עיסקה עם החברה האמריקאית. וברוך השם, כך זה בדיוק קרה. בעוד שנה החוזה שלהם נגמר, ואני מקבל חזרה את כל הנכס. בעוד שנה או שנתיים הכול שלי, וזה כבר לא מיליארד. יהיו לי 4 מיליארד דולר בפנים, בסחורה. ואין לי שום שותף. אני הרבה פעמים אוהב לעשות בלגן, אוהבים אותי בגלל זה כי אחרים מפחדים לעשות בלגנים, אבל אני שמח ששמעתי בקול עורך הדין שאמר לי שב בשקט".
- יש עוד עניינים ועסקים בעולם?
"אווו, הרבה, אבל למה לדבר? זה לא טוב".
- דיזנגוף סנטר הוא הפרויקט הכי גדול שלך בארץ?
"הוא פרויקט החיים של אריה פילץ ושלי. הוא היה האיש הכי חכם שהכרתי. הוא נפטר, גם הבן שלו נפטר. עכשיו השותפים שלי הם אלון פילץ ודן פילץ. חצי-חצי. אנשים טובים. חכמים. אבל עוד קודם לסנטר התחלתי פה בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. הייתי הראשון שקנה את השטח הגדול - חניה, אלפי מ"ר חנויות - אבל מכרתי. הרבה בלגן, הרבה פקידים. לא צריך את זה. ואז בא אליי פילץ. היינו קרובים זה לזה, הוא היה כמו אבא שלי, ובנינו את דיזנגוף סנטר. בכלל, עשיתי הרבה דברים בבנייה - באירופה, בכל העולם, באפריקה וגם באמריקה אני אוהב לראות דברים צומחים".
- בניינים?
"הכול. בחיים שלי עשיתי קרקס. הייתי צעיר, עשיתי הרבה דברים שלא תמיד היו הכי טובים בעולם, אבל דיזנגוף סנטר זה הלב שלי. בכל יום אני גאה שיש לי את זה, זה משהו מיוחד. זה בגלל שזה פה, באיז-רא-אל".
"110 מחברי הכנסת צריך לזרוק לזבל"
"כשהגעתי לישראל בפעם הראשונה, ב-67'-68', נפלתי באהבה כמו גבר שמתאהב בבחורה", הוא מסביר. "פתאום המדינה הייתה הבחורה שלי. כל כך אהבתי, וזה נשאר עד היום. זאת אהבת החיים שלי. אהבתי את היהודים פה, אני גאה פה, אני מסתכל ולא מאמין שיש לי כזה מזל שאני פה. אהבה של 40 שנה, 50 שנה. בגלל זה הלכתי לפוליטיקה".
- הלכת לכנסת כי היה נגדך צו הסגרה וחשבת שכך תוכל למנוע את ההסגרה.
"אז אני רוצה להגיד לך, שכשאני חשבתי ורציתי להיות חבר כנסת - זה מה שהיה לי בראש, זה נכון, וכשבאתי לכנסת נלחמתי מלחמה גדולה נגד ההסגרה לצרפת. זה טבעי וגם את היית עושה את זה, אבל אז הכרתי את מנחם בגין, ונולדה חברות חזקה. הכי שמחתי כשנתן לי ברכה. אז נכנסתי אולי בגלל צרפת אבל התאהבתי בכנסת, בבגין, במדינה שלי".
- בבחירות 2014 שוב התמודדת לכנסת, הפעם בליכוד, אבל יומיים לפני הפריימריז פרשת. למה?
"כי זה לא אגרויסע מציאה".
- גם קודם זה לא היה מציאה גדולה.
"את מדברת יידיש?"
לא.
"מילא. הייתי במשך חמש שנים חבר כנסת, הלכתי לפריימריז והייתה הצלחה. בסוף לא רציתי. אגיד לך את האמת: יש בכנסת 10 חברי כנסת ששווים משהו, ותאמיני לי ש-110 מהם צריך לשים בזבל, לא שווים כלום. טרמפיסטים, לא הפרסונליטי שאנחנו צריכים כאן".
- מיהם העשרה המצטיינים?
"נו, נו, אני לא אגיד לך. אבל גם את בטח יודעת שיש הרבה שמגעגעס בכנסת. את המילה שמגעגע את בטח מכירה, לא?"
בטח.
"בכנסת יש הרבה שמגעגע. רוב האנשים שם לא מעניינים אותי, הם סתם אנשים שעושים מהכנסת פרנסה, רודפים כבוד, זה נותן להם הרבה דברים. זה לא בשבילי לראות אותם כל יום, לא בשבילי ללכת למזנון ולדבר שטויות. יש 10-15 אנשים שאיתם אני רוצה לחיות, אז למה ללכת לכנסת?"
- את מי אתה אוהב?
"קודם כול בגין".
- הוא נפטר ב-1992.
"נכון, חבל. אני אוהב מאוד את נתניהו. אני מת עליו, הוא עושה עבודה רצינית מאוד בשביל המדינה. הוא איש כלכלה, יודע הרבה. נכון שיש דברים שהם לא הספציאליטה שלו, אבל הוא האיש, איתו אני מוכן ללכת, ואני הולך, אני עוזר לו כל הזמן, מה שאני יכול. יש לי תוכנית רדיו בכל שבוע, אני מדבר עליו. יש לי עוד כמה חברים טובים בכנסת, זה בטוח".
- כולם אנשי ליכוד?
"לא, למה? אני אוהב את עמיר פרץ. הוא איש טוב. אני מרוצה ממנו. אני מתקשר אליו ואומר לו: למה אתם לא עושים את זה ואת זה. מה אכפת לי ימין ושמאל - מה אכפת לנו פוליטיקה, אנחנו רוצים את המדינה. אני אוהב את הנשיא שלנו ראובן ריבלין. אני לא יכול לראות אותו בלי לתת לו נשיקה".
- איפה אתה רואה אותו?
"אני רואה אותו, לפעמים בכנסת, לפעמים במשרד שלו. אני עובד הרבה עם אפריקה, אז באים אליי לפה נשיאים ממדינות אפריקה ודבר ראשון אני לוקח אותם לנשיא שלנו. זה חשוב מאוד לישראל".
- אילו עסקים יש לך במדינות אפריקה?
"בונים קצת, עושים פה, עושים שם, גם חקלאות. יש לי הרבה חברים והרבה ביזנס, תראי את התמונות פה".
- אתה מביא נשיאים אפריקאים גם לפגישות עם נתניהו?
"כן, לפעמים, לא כל פעם, פחות מאשר לריבלין".
- אתה לא אוהב לספר על העסקים שלך?
"לא".
- למה?
"תגידי את, מה זה נותן? אני הכי אוהב לספר על מה שאני עושה בשביל המדינה שלנו, כמה זה חשוב מה שאני עושה בשביל המדינה, ואת לא יכולה להאמין עד כמה זה חשוב לי. אני מהיום הראשון נפלתי באהבה למדינה הזאת, ובכל יום אני אוהב אותה יותר".
- לפני כמה שנים אמרת שאתה יודע לטפל בבעיות הדיור.
"כולם יודעים לטפל, הם רק לא רוצים. אני רוצה וגם יכול. ופה זה הכי קל בעולם כי רוב הקרקעות הן של המדינה, וזה הסקנדל הגדול. בושה. אפילו לביבי, חבר שלי, אני אומר שזה סקנדל, שהוא לא יודע לעבוד. קח 10% מהקרקעות ותן לכל החיילים שלנו. אתה שולח ילדים שלנו למלחמות אבל ריבונו של עולם, אתה לא יודע לתת להם 500 מ"ר שיבנו בית? יש כמה אנשים טובים בממשלה, אבל הם עובדים בלי לב. פעם היו לנו אנשים עם לב, היה בגין, היה פנחס ספיר, היום זה קשה".
- משה כחלון לא עושה את העבודה?
"לא, הוא לא. הוא לא נותן כלום. זה העם שלי, אלה הילדים שלי, החיילים שלנו. מה אתה מחזיק אצלך? תן להם!"
- אתה אופטימי?
"אני שמח, אני מאוהב ובטח שאני אופטימי. עם עם כזה לא להיות אופטימי?"
- כמה זמן עוד תמשיך לעבוד 10 שעות ביום?
"10-11-12. כמה שעות שצריך. פה, בעולם. אני נוסע קצת פחות עכשיו, מדבר יותר בטלפון. המזל שלי הוא שאנשים אוהבים להיות בקשר איתי, כי אני יותר פוזיטיבי מנגטיבי, אנשים עובדים איתי 20 שנה, וזה עובד. עובדים. עושים ביזנס. כסף. זה טוב. כסף זה שמחה".
"איש ששלוש פעמים פשט רגל ושלוש פעמים חזר עם מיליארדים לא יכול להיות איש רע"
"הנסיעה הייתה מוצלחת. קבוצת אנשי העסקים השלימה זה עתה עסקה - ההשקעה השלישית שלה במדינת ניו יורק, הפעם בחברת רויאל מנהטן בכיכר הטיימס, השקעותיה של 'הקבוצה' הגיעו עתה ל-15 מיליון דולר... בתוך 3 שנים יהיו 15 מיליוני הדולרים שווים 40"
כך נפתח הספר "שמואל פלאטו שרון; המעלית" מאת סטיוארט בל (פלאטו שרון). הדברים מתייחסים לאירועים שהתרחשו במחצית השנייה של שנות ה-70, ומקובל לחשוב, ואף נרמז שוב ושוב שמדובר בסיפור חייו, בלי להתחייב משפטית. היום הוא מספר שדונלד טראמפ ("עוד מעט יהיה לנו נשיא קולוסאל. אני יודע. אני מכיר אותו") רצה לקנות ממנו אותו מלון, רויאל מנהטן, בטיימס סקוור.
"טראמפ, אני מת עליו, באמת, אני מת עליו. קודם כול אני רוצה להגיד לך שהאיש עשה 4 מיליארד דולר. זה אומר הרבה".
- דווקא מספרים שהוא חייב 650 מיליון דולר.
"הוא עשיר מאוד, אני מכיר אותו, הוא עשיר מאוד מאוד, תאמיני לי. אני מכיר אותו כבר הרבה שנים. קיבלתי מכתב ממנו, אני לא יודע איפה זה. קלרה! בואי תגידי איפה..."
- איך הכרת אותו?
"הייתי בעל הבית ברויאל מנהטן, היה לי אז המלון בניו יורק, 1,600 חדרים, בלי פרטנר, בלי שום שותף. אחרי שעשיתי כסף טוב, רציתי למכור אותו. טראמפ היה אחד מאלה שרצו לקנות, גם את זה וגם עוד כמה דברים שלי. בסוף לא מכרתי לו את המלון".
- ספר עליו.
"בשבילי, איש ששלוש פעמים פשט רגל ושלוש פעמים חזר עם מיליארדים לא יכול להיות איש רע, זה דבר אחד. עניין אחר, הבת שלו יהודייה, התחתנה עם יהודי, התגיירה, הנכד שלו יהודי".
- נו, אז?
"מה נו, אז? זה ברור, הוא יכול להיות רק טוב אלינו, הוא אוהב יהודים, הוא יודע מה זה יהודים, מה עבר עלינו, איך נהיינו מה שאנחנו. הוא מבין שיש לו עם מי לדבר, יש לו עם מי לעשות ביזנס מכל מיני סוגים, זה איש חזק מאוד, אני מקווה שהוא יהיה הנשיא, ואני עוזר לו".
- איך אתה עוזר לו?
"כבר סגרתי, אסע לניו יורק לפני הבחירות, אהיה שם חודש שלם. אני מכיר הרבה יהודים, ואני הולך לדבר עם מקסימום יהודים, להסביר להם ולשכנע אותם שאם הוא יהיה הנשיא אלה יהיו שמונה השנים הכי טובות למדינה שלנו. הוא באמת חבר שלנו, עם כל הלב".
- והילרי קלינטון?
"קלינטון זה קצת אחרת. היא מין דג קר כזה, זה לא יהיה קל. הבעל שלה, ביל, הוא חבר טוב שלנו, של המדינה, איש חזק מאוד. הכרתי אותו בכנסת. אמרתי לו: אתה חבר טוב. אבל היא תמיד הייתה קצת בצד, היא לא נגד ישראל, אבל זה יותר בעיה. בטוח שאני מעדיף את טראמפ. אני מבין אותו".
- יש דמיון ביניכם. שניכם בעלי אומץ עסקי, מתחכמים ולא עושים הרבה חשבון לגבי מה שאתם אומרים.
"יש משהו בזה... יש משהו בשטויות האלה שלנו. הוא גם אמר לי את זה פעם. אבל הוא מדבר, אוי אוי אוי... באמת יותר מדי. על מוסלמים, על זרים באמריקה. זה היה יותר מדי. אתה יכול לחשוב כך, אבל אתה לא חייב לצאת עם זה מול אולמות ומצלמות. תסגור את הפה - ותעשה".
- אתה נוסע לשכנע את יהודי ארה"ב, שמעדיפים את הדמוקרטים.
"אני יודע, אבל הפעם זה משהו מיוחד. כשמועמד בא ואומר שישראל תהיה כמו עוד כוכב בדגל אמריקה - זה עושה לי טוב בלב. את זה אני אגיד להם. כבר הרבה זמן לא היה לנו חבר טוב בבית הלבן, חוץ מבוש. טראמפ יהיה החבר הכי טוב שיכול להיות. אני באמת מקווה".
- שרק ישתוק קצת.
"כן, זה באמת יהיה קשה איתו, הוא מדבר ומדבר, אפילו כשלא מבקשים שידבר הוא מדבר. הוא חייב לדבר. נו, אולי אני צריך להגיד לו את זה. נראה".