פאלו אלטו/ צילום: בלומברג
"איפה ריבי?", שאלה מאיה את חמולת הישראלים הקבועה המתאספת כמעט מדי סוף שבוע בשעות הצהרים המאוחרות ב'דולורס פארק' שבמרכז סן פרנסיסקו. "זהו - חזרה לארץ", ענתה לה נעמה. "השלישית השנה - ועוד רגע יש את נטישת הזוגות... זה ממש זמר הנופלים". אם לא היינו מוקפים במאות צעירים עם זקן היפסטרי, חולצות "ברנינג מן" וילדים שלוגמים מי קוקוס אורגניים - היה אפשר לחשוב שהסצנה הזו מתקיימת בקריות או במיקום פריפרי אחר בישראל עת יותר ויותר עוברים למרכז.
זה התחיל בטפטוף, אבל בשנה האחרונה נאלצים להודות הישראליים שבעמק הסיליקון שמדובר בתופעה של ממש: "המפרססים" הם נקראים כאן. לא יורדים, לא עולים - פשוט מסתובבים בחזרה.
על פי ההערכות, כמאה אלף ישראלים נמצאים היום בעמק הסיליקון ברצועה הצרה והמבוססת שבין סן פרנסיסקו העיר בצפון ועד סן חוזה שבדרום דרך עיירות הטק הידועות של פאלו אלטו, מנלו פארק, מאונטיין וויו וכן אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. זה לא שקודם לכן לא היו מי שחזרו: צעירים שהגיעו הנה עם רעיון וציפו למיליונים אך חזרו לארץ הקודש להורים עם זנב בין הרגליים, סטודנטים שהחוב בסוף התואר חייב אותם לחזור ל"יוקר המחיה" הישראלי שעדיין מחוויר לעומת המחירים המאמירים בעמק, או כאלה שמלכתחילה עברו הנה לשנת רילוקיישן בדרך לתפקיד בכיר במטה המרכזי בישראל - אבל ל"מפרססים" יש מרכיבים אחרים לחלוטין: הם עלו על המטוס עם כל הפקלאות, מצאו פה בית, הקימו חיים, ביססו את עצמם בעבודות מעוררות קנאה, ניהלו עשרות, לפעמים אפילו הולידו ילדים - ואז יום אחד פשוט ארזו הכול במכולה וטסו מזרחה.
הסיבות מגוונות: הפחד מההידרדרות הפוליטית והאיום שהוא דונלד טראמפ משחק תפקיד וגם חוסר היכולת המסוים לפתח חברויות עמוקות עם אמריקאים - אבל הסיבה הכי בולטת היא הגעגועים: הרווקים והרווקות מתגעגעים לסצנה התל אביבית ומבקשים להתמסד עם חברים לשבט, המשפחות הצעירות רוצות את סבא וסבתא במרחק של שיחת טלפון מהזאטוטים.
"מבחינתי זה תמיד היה מעבר מאוד מודע לשלוש עד חמש שנים", מסביר יובל קסטן, מנהל בכיר בצוות מהנדסי התוכנה של פייסבוק, רגע לפני שהוא ואשתו הדס אורזים את הבת מיקה והכלבלב צ'ארלי וחוזרים לתל אביב, "עברנו לעמק לפני ארבע שנים, באוגוסט 2012, לדירה בסן פרנסיסקו. עבדתי בחברה ישראלית בחיפה והיה לי מצוין - ופתאום הגיע אימייל מפייסבוק. התחיל תהליך של ראיונות והכול קרה מאוד מהר - הרגשתי קצת שאנחנו מראים עניין ובלי לשים לב עולים על רכבת שדוהרת לעמק הסיליקון.
"כשהיינו על המטוס, אמרתי לעצמי 'עכשיו אני עובר לתקופה אבל היא לא תהיה יותר מכמה שנים - אולי שלוש, אולי ארבע, אולי חמש'. לא שיקרתי לעצמי שמדובר בביקור קצר או במחנה קיץ - אבל ידענו והסכמנו שלא יהיה עשור. ההבנה שלחזור לא יהיה קל הייתה מיד כשהגענו - אתה נוחת ומיד פוגש אנשים שהם גם 'ברילוקיישן של שנתיים' - רק שהם במצב הזה כבר יותר מעשור. בינינו לבין עצמנו כל הזמן צחקנו שעוד כמה דורות גם אנחנו נהיה פה עם נכדים ונגיד 'אנחנו תיכף חוזרים'. זה גם אחד הדברים שהוביל אותנו, למשל, לא לקנות בית: גרנו בשכירות שנתיים בסן פרנסיסקו ועוד שנתיים בשכירות בפאלו אלטו כשהחלטנו להתרחב כמשפחה - אבל בחרנו לא לרכוש בית כדי לא לסבך את המעבר לארץ כשהוא יגיע".
- ואז מגיעים קידומים גדולים ופער השכר מתעצם בין מה שמקבלים פה למה שאפשר לקבל בארץ - זה משנה את זה?
"כן ולא. זה בעיקר מדגיש את הצורך להיות מאוד אסטרטגי ולדבר על זה. בהתחלה השתדלנו מאוד ליהנות מהחוויה ולא לדבר באופן ספציפי על מה יחזיר אותנו לארץ - כן דיברנו שכשיוולד ילד נרצה להיות קרובים יותר למשפחות.
"כשהדס הייתה בהיריון מתקדם דיברנו על זה ברצינות והייתה לנו 'ישיבת צוות' ראשונה תוך כדי הליכה עם הכלב ברחובות פאלו אלטו. בנינו ממש טיים ליין של מתי עוברים - זה היה לפני שנה ואנחנו עומדים בתוכנית. הייתי צריך לוודא שיש לי תפקיד לעבור אליו בפייסבוק תל אביב, ולתכנן איך להודיע לאנשים סביבנו, לצוות שבניתי פה וכו'".
- איך היו התגובות של אנשים מסביב?
"האמת שהתגובות של אנשים היו הדבר הכי מפתיע. לא היו לנו חרטות באף שלב בתהליך - אבל כשהתחלנו לספר לאנשים רבים מהם פשוט חשבו שאנחנו מתבדחים איתם. אנשים שגדלתי איתם, לצד השמחה, אמרו לנו 'מה לעזאזל אתם עושים? כולם מנסים לצאת מפה ואתם חוזרים'. אני גם מבין את זה - רילוקיישן הייתה חוויה מדהימה ואני לא מרגיש שמיציתי אותה - יכולנו לחיות פה עוד הרבה שנים, ליהנות ולטייל, אבל ההתרגשות והקסם הראשוני של לחיות בחו"ל מתחלפים בשלב מסוים בשגרה שמתרגלים אליה ופתאום שיקולים אחרים כמו משפחה ואנשים מתגברים".
"התגובות של אמריקאים גם היו מאוד מפתיעות: הרבה אנשים בפייסבוק פה לא הבינו איך אני 'עושה את זה למשפחה שלי'. מבחינתם, החלטתי לקחת ילדה בת חצי שנה למקום שעפים בו טילים. לקח לי זמן להבין שאנשים שחושבים שאתה מסכן את המשפחה שלך בהגירה חזרה למזרח התיכון פשוט חסרי ידע ומודעות אז החלטנו לחייך ולהמשיך הלאה - לך תסביר להם שאדם מטורף שיורה באנשים שמשחקים פוקימון באמצע הפארק בסן פרנסיסקו הוא לא פחות מסוכן והרבה פחות צפוי מפיגוע בתל אביב".
"אתה תוהה מה השתנה"
יובל והדס לא לבד. כמה שבועות לפניהם על המטוס עלה על המטוס ניר בלומברגר, 32, עם אשתו רננה והבת לילי בדרך לתל אביב. הצעד של ניר, עד לאחרונה אחד משלושת האנשים החזקים במחלקת המיזוגים והרכישות של פייסבוק ומטאור ישראלי צעיר בעמק, השאיר לא מעט אנשים המומים. "הגעתי לעמק לפני ארבע שנים כי תמיד נמשכתי לדברים בינלאומיים - עד אותו גיל כבר הייתי במעל 50 מדינות וביליתי את רוב הקריירה שלי בייעוץ עסקי באירופה - אבל הוואלי היה קודש הקודשים בתחום של טק וחדשנות. הגעתי לעשות תואר שני במנהל עסקים בסטנפורד וזה היה מבחינתי ה'טיקט' להיכנס לעמק הסיליקון ולרדוף אחרי העבודה שרציתי וסימנתי מראש.
בלומברגר נאבק במשך שנתיים להגיע לעמדת מפתח בצוות הידוע ביותר בתחום המיזוגים והרכישות בעמק - סיירת מובחרת של ארבעה אנשים שמובילה עסקאות ענק. "במשך שנה עשיתי סטוקינג לבוס שלי עד שהסכים לתת לי צ'אנס ולדבר איתי - זה היה ג'וב שהייתי מוכן לרצוח בשבילו והוא היה כל מה שחלמתי: איפשרו לי להוביל אסטרטגיה שלמה: מה לקנות, איך לקנות, איפה לקנות, משא ומתן, תמחור". בשנתיים בהן היה בפייסבוק ניצב ניר בחנית של עסקאות בשווי של מאות מיליוני דולרים בישראל, ארה"ב ואירופה וייעץ לצוותים בחוד החנית של פייסבוק כולל צוות המסנג'ר, אוקולוס, ואחרים.
- ואז בוקר אחד, שנתיים אחרי שנכנסת על עבודה שתכננת עליה עשור קמים והולכים? תסביר.
"מלכתחילה היה ברור שמתישהו נרצה לחזור לארץ. ידענו שמדובר לפחות בארבע שנים והיינו פתוחים גם לשמונה - אבל היה ברור שכשתהיה הזדמנות טובה מספיק נחזור הביתה.
"בתפקיד האחרון שלי השקפתי על האקו-סיסטם הישראלי בטק כמי שהעריך את החברות המובילות בארץ ועבדתי קרוב עם אנשים שגרים בארץ - ראיתי פריחה אדירה והיה לי קשה לא להיות חלק מזה. אתה מרגיש שכשמדובר בתעשייה שם אתה יכול להיות חלק מהבעיה של בריחת המוחות לעמק או חלק מהפתרון של להביא את התעשייה לישראל ולמנף את הכישרון האדיר שיש שם - ומעבר לזה, אולי השינוי הכי משמעותי, הוא לילי: יש לי ילדה בת שנתיים שנולדה בארצות הברית ופתאום הגענו לשלב שהיא בן אדם תבוני עם מערכות יחסים עם הסביבה אבל לא ממש מכירה את סבא וסבתא שלה וזה היה לנו מאוד קשה. הדבר השלישי במשוואה הזו הייתה הזדמנות - אתה יכול מאוד לרצות לחזור, אבל אם אין הזדמנות קוסמת שמאפשרת לך לשמר את רמת החיים ולהמשיך להגשים את השאיפות זה הרבה יותר קשה. אני אישית מאמין שיש הרבה אנשים שרוצים לחזור ופשוט לא מוצאים את הדרך הנכונה, הם נדרשים לוותר על יותר מדי. לי היה הרבה מאוד מזל לקבל הזדמנות גדולה שהשתלבה גם עם השאיפות המקצועיות וגם עם האישיות - ויכולתי להביא הנה לארץ את אחת מקרנות ההשקעה המובילות בעולם לפתוח משרד בישראל".
ההזדמנות עליה מדבר בלומברגר היא קרן אקסל, אחת מקרנות ההשקעה המובילות בעולם בטק. אקסל מבוססת בעמק הסיליקון כבר מעל 30 שנה והייתה המשקיעה המוסדית הראשונה בפייסבוק, ספוטיפיי, סלאק וחברות מובילות אחרות. בלומברגר יהיה השותף הישראלי הראשון בקרן וינהל את השקעותיה בארץ, כשותף במשרד האירופאי של הקרן שיושב בלונדון.
- עד כמה רעד הפופיק כשקיבלת החלטה לעזוב תפקיד חלומי ולעבור לארץ?
"רעד מאוד. אחרי תקופה של ארבע שנים אתה תוהה מה השתנה, מה קרה שפתאום אתה רוצה לחזור אחורה - החשש הגדול היה בנוגע למה שאני משאיר מאחור. הייתה לי עבודה שהייתי מוכן להרוג בשבילה ורבים עדיין רוצים להרוג בשבילה - ולחשוב שאתה 'זורק' את זה זה לא קל. החברים בצוות הקשו עליי לעזוב בהתחלה - אבל בסוף מאוד תמכו. הבוס שלי לשעבר (ראש תחום ההשקעות והמיזוגים בפייסבוק - ע.ר.) הוא חובב ישראל גדול אז בסופו של דבר הוא צחוק שיהיו לו יותר סיבות לבוא לבקר, כי מעכשיו לא יהיה מי שייסע במקומו להעריך ולשאת ולתת עם חברות ישראליות".
"זה די מרענן"
- העמק יישאר יעד עבורכם או שזה מעבר חד כיווני, פירסוס לצורך השתקעות?
ניר: "אני חלק מפלטפורמה גלובלית אז אין פה שאלה בכלל - אני אהיה כל שבוע יום בשבוע בלונדון ופעם בחודש בעמק הסיליקון. אני לא מרים מסך ברזל. חלק מאוד גדול מהחברים שלי ואנשים שלמדתי איתם בסטנפורד גרים בחו"ל ובעיקר בעמק - יש לי המון אהבה למקום הזה. אני לא מנסה לחיות את קליפורניה בישראל, אני כן מתכוון להיות ישראלי עם קריירה גלובלית. אין ספק שאתה חי על הקו - השאלה היא מה אתה מגדיר כבית".
יובל: "בטווח הקצר-בינוני אני בוודאי אהיה כאן לא מעט, גם אם אני לא ארצה. אני אהיה פעמיים ואולי שלוש או ארבע בשנה במטרה של פייסבוק, ובחלק מהפעמים הדס ומיקה גם יצטרפו כי יש לנו הרבה חברים שאנחנו אוהבים. אין לנו כוונה לעשות עוד רילוקיישן כרגע - אבל כן יש ידיעה שמאוד קל לחזור לעמק עוד פעם אם נחליט שזה הדבר הנכון למשפחה".
- עכשיו כשאתם פה: למה התגעגעתם בתעשיית הטק הישראלית?
יובל: "עד כמה שזה קלישאה - לישירות. לקח לי המון זמן להתרגל לשיטת הסנדוויץ' שלהם - לרעיון שבו מייל של שלוש שורות שמבקש לשנות משהו צריך להיות ארבע פסקאות, להתחיל ולהסתיים בפידבק חיובי. ששיחה של חמש דקות חייבת להפוך לשיחה של 25 דקות רק כדי לא לפגוע. זה שבארץ לא צריך את כל הדברים האלה זה די מרענן. בנוסף, אני חושב שבארץ יש יכולת להתמקד בדברים החשובים ביותר - אנשים יכולים באמת להעריך בכל שלב מה הדבר החשוב ולהחליף פוקוס מאוד מהר".
ניר: "יש פה כישרון טכני יוצא דופן ויש חוצפה ותעוזה מאוד ייחודיים. ראיתי המון יזמים ישראליים שכשהדלת סגורה נכנסים דרך החלון, ומצד שני הם פותרים בעיות בצורה מאוד ייחודית ומקורית שאחרים פשוט לא חושבים עליה - השילוב של כישורים עם תעוזה הוא מאוד נדיר ומאוד מעריכים אותו בעולם. יש גם קהילה תוססת עם יותר ויותר אנשים שבילו תקופה משמעותית בחברות גדולות בחו"ל ומביאים איתם חזרה הרבה ידע וניסיון שהוא מכפיל כוח - יש כאן חברות שנבנות עם ראייה לעולם מהיום הראשון וזה משהו נדיר. זו גם הסיבה שהיה חשוב לי למנף את ההצעה הזו - לאקו-סיסטם כזה מגיע שיהיו נציגים של קרנות בכירות שיעודדו השקעה בחברות מקומיות במשרה מלאה".
- ומצד שני, למה הכי תתגעגעו בקליפורניה?
יובל: "לאינספור דברים. הקהילה הישראלית בעמק היא איכותית באופן מדהים. בארץ בחיים לא טיילנו כל כך הרבה - אבל בארה"ב זה הסטנדרט. השיחה בשני בבוקר היא 'מה עשית בסוף שבוע' וכולם עושים דברים ממש מגניבים - מסעות עם האוטו, הופעות רוק כל שבוע. תרבות הפנאי בקליפורניה היא ממש יוצאת דופן. מעבר לזה, השירותים בעמק הסיליקון מפשטים את החיים בקנה מידה מדהים עד שזה ממש מפחיד אותי לחזור - אתה חושב על זה בהתחלה כקוריוז: 'אני אצטרך ללכת לסופרמרקט לקנות משהו כשאני צריך ולא אוכל להזמין ולקבל את זה תוך שעה לדלת', אבל זה ממש משפיע על איכות החיים. התרגלנו מאוד מהר לנהל את כל לוגיסטיקות משק הבית והשירותים מהסמארטפון - הרעיון של לרדת ל-ap:pm לקנות נייר טואלט פשוט מפחיד אותי".