בהשתחוויה הנועלת את המחזמר "עלובי החיים", שעולה בימים אלה בהבימה, כשעלו זה אחר זה מירי מסיקה, רוני דלומי, הראל סקעת, אבי קושניר, מיקי קם ואמיר דדון בתפקיד הראשי של ז'אן ולז'אן, הקהל קם על רגליו ומחא כפיים. אבל כשעלה לבמה יגאל שדה המגלם את הנמסיס של הגיבור, מפקח המשטרה ז'אבר, קרה דבר משונה: קבלת הפנים שבה זכה האפילה על הכוכבים המוכרים, ובד בבד עם מחיאות הכפיים שהרעידו את האולם, שאלו הצופים "מי זה?", "איך קוראים לו?".
זה לא מפתיע, סביר להניח שיגאל שדה הוא אחד משחקני התיאטרון המוכשרים והבולטים שרובכם לא תדעו לזהות. בניגוד לקולגות שלו, שמבינים שפרסום והכרה ציבורית הם חלק קריטי במקצוע ומנוף לקבלת תפקידים טובים ומשכורת מתגמלת, שדה נחבא אל הכלים במתכוון ואין לו שום כוונה "לעבוד" בלהיות מפורסם. אפילו את הראיון הזה העדיף לנהל טלפונית, כי ככה נוח לו יותר להיפתח.
"זה התחיל מביישנות קלה שיש לי כלפי ראיונות", הוא צוחק במבוכה מסוימת. "אני לא כל-כך אוהב לדבר על עצמי במקצוע, כי הוא עדיין לא ממש ברור לי עד היום. אני לא בא עם אג'נדה ואין לי שיטה אחת שאני פועל על פיה - ולמדתי את כולן. אני מגיע לתפקיד כמו תלמיד בית ספר, מאבד בו את עצמי ולא יודע מה אני הולך לעשות. למרות הוותק שלי, אני כמו ילד שהברכיים שלו רועדות עדיין".
אין לך סוכנים או מנהלים שתומכים בך?
"אין לי שום דבר ואף פעם לא היה לי. אני נבוך מזה שבתיאטרון יש גם צד עסקי, שברור לי שאם הייתי לוקח בו חלק, זה היה מוסיף לי כמה תפקידים ראשיים וטובים, אבל טוב לי להגיע לפרמיירות ולא להצטלם. זה חופש אמיתי".
איך הביישנות מתיישבת עם השואו על הבמה?
"אני פחות ביישן על הבמה, כמו שקורה להרבה שחקנים, שהיא עבורם מקום שמאפשר להם להיות יותר עצמם ומעצמם, וללכת עם המחשבה למקומות קיצוניים ומפחידים".
הייתה תקופה ששקלת לעזוב את המשחק?
"היו לי חמש שנים שבהן לא הייתי מרוצה מעצמי, חשבתי שאני קצת בינוני. יש לי את חוסר האמונה בעצמי, ומצד שני אמונה מאוד גדולה. מתלבט כזה. הייתה לי תחושה שהתיאטרון ייקח אותי מהחיים האמיתיים שנראו לי יותר מרתקים".
מה רצית לעשות במקום?
"אני רומנטיקן כזה. חשתי שאני צריך להיות דוור, לעבוד עד 12, לעשות מוזיקה, ללמוד שפות וללכת ברחובות. זה היה סתם חלום מטופש. כשהתבגרתי, הבנתי שאני לא יכול בלי המשחק".
התשובה לחוסר הביטחון שלך היא התגובה הנלהבת של הקהל לז'אבר שלך ב"עלובי החיים".
"הוא רודף את ז'אן ולז'אן. הייתה לי התלבטות גדולה איך לעשות את זה. תמיד משחקים אותו כאיש רע. יש בו נוקשות ורוע, אבל הבנתי תוך כדי קריאה בספר, שהוא דמות טראגית, מה שנגע לי ללב. שהכול נובע מרדיפה אחרי יושר".
אבל יושר מוחלט, חסר פניות, קיצוני.
"בגלל זה הוא מתאבד בסופו של דבר, כי הוא לא מסוגל לעמוד בפני עצמו. הוא נראה לי מוסקיטר. משעשע לעשות את האיש הרע וחוץ מזה, הוא משורר ואני אוהב לשיר".
למדת לשיר בצורה מסודרת?
"דרך ההפקות שבהן השתתפתי. אף פעם לא החשבתי את עצמי כזמר, אלא כמישהו שאוהב לשיר. זה כיף גדול".
מה עם תקליט משלך?
"הציעו לי לא פעם ותמיד דחיתי את זה, אבל אולי מתישהו אעשה ערב עם שירים שאני אוהב. אני מבטיח להזמין אותך".
מבטיחה לבוא. אתה כותב לעצמך חומרים?
"אני לא מספיק אמיץ כדי לכתוב. אני מקנא באנשים שכותבים. אני לא חושב שאני מספיק מוכשר בזה".
אין לך אמביציה לממש את עצמך עד הסוף?
"האמביציה שלי היא בלעשות משהו מסוים הכי טוב שאני מסוגל. אם נותנים לי תפקיד, אתמסר לו לגמרי, אבל אין לי חלומות על תפקידים. היה במאי גרמני שבא לתיאטרון לפני שנים ושאל אותי, מה החלומות שלך? אמרתי שאין לי חלומות חוץ מהתפקיד הטוב הנוכחי שאני עושה. אני מקווה שיתנו לי תפקידים טובים".
לקוות שיתנו לך תפקידים טובים זה נאיבי. כנראה שאתה באמת רומנטיקן.
"את צודקת לגמרי, ובכל זאת אני שמח עם התפקידים שאני מקבל. אני בטוח שיכולתי לבנות קריירה מפוארת יותר, אבל אין לי אנרגיה להתעסק בדברים האלה. זה כמו להתקשר לביטוח לאומי. אני כל-כך שמח עם מה שאני עושה, עם הילדה בים, עם בן הזוג שלי, בחופשת הלידה התחלתי ללמוד שוב גיטרה. את יכולה לשאול אותי על החיים הפרטיים שלי, זה בסדר".
ספר לי על המשפחה שלך.
"לי ולספי, שכותב את הבחינות הפסיכומטריות, יש ילדה בת שנה ושלושה חודשים ואני יכול לבכות כשאני חושב כמה אני אוהב אותה".
הפכת לאבא בגיל מאוחר.
"זה התחיל ממחשבה על אימוץ, להביא ילד או שניים, ולתת להם מקום, ואז החלטנו שזה יהיה הילד שלנו. חלום".
אתה לא נלחץ מהאחריות הכלכלית?
"אני איש עבודה ואני רוצה שיהיה לה הכול בעולם. אני אוהב לעבוד ותמיד אעבוד ומאמין שדווקא כשאנשים הם סטארים גדולים, הקסם נעלם. אני פועל שחור והאמביציה שלי היא בעבודה הקשה".
מה לגבי קולנוע?
"בפסטיבל חיפה הוקרן סרט חדש ונורא יפה של מיכל בת אדם, 'הדרך לאן', שמורכב מסיפורים של אנשים עקורים. אני מגלם שם מוזיקאי שחי עם עצמו בעולם מאוד מסוגר, שנגע לי ללב כמה הוא לא משתלב. התרגשתי בשביל מיכל, חברה מאוד קרובה שלי, כמו ילד".
היא בעיניך דוגמה ליוצרת שכן מקבלת את הכבוד שמגיע לה?
"בעולם הזה בונים כוכבים כל הזמן. במאים עולים ובמאים נשכחים, וחבל. היא עשתה סרט מדהים בתקציב זעום".
אם הזכרת תקציבים, נשארת בהבימה גם בתקופה המאוד הקשה שלו. למה בעצם?
"את הקריירה שלי התחלתי בתיאטרון באר שבע, כשציפי פינס ניהלה אותו, משם עברתי להבימה לשבע שנים נפלאות ואז אופירה הניג הזמינה אותי לבוא לחאן. היה לי מאוד קשה לעזוב את הבימה ואחרי ארבע שנים נפלאות בירושלים ובמקביל בתיאטרון הרצליה, הנסיעות הרגו אותי וחזרתי הביתה, כי הבימה זה בית. זה המקום שבו אני מרגיש נוח ואני חייב להרגיש בבית, קשר לאנשים, תחושת שייכות. לפעמים גם בבית יש תקופות קשות ואתה כואב יחד עם כולם ונשאר במקום שיקר לך".
אתה מאוד סנטימנטלי.
"אני לא יכול להיות פרילנסר. אני חייב להרגיש שייך ואז אני יכול לפרוח, למרות שמתגמל להיות פרילנסר".
אני מניחה שאתה סוציאליסט בגישה לכסף.
"אל תביני לא נכון. כסף חשוב לי. אני בזבזן שאוהב לחיות טוב ולאכול טוב, אבל אם הייתי צריך לקבל סכום עתק להצגה, לא הייתי מרגיש כל-כך נוח, כי זה לא תואם את העקרונות שלך. זו גישה שהופכת אותי להיות שמח במה שיש. המקצוע הזה יכול להיות מלא מרירות וטינה, חוסר סיפוק וכעסים ואני נהנה ממנו, ומלא. בן הזוג שלי טוען שמעולם לא שמע אותי אומר מילת ביקורת על הקאסט, וזה נכון. אני תמיד מאוהב באנשים שאני עובד איתם, גם עכשיו, ב'עלובי החיים'".
בעיקר כשאתה זה שמקבל הכי הרבה תשואות.
"הם כל-כך נהדרים, שזה לא משנה".
אישי: 55, בזוגיות ואב לילדה, מתגורר בתל אביב
אקטואלי: שחקן התיאטרון הלאומי הבימה. מגלם את מפקח המשטרה ז'אבר במחזמר "עלובי החיים" שעולה בימים אלה, וכן משחק בהצגות "פליישר" ו"יהוא"