מעצבות נעליים לימור יעיש, שני בר, שלי סתת / צילום איליה מליקוב
תמיד בדרך הקשה: לימור יעיש, 40, מעצבת
למצוא משמעות: "היצירה שלי נותנת לי משמעות. היא מאפשרת לי להשאיר חותם, ובזכותה אני אדם יותר טוב".
התחלה: "לאחר 15 שנים שבהן עסקתי בשיווק מדיה בענף הפרסום, החלטתי לשנות כיוון וליצור נעלי בלרינה בעבודת יד. אחרי שעות העבודה למדתי עיצוב נעליים. לקח לי עשר שנים לממש את החלום, ולפתוח את loulou ballerina".
בין הפרסום לעיצוב: "נסעתי לבולוניה, התחברתי עם ספקים מאיטליה ומספרד, ומצאתי חומרי גלם טובים. לפני כשנה יצאה הקולקציה הראשונה שלי. העיצוב גוזל המון משאבים וצריך גב כלכלי שאין לי, אז גם היום אני מחזיקה במשרה חלקית בפרסום. זה נותן לי אוויר וכוח להגשים את החלום".
מקורות השראה: "אמני רוק. אני מעריצה את גוון סטפני, בעיקר כי היא משלבת - אמא, רוקיסטית, אשת אופנה. יש אצלה משהו אלגנטי וטיפה פרוע, וזה גם הסגנון העיצובי בנעליים שלי".
הקושי ביזמות: "יש את עניין הבדידות - ברגע שעושים משהו לבד, בעבודה עצמית, את צריכה למצוא מישהו שייתן לך ביקורת בונה ויעזור לך להבליט את הייחודיות".
תכונות חשובות ליזמית: "לבחור תמיד את הדרך הקשה, כי בסוף רואים את הפירות".
הרגלים אפקטיביים בניהול: "אני עובדת שבעה ימים בשבוע, מבוקר עד ערב. יש לי מטרות שבועיות שאני מקצה לכל שלב. ברגע שאני מגדירה לעצמי מטרות עם תאריך, הכול מאוד ממוקד.
"אני כל הזמן בודקת את עצמי בכל התחומים. רואה הרבה סרטים ומנתחת את הארט, וגם לוקחת משם רעיונות".
המהפכה הדיגיטלית: "אני טיפוס דיגיטלי, אך עם כמיהה עזה לעבודת היד המסורתית - כל צביעת הבטנות ותפירת הנעל, למשל. את המודל הראשון אני תופרת ביד, ורק אז מגיעה עם זה ליצרן. בעולם דיגיטלי, תוך יומיים את יכולה להשיג חומרי גלם מחו"ל, כי הכול דרך המחשב".
מקבלת השראה מדיוויד בואי: שני לקס, 34, מעצבת
למצוא משמעות: "אני מוצאת משמעות במשפחה שלי. אבל תמיד פתוחה לכיוונים חדשים ולמשמעויות חדשות".
התחלה: "בגיל 25 הייתי בשלב של חיפוש כיוון, ואז עלה בי הזיכרון שסבא שלי היה מעצב נעליים - אחרי מלחמת העולם השנייה היה לו אטליה בפריז, וכשהוא עלה לארץ הוא עבד בזה גם כאן. החלטתי ללמוד עיצוב נעליים ועבדתי קצת עם המעצב קובי לוי, שעושה נעליים פופיות מגניבות. לפני שלוש שנים וחצי פתחתי את המותג שלי. יש לי חנות בתל אביב וחנות אונליין, שבה רוב הלקוחות הן מארה"ב".
יצירתיות: "אני לא לוקחת אימומים קיימים, אלא יוצרת אותם בעצמי. אני עוסקת בחומרים שיש להם זוהר מסוים עם נגיעות פוטוריסטיות (תנועה אמנותית טכנולוגית), זה קו אורבני שמחובר לקלאסיקות".
קשיים כיזמית: "להזיז את עצמך, לבנות סדר יום נכון, לנצל את הזמן כראוי. אני גם אמא צעירה וזה פקטור. כשאת עובדת לבד את צריכה להחליט על דרך מסוימת, כי יש אלף ואחת דרכים, ולדבוק בה. זה קשה, כי יש המון דברים שמסיתים אותך מהמסלול".
הרגלים אפקטיביים: "אני מצלמת הרבה בטלפון, כדי שאוכל להסתכל ולזכור. התיק שלי תמיד מלא, כי אני סוחבת איתי חומרי גלם, ולא משנה לאן אני הולכת.
"באופי שלי אני הכי לא מפיקה, אבל למדתי לקחת את העניינים לידיים, ללכת למקומות שאליהם אני צריכה ללכת, ולהכריח את עצמי לעשות דברים שאינם באופיי".
השראה: "אני מקבלת וייב והשראה ממוזיקה: דיוויד בואי או m.g.m.t, וזה יכול גם להיות שיר של אריק איינשטיין. אני מקבלת השראה גם מארכיטקטורה ומאמנות. עכשיו עשיתי קולקציה בהשראת הצייר ראובן רובין, שצייר את נופי ישראל והיה מוקסם מהארץ החדשה שהגיע אליה. זה הזכיר לי את גוגן שחי את זה בטהיטי".
המהפכה הדיגיטלית: "תוך כדי עשייה אני חושבת איך לתווך את העיצוב, האמירה, הנעליים. היעד כבר לא מסתכם בסביבה הקרובה, הקהל שלי לא נמצא רק בשכונה שלי, זו גם יכולה להיות מישהי בסקוטלנד או בארה"ב. את חושבת יותר רחב, כי העיצוב כבר לא חייב להיות פרקטי למקום שבו את חיה. כשכאן יש קיץ, במדינה אחרת יכולים לקנות ממך מגפונים או מגפיים. אני כבר לא מעצבת כדי לענות על צורך מיידי של הנעלה, אלא יותר לשם העיצוב והיצירה".
"את כל הנעליים שלי אני מעצבת": שני בר, 41, מעצבת
למצוא משמעות: "אני לא רואה את עצמי בלי היצירה. זה תמיד בער בי, ועצם זה שאני יכולה להתעסק בזה ביומיום עושה אותי יותר שלמה. מנטלית, זה מאתגר אותי, אני כל הזמן מחפשת את הדבר הבא ומגרה את המוח בחיפושים. לפעמים זה מחזק אותי, לעתים יש רגעי משבר - יצירה זה דבר דינמי, כך גם הרגשות כלפי זה. יש פיקים של שמחה וריגוש ויש פיקים של סטרס, תלוי באיזה שלב של היצירה אני נמצאת".
התחלה: "עם סיום הלימודים בבצלאל, ב-2004, עיצבתי ויצרתי קולקציית נעליים, ממש עשיתי את כל השלבים בעצמי. זה היה מתיש מאוד, אבל מדהים. המצחיק הוא שאף פעם לא היה לי פטיש לנעליים, הלכתי לתחום פרופר בשביל העיצוב. בעיניי נעליים זה אובייקט פיסולי שיש בו המון משחק. את יושבת בסטודיו, מרכיבה ובונה צורות, ומעצבת פסלים".
התפתחות: "ב-2006 פתחתי את החנות הראשונה שלי במתחם החשמל בתל אביב, במימון עצמי - זה היה מתחם חדש, והחללים היו זולים. אחרי שלוש שנים פתחתי חנות בדיזנגוף. כיום יש לי שתי חנויות בתל אביב ואחת בברלין. בכל עונה אני מעצבת 40 דגמים".
ייחודיות: "עד כה לא קרה שנעלתי נעליים של מעצבת אחרת, כי אם עולה בי חשק לנעל מסוימת, אני פשוט עושה אותה".
קשיים כיזמית: "להרים את כל הדבר הזה מאפס. בהתחלה את עושה הכול לבד, ותחום האופנה הוא מהיר ודינמי, את צריכה כל הזמן להיות מעודכנת ועם יד על הדופק, אין רגע שקט, כל פעם עוד קולקציה ועוד קפסולה. ככל שעובר הזמן יש יותר תחרות, וצריך לחדש ולהפתיע כל הזמן. התכונה הכי חשובה ליזם היא סבלנות. רוצים להגיע לפסגה ישר, אך צריך אורך רוח".
הרגלים אפקטיביים: "אני מחלקת את המשימות, מפרקת אותן לפרויקטים, וכל פרויקט מתוזמן לפי הצרכים שלו. למדתי שטוב לקבוע לוח זמנים גם בתוך הפרויקט, כלומר לעשות תחנות בדרך. למדתי גם שאם חושבים מחוץ לקופסה זה אולי לוקח יותר זמן, אבל משתלם מכל הבחינות".
"היצירה עבורי היא הכול": שלי סתת, 45, מעצבת
למצוא משמעות: "אני אדם שהידיים שלו חייבות כל הזמן לגעת בחומר, ולעשות משהו. היצירה עבורי היא הכול. זה נותן לי סיפוק, מוטיבציה, זה מרגש אותי. החיים שלי זה ליצור נעליים".
התחלה: "לפני 15 שנה. אחרי שסיימתי לימודי עיצוב בבצלאל רציתי לפצח איזו נוסחה של נעליים, שגם נוחות להליכה וגם מביאות בשורה עיצובית. קניתי שלוש מכונות, שהיו הבסיס הראשוני בתהליך עשיית הנעל, ובשיתוף עם מפעלון קטן במזרח ירושלים התחלנו לייצר ליין של נעליים מחומרים לא שגרתיים. נתקלנו בהמון קשיים, כי התחילה מסה גדולה של יבוא מארצות המזרח, ולא מעט מפעלים בארץ נסגרו".
עצמאות: "בעלי ואני החלטנו לפתוח מפעל קטן משלנו, שבו נעשה את כל התהליך - מהעיצוב עד הייצור. התחלנו לשווק לבוטיקים נחשבים בתל אביב, בעוד שאנחנו גרנו בירושלים. התהליך כלל המון עליות וירידות, אבל לאט לאט גדלנו. היום יש לנו ארבע חנויות תחת המותג coupleof וגם חנות אינטרנטית. בימים אלו אנו עובדים על אתר לחו"ל. היינו המותג הישראלי הראשון שעבר עם הרשת האמריקאית אנתרופלוג'י".
קשיים כיזמית: "המילה 'יזמית' בעצמה מעידה על הקשיים, כי זה אומר ליצור משהו מאפס. בתחילת הדרך התגובות שקיבלתי בתעשיית הנעליים היו מאוד אחידות ופסימיות. אמרו לי, 'נפלת על הראש? מכל הדברים בעולם, נעליים? ומי את חושבת שאת?'. באותה תקופה הענף היה בקריסה, והם כל כך נכוו, ולכן המליצו לי לא להיכנס. כמובן, יש גם קושי רגשי - האם יאהבו את מה שאני עושה, יעריכו ויקנו".
תכונות חשובות ליזמית: "יזמים חייבים להיות חולמים, חייבים לאהוב את עצמם, ועם חזון של מה יהיה בעוד שנה".
הרגלים אפקטיביים: "יש סצנריו בוקר קבוע שתומך בי - אני עושה סבב חנויות טלפוני, וסבב ייצור פיזי, הולכת למפעל. מעבר לניהול, אני כל הזמן חולמת נעליים - רואה אותן בדמיוני, ממציאה אותן. זה גם מרגיע אותי, סוג של רוגע בטירוף היומיומי.
"אני לא כל הזמן יורה משימות. אני נוהגת לרכז אותן, ואז לפזר - כלומר, לחלק ספציפית למי שאמון על הטיפול בהן".
העידן הדיגיטלי: "חוץ מנעלי ריצה בהדפסה תלת ממדית שניו בלאנס פיתחו, עוד לא ממש מצאו פתרון לנעל ולסוליה שיכולים להיות מיוצרים בכמות גדולה. יש כמה סטארט-אפים שעובדים על סריקה תלת ממדית של כף הרגל, כדי שהלקוחות ידעו בדיוק מה הגודל, הרוחב והמגבלות של כף הרגל, ויוכלו להזמין בקלות רבה יותר נעליים אונליין. צילמו אצלי בחנות סרטון לסטארט-אפ כזה".
השראה: "ארכיטקטורה, קונסטרוקציה ודה קונסטרוקציה - פירוק והרכבה של צורה. אני לוקחת השראה מדו ממד שהופך לתלת ממד, למשל מאריזות טייק אוויי".