צעירים ישראלים בשדרות רוטשילד, במחאה החברתית נגד יוקר המחיה ב-2011 (צילום: רויטרס)
בשנים האחרונות מתגאה ממשלת ישראל בכך ששיעור התעסוקה עלה ועבר את שיעורי התעסוקה המקובלים במערב. בה בעת, ירדו שיעורי האבטלה חדות לשפל היסטורי ומספר שעות העבודה הממוצע למועסק הגיע לשיא מערבי. למעשה, בישראל עובדים בממוצע כ-150 שעות בשנה יותר מהממוצע במערב. ולמרבה הצער, זו גאוות שוטים.
מאחר ששיעור התעסוקה אף הוא מהגבוהים במערב, פירוש הדבר שמספר שעות העבודה הממוצעות לנפש בישראל (לא המספר הממוצע לעובד, אלא המספר הממוצע לנפש) עולה בכמה מאות שעות על הממוצע במערב. במילים אחרות, מספר שעות הפנאי הממוצעות לנפש בישראל נמוך בכמה מאות שעות בשנה מהממוצע המערבי.
לא זו בלבד שמספר שעות העבודה בישראל כה גבוה, רמת ההכנסה הממוצעת לנפש היא מהנמוכות במערב, כאשר הכנסה ממוצעת נמוכה זו מתחלקת בתנאי אי השוויון מהגבוהים במערב. וכאילו כל זה לא מספיק, ההכנסה הנמוכה הזו מוצאת על מחירי המוצרים והשירותים הגבוהים במערב.
כך, מחירה של דירה ממוצעת בישראל (במונחים של השכר הממוצע) יותר מכפול מהממוצע במערב. מחירו של רכב ממוצע אף הוא יותר מכפול ממחירו במערב. הגז, המשמש כחומר הגלם המרכזי לחשמל, מחירו הגבוה במערב ולמעלה מכפול ממחירו הריאלי (בהתחשב בעלויות הובלה). והמזון? הוא יקר רק בכ-25% מהממוצע המערבי.
כיצד יתכן כי העובדים הישראלים, הנמנים על העובדים המשכילים במערב, עובדים כל כך הרבה שעות ומרוויחים כל כך מעט? הפער נובע מהפריון הנמוך. לא הפריון של העובד המשכיל והחרוץ, אלא הפריון של מקום העבודה. במילים אחרות, העובדים נמצאים במקומות עבודה אשר פוטנציאל התפוקה מהם נמוך ולכן היכולת לשלם שכר מוגבלת. מקומות עבודה חדשים, בעלי רמת פריון גבוהה, כמעט ואינם נוצרים בשנים האחרונות במשק הישראלי, משק שרמת צמיחתו לנפש ורמת ההשקעה בו נמצאים בשפל של שנים רבות.
האם תמיד הישראלים נאלצו לעבוד במקומות עבודה שאינם הולמים את כישוריהם, השכלתם וחריצותם? התשובה לכך היא שלילית. עד לפני פחות מעשור שנים, טרום משבר הדיור הנוכחי, שיעור התעסוקה בישראל היה מהנמוכים במערב. היינו, הישראלים סירבו לעבוד במקומות שאינם הולמים את כישוריהם. הישראלים העדיפו שעות פנאי רבות ויכלו אף להרשות זאת לעצמם.
מה השתנה בפחות מעשר שנים? ראשית, הצמיחה לנפש שהייתה לפני כעשור למעלה מ-4% לשנה ירדה בשנים האחרונות לאפס. ברקע להתאפסות הצמיחה לנפש עומדים העלייה החדה במחירי הדיור, פועל יוצא ממדיניות הריבית השגויה שנקט בנק ישראל מאז 2008 בתמיכת ממשלות נתניהו; העלאות המיסוי הכבדות שביצעו שרי האוצר שטייניץ ולפיד; והתרפסות ממשלות נתניהו בפני שלל מונופולים ואוליגופולים. למעשה, המשק הישראלי הפך בעשור האחרון למשק הכי לא תחרותי במערב, בו פועלים למעלה מ-100 מונופולים שונים, ספארי שאין לו אח ורע במערב.
שנית, כתוצאה ישירה מהאמור לעיל, התוצר לנפש בישראל ביחס למערב ובפרט ביחס לארה"ב פחת באופן ניכר. בעוד שב-2008 היה התוצר לנפש בישראל כ-62% מהתוצר לנפש בארה"ב ורמת המחירים הייתה דומה, כיום התוצר לנפש בישראל נותר בשיעור דומה מהתוצר לנפש בארה"ב, אך רמת המחירים בישראל נעשתה גבוהה ב-10% לפחות מרמת המחירים בארה"ב. היינו, ההכנסה היחסית שלנו נשחקה בכ-10%, אם לא למעלה מכך, על אף התוספת האדירה במספר שעות העבודה במשק.
שתי ההתפתחויות הללו - 1. ירידה בצמיחה ובהכנסה הלאומית. 2. עלייה ברמת ההוצאות של משקי הבית - יצרו מציאות שבה אם שני בני הזוג אינם עובדים במשרה מלאה, סיכוייהם להידרדר לעוני גבוהים. הציניקנים יאמרו, כי בתנאים אלה ממילא הישראלים אינם יכולים לממן שעות פנאי כפי שמקובל במערב.
המדיניות הכלכלית של הממשלה שחקה את צמיחת ההכנסה הלאומית, תרמה לעלייה דרמטית ברמת ההוצאות של משקי הבית ודחפה רבים להמיר את שעות הפנאי בשעות עבודה. בלית ברירה ומחשש להידרדר לעוני, עובדים הישראלים הרבה יותר וכל זאת כדי לממן רמת חיים יחסית נמוכה יותר מרמת החיים אשר עשור שנים קודם לכן ידעו לממן בפחות עבודה.
זהו בדיוק הניצול הקפיטליסטי החזירי של מדיניות המתעדפת את ההון על חשבון העבודה.
■ פרופ' ירון זליכה הוא ראש ביה"ס לראיית חשבון בקריה האקדמית אונו, יועצו הכלכלי של יו"ר ההסתדרות ויועצם הכלכלי של ארגוני עובדים במשק הישראלי.
(המאמר התפרסם לראשונה באתר הון, מדריכים לצרכנות פיננסית)