דרור שטרום משה כחלון וקרנית פלוג / צילום: אוריה תדמור
שבוע שעבר, יום חמישי אחר-הצהריים, 33 שנים אחורה, 6.10.1983, הופסק המסחר בבורסה בהוראת שר האוצר. המסחר התחדש רק אחרי כ-3 שבועות, בצניחה של 17%, בהמשך לנפילה קודמת של 23% במניות הבנקים - אלה שקודם לכן, בחסות בנק ישראל ובהעלמת עין של ממשלת ישראל, היו להיטי "ההשקעה הבטוחה", "ברזל יצוק" של כל מי שחי כאן, עבד וחסך, כולל "אלמנות ויתומים". "משבר המניות הבנקאיות", קראו לזה, מה שהביא ל"הסדר מניות הבנקים", כלומר מימון השבר הגדול על-ידי המדינה-בנק ישראל.
רק אחרי יותר משנה הוקמה ועדת חקירה. עברה יותר מעוד שנה להגשת "דוח ועדת בייסקי", שבו פורטו כל עובדות ההתנהלות הפלילית, הקלוקלת והתאוותנית של הבנקאים - בפועלים, בלאומי, בדיסקונט ובמזרחי - וההתנהלות העלובה, הפחדנית והמוטה של בעלי התפקידים הבכירים בבנק ישראל, וגם באוצר אז. למרות ההאשמות הברורות וההמלצות החד-משמעיות החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, נובמבר 1989, לא להעמיד לדין את הבנקאים הגדולים ושותפיהם, רואי החשבון שביקרו והובילו את הדוחות.
לחץ ציבורי בהובלת כמה בכירים בודדים הביא להוראת בג"ץ, במאי 1990, להעמיד את האחראים לדין. פסק הדין של השופטת מרים נאור, במאי 1994, מצא את הבנקאים ורואי החשבון שלהם אשמים עד צוואר וקבע עונשי מאסר וקנסות.
נאור כתבה: "הרפתקה פיננסית עד איבוד שליטה. הבנקים יצרו מכשיר פיננסי מיוחד שהתנהג, הלכה למעשה ולאורך תקופה ארוכה, באופן שאין לו אח ורע בתולדות הבורסות בעולם".
שנתיים אחרי, פברואר 1996, ביטל בג"ץ את עונשי המאסר, כשברקע הלאמת הבנקים ובנקאים שצולמו כקשישים לא בריאים. לקח 13 שנים מהשבר לרחמים.
כמה עלה ההסדר? לפני כ-10 שנים בדקו החשב הכללי אז, פרופ' רו"ח ירון זליכה, ועו"ד איילת צור-נייברג את "הנזקים הכלכליים במשבר המניות הבנקאיות". סיכום קצר: העלות הישירה למדינה - 40-68 מיליארד שקל (בהנחות ריבית שונות), "ברם, השלכות ההסדר על המשק הישראלי ולציבור כולו רחבות הרבה יותר וקשות לאומדן כלכלי". הנזקים העקיפים מוערכים בעוד עשרות מיליארדי שקלים.
בדוח ועדת החקירה הייתה אז גם סדרה ארוכה של המלצות כלכליות משקיות, שביקשו לטפל במהות הבעיה שיצרה את השבר הגדול: סכנת ריכוזיות המערכת הבנקאית והניצול לרעה של כוחה. הן נכתבו על-ידי חבר הוועדה, פרופ' מרשל סרנת ז"ל, מבכירי ומייסדי האקדמיה הכלכלית של ישראל.
אלא שגם אימת הבנקאים החדשים, אף שהבנקים כבר היו בבעלות המדינה והבנקאים מינויים של השרים, פעלה, ו-18 שנים לא זז מאומה - רק התנפחה הבועה הבנקאית, וגבר הנטל על הציבור.
רק ב-2004 העזו לגעת בבעיה המרכזית של המשק הפיננסי, מה שמכונה רפורמת ועדת בכר ולימים חוק הרפורמה בשוק ההון, שהוציאה את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים. בפועל, רק חלק מהרפורמה בוצע, אחרי שבכירי אוצר נבהלו והתקפלו (אחר כך מצאנו אותם משולבים היטב בתפקידים בכירים במערכת הבנקאית). התוצאה הציבורית הייתה: דמי הניהול במערכת הפיננסית כולה הגיעו לשליש מהחיסכון.
עכשיו, 33 שנים אחרי, אנחנו בעיצומו של סיבוב נוסף. סיבוב שטרום. ניסוח החוק, על-פי המלצות הוועדה להגברת התחרותיות בשווקים הפיננסיים, נמצא בדיונים של ועדת הרפורמות, והלחצים הבנקאיים, ישירים ועקיפים, על חברי הכנסת בשיאם.
מה שמזכיר אמירה מיתולוגית של סרנת, מנסח ההמלצות ההן, מספטמבר 2004, בעיצומה של המלחמה על רפורמת בכר: "הבנקים כבר התחילו במסע ההפחדה. כדרכם מימים ימימה, כאשר אין להם כבר תקווה לשכנע את הציבור בממצאים אובייקטיביים, פותחים הבנקים, גם באמצעות איגוד הבנקים, במסע הפחדת הציבור. זה מה שקורה עכשיו בקמפיין הפרסומי נגד המלצות ועדת בכר, וזה מה שקרה אחרי פרסום המלצות ועדת בייסקי". עכשיו אנחנו בשטרום.
stella-k@globes.co.il