גד ורקשטל / צילום: אמיר מאירי
גד ורקשטל אינו מניח לעיריית תל-אביב, עומד על זכויותיו מולה ומכה אותה שוב ושוב, הן בבית המשפט לתביעות קטנות והן בבית המשפט העליון. ניצחונותיו אך מחדדים את השאלה: האם אזרחים רבים, שאינם עומדים על זכויותיהם כמו ורקשטל, מאפשרים לעירייה לגרוף לקופתה, שלא כדין, מיליונים רבים של שקלים?
ורקשטל הוא חולה סרטן, נכה בשיעור 100% ומחזיק בתו נכה במכוניתו. תו הנכה מאפשר למי שמחזיק בו להחנות את רכבו במקומות שהחניה בהם אסורה, לרבות על המדרכה - ובלבד שלא נמצא בסמוך מקום אחר שהחניה בו מותרת, שאין בסביבה מקום מוסדר לחניית נכים, ושהחניה נעשית באופן שאין בו סיכון לעוברי דרך, אינה מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים ולנכים ואינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.
■ עיריית תל-אביב רשמה דוחות חניה לנכה - ותפצה אותו ב-25 אלף שקל
העיר תל-אביב ידועה כמקום שאיתור מקום חניה פנוי בו הוא פנטזיה, חלום רטוב. ורקשטל מתגורר בסמוך לפינת הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב, אזור בעייתי למחפשי חניה. לפיכך, בבואו לביתו, ומשלא היה מוצא מקום חניה פנוי, היה מחנה על המדרכה, בדיוק באופן שמותר על-פי החוק.
לא ברור אם כך נוהגים פקחי החניה של העירייה כלפי כל בעלי תו הנכה, או שמא ורקשטל ה"טראבלמייקר" זכה מהם ליחס מיוחד, אבל במהלך השנים האחרונות הצמידו הפקחים לרכבו, שחנה על המדרכה, בחסות תו הנכה, מעל 200 דוחות חניה. כידוע, הקנס בגין חניה על מדרכה עומד על 250 שקל במקרה הטוב - ועל 500 שקל במקרה הפחות טוב.
ורקשטל סירב להשלים עם רוע הגזרה. לאחר שפניותיו אל העירייה לא נענו, הוא נאלץ לעבור "מסע טרטורים" ארוך, עד שכל הדוחות בוטלו. בחלק מהמקרים בוטלו דוחות רק לאחר פניה לערכאות משפטיות. במאמציה להצדיק את מתן הדוחות, לא נרתעה העירייה אפילו מלטעון כי הוא זייף את תו הנכה שברשותו.
סיכומם של דברים הוא שהעירייה חזרה בה - מרצון או בצו שיפוטי - מכ-200 דוחות חניה. דוחות בוטלו, וחדשים באו במקומם - וחוזר חלילה.
בשנת 2014 הגיש ורקשטל לבית המשפט לתביעות קטנות תביעת פיצויים בגין 14 דוחות שבוטלו, וטען לרשלנות של העירייה במתן הדוחות. תביעתו התקבלה, והעירייה חויבה לפצותו ב-1,800 שקל בגין כל אחד מ-14 הדוחות.
מספר חודשים לאחר מכן הגיש ורקשטל, הפעם לבית משפט השלום בתל-אביב, תביעה דומה בגין 204 דוחות, שניתנו לו כתוצאה מהתרשלות העירייה ושבוטלו. בסוברו כי ה"תעריף" שנקבע בתביעתו הקודמת תקף, עמד סכום התביעה על מעל 350 אלף שקל.
השופטת אושרי פרוסט-פרנקל קיבלה עתה את תביעתו, אך הפחיתה את סכום הפיצוי בגין כל דוח חניה. בפסק הדין מבקרת פרוסט-פרנקל את התנהלותה של העירייה, הן בעת מתן הדוחות והן במהלך ניהול המשפט.
"הנתבעת העלתה באמצעות העד מטעמה ובכתב הטענות שלה את התנהלות אגף הפיקוח באופן כללי, נמנעה מלהתייחס לגופם של דוחות החניה, והעד מטעמה לא ידע להעיד דבר לגביהם", פצחה השופטת בביקורתה. "מעדות עד הנתבעת, יואב ירדני, הממונה על פקחי העירייה, עולה כי בטרם עדותו וכן בטרם הכנת תצהירו לא בדק את דוחות החניה נשוא הדיון ואינו יודע מדוע ניתנו".
היא הסבה את תשומת-הלב גם לכך שבעדותו לא ידע העד ירדני להשיב על שאלות בנוגע לסיבות לביטול הדוחות. הוא העיד כי הוא "כלל אינו יודע אם התובע עבר על החוק". לא פחות ולא יותר.
על-פי השופטת פרוסט-פרנקל, כממונה על פקחי החניה, היה על ירדני להיכנס לרשומות העירייה ולברר את הפרטים בנוגע לדוחות שבגינם הוגשה התביעה. לחלופין, היה על העירייה להביא לעדות את הפקחים שנתנו את הדוחות.
פרוסט-פרנקל קבעה כי לא עלה בידי העירייה לסתור את עדותו של ורקשטל, שלפיה החנה את רכבו בדיוק בהתאם לדין. "לפיכך אין כל ראיה לפגיעה באינטרס הציבורי או לפגיעה בסדר הציבורי", הוסיפה.
ואם כן, האם התרשלה העירייה כאשר המשיכה במתן הדוחות, על אף הסכמתה לביטול הדוחות שניתנו לורקשטל באותה הכתובת ובנסיבות דומות?
"מעיון בעדותו של מנהל הנתבעת עולה כי ידעה כי התובע נכה. עוד עולה מעדות נציג העירייה כי התובע לא הפר את החוק במועד החניה", קבעה פרוסט-פרנקל. היא אזכרה פסקי דין קודמים, בהם נקבע כי העירייה אכן התרשלה ברישום דוחות חניה לורקשטל.
היא אזכרה פסיקה שלפיה קיימת לאזרח, שיצא זכאי בדינו, הזכות לתבוע את הרשות, אם זו התרשלה בתביעה נגדו - "לא מדובר בכל טעות אלא במקרים שלא היה מקום לכך". היא אזכרה כי בשל מעמדה כמחוקקת, תובעת, אוכפת ונהנית מן הקנס, על העירייה להיזהר עוד יותר מרשות תובעת רגילה.
פרוסט-פרנקל אזכרה בהסכמה פסיקה קודמת בין ורקשטל לבין העירייה, בה נקבע כי "פקחי הנתבעת נהגו, ביד קלה ובאופן עקבי, במשך כ-7 שנים, לרשום לתובע דוחות חניה רבים, על אף שעל שמשת רכבו הוצמד תו נכה כדין".
עוד נקבע שם כי פקחי העירייה לא הונחו מבעוד מועד כי לפני רישומו של כל דוח חניה לרכב נכה החונה במקום אסור, עליהם לבחון אם חניית הרכב מקיימת את התנאים שנקבעו לכך בחוק. "ההפך הוא הנכון. התרשמתי... כי פקחי העירייה פעלו באופן אוטומטי, וללא הפעלת שיקול-דעת קונקרטי בכל מקרה ומקרה".
"הנתבעת היא רשות ציבורית רבת-דרג. מצופה מן הנתבעת כי תקפיד על כיבוד זכותם של אנשים בעלי מוגבלות לכבוד ולשוויון. חלק בלתי נפרד מזכותו של בעל המוגבלות לכבוד ולשוויון היא הזכות לנגישות", נקבע.
"סבורני כי העירייה התרשלה כאשר המשיכה לתת דוחות לרכבו של התובע עליו מוצמד תו נכה, לאחר חזרתה בה מדוחות קודמים באותו עניין", חרצה פרוסט-פרנקל.
היא דחתה את טענת העירייה בנוגע להתיישנות עילת התביעה, וקבעה כי בעניינו של ורקשטל חל "כלל הגילוי המאוחר" הקבוע בחוק ההתיישנות, מאחר שרק במועד ביטול הדוח, ולא במועד מתן הדוח, קמה לו עילת תביעה קונקרטית ממשית נגד העירייה. לפיכך, מועד תחילת ההתיישנות הוא מועד ביטולו של כל דוח ודוח.
"שוכנעתי כי עיריית תל-אביב התרשלה בהתנהלותה מול התובע, ולכן עליה לפצותו בגין כל דוח שבוטל על-ידה ושלא חלה לגביו תקופת ההתיישנות", סיכמה פרוסט-פרנקל. "כיוון שהתובע לא הוכיח את נזקיו מעבר לעוגמת-נפש וטרחה בגין הטיפול בביטול הדוחות, תישא הנתבעת בסך של 500 שקל בגין כל דוח, כפיצוי בגין הטרדה ועוגמת-הנפש שנגרמו לתובע בגין הצורך בטיפול בביטול כל אחד מהדוחות".
חשבון פשוט מעלה כי למעשה העירייה חויבה לפצות את ורקשטל בקרוב ל-100 אלף שקל. סכום זה ישולם מקופת הציבור. אותה הקופה שאליה משלשלת העירייה, כך נראה, סכומים גבוהים עשרות מונים, שמקורם בדוחות חניה הניתנים שלא כדין לאזרחים תמימים, שבוחרים לשלמם במקום להיאבק על זכויותיהם (ת"א 46730-10-14).