השבוע מתחיל בבקשה של המדינה לדחות את פינוי מאחז עמונה בשבעה חודשים. ישנם שני נימוקים: אחד, "חוות דעת חסויה של שב"כ והמטה לביטחון לאומי, לפיה עלולות להיות לפינוי השלכות ביטחוניות על כל האזור וכי דחייה תאפשר פינוי רגוע יותר"; שני, צורך בפרק זמן נוסף כדי למצוא חלופה לחוק ההסדרה - שאמור להכשיר את המאחז - לאחר התנגדות היועץ המשפטי לממשלה.
שתי הסיבות הנ"ל יכולות לספר את הסיפור: הוא נחטף על-ידי קיצוניים ומשפטנים. מדינה שפוחדת מכמה ילדי תג מחיר ומשחקת מחבואים עם בית הדין הגבוה שלה. תושבי עמונה היו הראשונים להגיב וטענו שאם החלופה לחוק ההסדרה כוללת העברה של עמונה למקום אחר - אז הם לא מעוניינים, תודה. את הפתרון הראשון שהציעה המדינה, לעבור להתנחלות שבות רחל, דחו אנשי עמונה פה אחד. מבחינתם, זה או הסדרה או פינוי.
נסענו לעמונה. מזג האוויר שם נהדר בעונה הזאת. את האוויר הטרי והפריך נשמנו עמוק, את הקרירות ספגנו בעצמות. הרי מואב במרחק, קרובה יותר טייבה על גבעה ממול, וקרובים יותר הכפרים עין יברוד וסילוואד - שמהם הגיעו העותרים שעל הקרקע שלהם, לפי פסיקת בג"ץ, נבנתה עמונה לפני עשרים שנה.
ב-2006 הפכה עמונה לסמל אחרי הריסת תשעה בתים, שגררה התנגשות אלימה בין המתנחלים למשטרה. כיום עמונה היא המאחז הגדול ביותר בשטחים - 41 משפחות. עובדה אחת על עמונה נחרטה לי בראש: התושב הכי מבוגר בה הוא בן 45.
אנחנו יושבים בחצר של אביחי בוארון, יו"ר מטה המאבק של עמונה. פגשתי אותו בפריימריז לבית היהודי לפני הבחירות האחרונות, שבהן הגיע למקום ה-16. הוא בן 43 עם שבעה ילדים. מתגורר בעמונה מההתחלה ב-96'.
"מאז ההתנתקות קורה תהליך", הוא אומר. "הציבור חטף סטירת לחי וההתלהבות והרוח הגדולה דעכו קצת. מה שקורה בעמונה - ובמיוחד מפגן התמיכה שארגנו פה בסוכות - הוא סוג של פיצוץ. פתאום יש תנועה, פתאום יש חיים, יש התגייסות".
אם כבר תהליכים בהתיישבות, אז דווקא הפינויים האחרונים שהיו - בבית האולפנה, במגרון, בית דריינוף ועוד - לא סחפו המונים להתנגדות. אתם מייצרים תחושת שריפה, אבל לא נראה שאנשים ממש נדבקים בה.
"כמה אתה מכיר את ארגוני השמאל? כמה אתה מפוכח ביחס אליהם?".
מה?
"אתה יודע שמבחינתם הארבעים משפחות פה לא מעניינות אותם, נכון? הם משקיעים המון משאבים בנו. למה?".
אולי כי חשוב להם להיאבק בכיבוש ולהגן על זכויות אדם?
"ומה עם זכויות האדם של אלה שגרים פה עשרים שנה?".
איזו מזכויות האדם שלך נפגעה?
"בוא נדבר על צדק ומוסר. מה שאתה מציע למשפחות בצבע כחול-לבן תציע גם לאנשים בצבע ירוק-אדום. רוצה לומר, מה שמעניין את ארגוני השמאל זה לא זכויות אדם. התובעים פה תובעים על שתי חלקות מתוך התשע - אבל כל היישוב מיועד להתפנות. אלה זכויות אדם?".
הזכות להשתלט על קרקע פרטית אינה זכויות אדם. זכות הקניין דווקא כן.
"זה לא מאבק על זכויות אדם או קניין, עובדה שבכל הפינויים הקודמים אף פלסטיני לא בא ומימש את זכויותיו. כולם בעד זכויות, גם אני, אבל זה שיח פוליטי מדיני על השאלה אם יהיה יישוב יהודי ביהודה ושומרון. אם תהיה החלטה דמוקרטית - לא החלטה משפטית סמי פוליטית, אלא החלטת רוב בבחירות או במשאל עם לצאת מפה - אז זה סיפור אחר. אם תיבחר ממשלה שתחליט לוותר על שטחים - נלך. אני חלק מהחברה הישראלית וכולנו שחקנים במשחק הדמוקרטי. אבל אם זו סוגיה משפטית עם פתרונות משפטיים קלאסיים כמו בכל העולם, אז בואו ניישם את הפתרונות המשפטיים הקלאסיים - כלומר פיצוי כספי. לא רוצים לספח? קבלו החלטה אחרת. רק קבלו. מספיק עם המשחקים והדחיות".
אתה רואה פה מצב לפינוי אלים, להתנגשות?
"תגדיר התנגשות".
מה שהיה בפעם הקודמת.
"הכול תלוי במשטרה, אבל תבדיל - דריינוף היו בניינים ריקים, בתי האולפנה זה שוכרים עם בעל בית אחד. פה יש יישוב שלא הולך בדרך הזאת. קיבלנו החלטה עקרונית: לא רוצים לעבור, לא רוצים פיצוי כספי".
וזה מקובל על כולם פה? עוד לא מצאתי מקום שבו 41 משפחות, ועוד יהודים, מסכימים על אותו דבר.
"38 מתוך המשפחות חתמו שלא הולכים למקום אחר ומוכנים לדבר רק על הסדרה".
אולי יקרה מה שהיה במיגרון? שם היו דיבורים לרוב ובסוף פינוי שקט של התושבים, ורק כמה צעירים מחוץ ליישוב שבאו לעשות בלגן.
"פה זה אחרת. זה לא יהיה כמו בגוש קטיף ששלחו רבנים עם וסטים עם כיתוב 'סדרן' על הגב. אנחנו מעריכים שביום פינוי יהיו פה אלפים. עוד לא החלטנו מה יהיה, אבל לא אלימות. יהיה מתח פיזי מתון. לא ירימו ידיים על חיילים, למרות שאני לא שולט על כולם, אבל נילחם. אמרו לנו מהצבא, העיקר שנעבור את זה בשקט. גם הבית היהודי עדיין בקטע של בואו נעבור את זה בלי נזק. רק שיעבור בשקט, ונמשיך הלאה. אמרנו להם שמבחינתנו, המטרה היא שזה לא יעבור בשקט".
מבחינתם הנזק הוא אלימות בין מתנחלים לשוטרים?
"מבחינתם הנזק הוא אי האמון של הציבור בהם. הם עוד בסרט שהם רוצים להיות מפלגת מרכז - ואז הם מפסידים את הבסיס".
אחד הדברים המעניינים שנחשפו בוויכוח על עמונה הוא פער הדורות של הנהגת המתנחלים. בתחילת אוקטובר פרסם פנחס ולרשטיין, ראש מועצת מטה בנימין ומנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, מאמר במקור ראשון ובו נכנס חזק במובילי המאבק על עמונה ובגישת ה"הכול או כלום" שלהם. "מנהיגי עמונה", כתב ולרשטיין, "מי שמכם? הלנו אתם אם לצרינו? האם מבחינתכם התקדמות והתיישבות הן בשיטת אפס או אחד - הצלחה או כישלון? אין כבר סבלנות לתהליכים מורכבים?".
שלא לציטוט, אומרים לנו חלק מאנשי עמונה שהגוורדיה הוותיקה קצת מאבדת אחיזה בשטח. פשרנותה ובעיקר גישתה להתיישבות (נביא קרוואן, נחבר לחשמל, נקרא לו עמדת שמירה ואז נסתדר עם המדינה) כבר לא מתאימות למציאות. חלק מהצעירים מגדילים ומדברים על זקני השבט בזלזול חצי מופגן: הם כמו מחסמבה, יש להם שפמים מצחיקים וכינויים כמו זמביש ודומבה. כל הקריצות והקומבינות של ההתיישבות הקלאסית - מקסימום נפנה ארבעים קרוואנים פה ונקבל 300 במקום אחר - כבר לא עובדים.
בוארון ואחרים מקפידים לתת כבוד לדור שמעליהם, אבל מאשרים בחצי פה. "חגי סגל כתב עליי 'עצבנות ימנית'", הוא מדגים, "אני? אתה כותב עליי עצבנות ימנית? תעזבו אותי, רבאק. אני אין לי אג'נדה. האג'נדה שלי היא היישוב שלי. אני לא בעניין של בוא נרוויח עוד יחידת דיור במקום אחר'".
זו בדיוק הטענה שלהם: אנחנו חשבנו בכללי, אתם, כל אחד חושב על עצמו.
"אתה רוצה להקים יישוב חדש? לך תקים יישוב. מה אתה סוחר בי? מה אני בקר? בג"ץ אומר - כל היישוב לא חוקי, אין היתר תכנוני ואין זכויות בקרקע, אז פנו את היישוב. והוא צודק בהכול, מלבד המסקנה. החוק אומר שצריך לפנות? בואו נשנה את החוק. אתה מפחד להיכנס מול כל הקהילייה הבינלאומית? פשוט תגיד להם, אני, ביבי, לא מנשל עוד אנשים מביתם. אתה מנהיג? תנהיג. הוא לא מנהיג, ביבי. לא רק בנוגע להתיישבות. הוא לא מקבל החלטות".
בשיחת טלפון שהתקיימה מאוחר יותר, פנחס ולרשטיין דחה את תיאוריית פער הדורות: "זה בכלל לא קשור", אמר. "בכל המאבקים, ועברתי הרבה, יש את אלה שחווים את כאב הפינוי. הלהט וההזדהות גורמים לחלקם לפזר הבטחות - גם אם הן לא ריאליות".
חוק ההסדרה לא ריאלי?
"החוק עצמו הוא דבר טוב כמובן, ואם יעבור נרים כוסית לחיים - אבל בכל מקרה יעבור בלי סעיף הרטרו (שמכניס לתוכו את עמונה, ד' פ'), אז שווה שהחוק יעבור גם במחיר הריסת עמונה, כי אפשר לייצר מצב שלא יהיו יותר בגצים על התנחלות קיימת. הבעיה שלי שעמונה ואנשיה מציבים רף בלתי אפשרי - הכול או כלום. האמן לי, הייתי כבר בכל הסרטים של 'לשבור את הכלים'. פירקנו את התחיה, פיזרנו את ממשלת שמיר. מה קיבלנו? אוסלו. צריך להיאבק, אבל לעשות 'הכול או כלום' זה לא אחראי".
האמירה המפתיעה של ולרשטיין - שחוק ההסדרה "שווה" את פינוי עמונה, מקבלת תהודה בתוך היישוב. "אני יורה לעצמי ברגל, אבל חוק הסדרה בלי סעיף רטרו - אני חותם", אומר אורי גולדברג, 32, כלכלן בקופת חולים לאומית. "לא אשמח, אבל אסתכל אחורה ואומר השגתי המון והיה בשביל זה שווה לוותר על ביתי. זה מהפך אמיתי".
"גם אני", מצטרף אליו אבי חמו, בנקאי בבנק מזרחי, היושב איתנו לכוס קפה שחור במרפסת של גולדברג.
"אבל זה לא מה שאומרים לנו", ממשיך גולדברג, "סעיף הרטרו לא עומד בלב הבעיה".
חמו: "כל תושב אולי חושב אחרת, אבל גם אני חושב שאנחנו לא נפיל את חוק ההסדרה אם לא נהיה חלק ממנו. המשחק הוא לנסות לשנות את המשוואה. די, הסדרה תעשה את זה".
"כולנו התחלנו לדבר במשפטית, אבל אני לא חייב לדבר ככה", אומר גולדברג. "מצדי תאמצו את דוח אדמונד לוי (דוח של שופט העליון שקבע ב-2012 שאין כיבוש וכי את המאחזים יש להכשיר, ד' פ'), שהמסקנות שלו לא רחוקות נורא מחוק ההסדרה".
לא יקרה.
"זה מה שקורה בכל מקום נורמלי, הרי לא באנו לפה עם רובים ומקלות וגירשנו אף אחד. את זה עשינו ברמת אביב. אומרים לך שאתה יכול לגור פה - ואז פתאום אתה עבריין. אני יודע בוודאות, שאת קו המתח שהעבירו לעמונה מעפרה, לא עושים לבד, ויש ארונות בזק ומה שאתה רוצה. את כל התשתיות המדינה עשתה, לא אנחנו. אז אתם עשיתם טעות ועכשיו אני משלם את המחיר?".
ותיקי ההתיישבות היו עושים את זה אחרת.
"אני כמובן מאוד מעריך את מפעל חייהם. אין ספק. אבל הם לא היו צריכים להתמודד מול שלום עכשיו או יש דין - שמשתמשים בכלים משפטיים. בהתחלה זה היה סוג של חומה ומגדל, אבל אז גם לא העזו לדבר על החלת החוק הישראלי ביו"ש. זה היה טאבו. מאז באו מאות אלפים שחיים בסוג של אפליה חוקית. אנחנו בדור שרוצים לחיות פה חיים נורמטיביים. אני רוצה בית מסודר עם טאבו ומשכנתה".
אנחנו יושבים כאמור במרפסת של גולדברג. הוא וחמו חיים ביישוב עשר שנים. כמו כל אנשי עמונה, גם הם תורמים את חלקם בראיונות. כולם עובדים מול התקשורת והכנסת, פוגשים יותר פוליטיקאים בחודש הזה משישראלי ממוצע יפגוש כל חייו.
"יותר מ-400 אלף איש חיים באוויר", אומר חמו. "הוויכוח בין ימין ושמאל תמיד יתקיים. למה אני צריך להיות שונה מירושלמי שגר בשטח מלפני 67'?".
כי זה המצב, חבר.
"והוא לא אמור להיות ככה. אנחנו כמובן בעד חוק ההסדרה, זה פתרון טוב. אני שומע שאומרים שהוא לא יעבור, אבל אפשר לשנות אותו, ובכל מקרה, זו קריאת כיוון. בניואנסים אפשר לטפל".
בתרחיש של פינוי, שני בורגנים כמוכם, כלכלן ובנקאי, אבות לילדים - מה תעשו? תיקשרו לבולדוזרים, תלכו מכות עם הצבא?
גולדברג: "לא צריך להיות גרפי מדי. באופן עקרוני, כמו כל אדם שפוי שמפנים אותו מביתו בניגוד לרצונו - נתנגד. במסגרת החוק כמובן. אני לא אעשה שום דבר שלא עשו לפניי, למשל בהפגנות נגד מתווה הגז או במחאה אחרת. יש לנו זכות מחאה לגיטימית בדמוקרטיה".
אלוף הפיקוד החיל פה את הדמוקרטיה? לא שמעתי.
"נבדוק את זה באמת, תודה. פיזית, אני כמובן לא אהיה מסוגל להרים יד על חייל או שוטר. אני מילואימניק. ביוני יש לי תעסוקה וברור שאלך, אבל אמחה".
חמו: "אתה לא יכול לצפות מאנשים שפשוט יקומו ויעזבו את הבית. זה לא שפוי. אנחנו מסכנים פה הרבה, גם כלכלית, מכל הבחינות. לוקחים את הסיכון ומוכנים לשלם מחיר בשביל שהתוצאה תהיה שווה. מהמרים על כל הקופה. אנחנו לא לוקחים את הפתרון הקל - ללכת לשבות רחל. זה קל למדינה, קל למועצת יש"ע, כולם עושים V. אבל אנחנו לוקחים את זה קדימה גם אם זה אומר לשלם מחיר".
גולדברג: "זה כמו ההבדל בין טווח קצר לטווח ארוך. מבחינתנו, אנחנו מאמינים שבטווח הרחוק זה יביא טוב להתיישבות".
יכול להיות שביום האחרון יבואו, חצי שעה, ונגמר העניין, ואתם נשארים בלי כלום.
גולדברג: "כגודל הסיכוי גודל הסיכון. זה לא רק אני שנשאר פה על ההר, שזה המון. הדרך להסדיר את זה - והיא פחות משנה לי - תהיה רחבה. לא רק של עמונה אלא של ההתיישבות ביו"ש. זה הסיכוי. אני הקטן מוכן לאבד הכול בשביל זה".
לשיטת ולרשטיין, אתם מהמרים על כל מפעל ההתיישבות.
חמו: "אנחנו עושים את זה בשביל הכלל, בשביל המדינה. כמו חיילים. לא נוח לגור פה, בסדר? זה לא שיא הנוחות, אבל זו חלק מהמשימה שלנו ואנחנו מוכנים להקריב ולשלם מחיר".
גולדברג: "אני לא אוהב לצייר את עצמי כמו איזה ציוני מי ישמע, אבל בסדר. לא בטוח שאני מזיק להתיישבות. זה דומינו של פינויים ואנחנו עוצרים אותו. אפשר לגמור פה את הסיפור הזה".
אתם מדברים כאילו הכיבוש הוא עניין ישראלי פנימי. הוא לא.
גולדברג: "העולם תמיד מגיב בחריפות, אבל אם גם ככה ישראל תמיד חוטפת כאפות, אז לפחות על משהו אמיתי כמו חוק ההסדרה, ואז תהיה גאה - הכאפה לא הייתה לשווא".
לעומת הביטחון של תושבי עמונה וטענתם כי המדינה שלחה אותם, יש דין דווקא מציגים מכתבים שמוכיחים לטענתם שמהיום הראשון היה ברור שמדובר בקרקע פרטית. נטע פטריק, מנכ"לית יש דין, זועמת על בקשת הדחייה של המדינה: "שנתיים היה להם זמן ומה הם אומרים עכשיו? אנחנו נכנעים לאיומים של קיצוניים. אני מרגישה שלוקחים את החוק ומותחים אותו, מקמטים ומקפלים, עושים ממנו צחוק ואחר כך זה מחלחל לתחומי חיים אחרים. לא תהיה דרך חזרה. העותרים, הם בכלל לא מופיעים בבקשה של המדינה. נעלמו לגמרי מהשיח".
מה לגבי הטענה של המתנחלים, שהפלסטינים באמת לא חוזרים לעבד את אדמותיהם גם אחרי הפינוי?
"זה רצחת וגם ירשת קלאסי. אתה לא מבין את עומק הפחד של אנשים בגדה. מספיק שהם רואים מתנחלים, הם בורחים. אז מפסיקים לבוא. על זה בדיוק מושתת כל הסיפור. המדינה צריכה להגן על האנשים ולהביא אותם לעבד את השדות שלהם. אם יעבור חוק ההסדרה, זה אומר שישראל מודיעה לכל ידידותיה שהיא משתינה עליהן מהמקפצה והולכת לקראת שלטון אפרטהייד. זכות הקניין היא עוד הזכות האחרונה שנותרה על תילה ביו"ש, וגם זה באופן מצומצם. אז גם את זה לבטל? אגב, המריבה שלי היא לא עם המתנחלים - ברור לי שכואב לעזוב בית. האחריות היא על המדינה".