בדרך למדינת משטרה
את ההנחיות שהעביר לאחרונה בנק ישראל למערכת הבנקאית, המורות מתי על הבנקים לדווח לרשויות המס על חשד להעלמות מס של אחד מלקוחותיהם, מוטב שבנק ישראל יתעשת וימהר להקפיא או פשוט לגנוז.
הנחיות אלה, הבאות להצביע על דפוסי התנהגות של לקוחות המצדיקים כי עובדי הבנק ידווחו על אותם לקוחות לרשויות המס כחשודים בהעלמות מס, הן בעלות השלכות רוחב חמורות ביותר על יחסי בנק-לקוח, ממשל-אזרח וזכויות הפרט בישראל.
אני תמה מאוד על כך שבמשרד המשפטים לא התעוררו מיד להסביר לבנק ישראל שנורמה ממשלית כאמור אסור שתיווצר במדינה, שכן היא מהווה התערבות גסה ובלתי סבירה בחייו של הפרט ובמישור יחסיו עם גורמים שעימם הוא עובד על בסיס יחסי אמון.
נזכיר כמה מדפוסי ההתנהגות הללו, שעליהם דווח ב"גלובס" שלשום (א'): הלוואות המגובות בביטחונות או ערבויות הנמצאות בשלוחות חו"ל, הסתרת אזרחות כפולה של הלקוח, התעקשות לקוח שהבנק לא ייצור עמו קשר, התעניינות חריגה של לקוח בסוגיות מס וסירוב של לקוח לדווח על מקור עושרו.
ברור לכל שכוונת הנחיות אלה היא לחתור לתוצאה טובה יותר של גביית מס אמת, ולכולנו יש אינטרס בהשגת יעד זה. אך אין זה אומר שעל מנת להשיגו הכול מותר, ואפשר לשים את זכויות הפרט בישראל למרמס.
משפטנית בכירה במשרד המשפטים אמרה פעם כי מלבד הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, הממשלה ומבקר המדינה, קיימת גם רשות חמישית, והיא האוטונומיה של הפרט וזכויותיו. כנראה שבהתלהבות ובחיפזון הביצוע של גורמי ממשל, הם שוכחים לעתים קרובות מדי שחייבים להציב ריסונים ומגבלות לכל פגיעה אפשרית בזכויות הפרט.
המהלך המוצע הוא פגיעה חמורה ביחסי בנק-לקוח שאמורים להיות מבוססים על אמון הדדי מלא. לאמיתו של דבר, המערכת הבנקאית הופכת להיות מעין זרוע של רשות המסים הבולשת אחר לקוחותיה שלה. פקידי בנק מקבלים כוח שרירותי לדווח על-פי שיקול-דעתם על דפוסי התנהגות קלוקלת של לקוחותיהם, וכך הופכים בפועל לשלוחים של בנק ישראל ורשויות המס.
יש להבין, ולהבין היטב, שגם אם הלקוח של הבנק לא חטא, וידיו נקיות כשלג, הוא יחשוש מדיווח כזה, שכן עצם פתיחת החקירה היא בבחינת עונש כבד וערעור מעמדו של אותו לקוח. ופקיד הבנק, בתורו, יחשוש שלא לדווח עליו ולהפר את הנחיות בנק ישראל.
הנחיות כאלה הופכות אותנו, או לפחות מקרבות, להיות מדינת משטרה, שב אין גבולות למה מותר ומה אסור לרשויות המדינה לעשות בכל הקשור בצנעת חיוו של הפרט ובאוטונומיה שלו.
עוד סכנה במהלך זה היא היותו המשך המגמה המטילה על המגזר העסקי עוד ועוד חובות דיווח, הרים של דיווחים, על-מנת להקל על פעילותן של רשויות המדינה. זאת מבלי שהממשלה, הכנסת, משרד המשפטים ובנק ישראל שמים לב לכך שאנו נסוגים אחורה לרמה של משטר חשוך המרשה לעצמו לבוא בדרישות ללא סוף אל ציבור האזרחים ולמגזר העסקי ולהתערב בחייהם פנימה.
אני מקווה המערכת הבנקאית, על אף בעיות הדימוי שיש לה כיום, תדחה ותהדוף מהלך זה, שכמובן אינו נוגע רק אליה אלא לציבור כולו. אני מקווה שגם חברי כנסת שזכויות האדם קרובות ללבם יבינו את משמעות המהלך.
מעבר לכל, אני מקווה שבנק ישראל, לאחר שיקול מעמיק יותר, יבין את הנזק שמהלך כזה עלול לגרום ליחסי בנק-לקוח, למערכת הבנקאית כולה וליחסי הגומלין התקינים בתוך המגזר האזרחי בישראל.
■ עו"ד לין הוא נשיא איגוד לשכות המסחר.
