יניב גולן / צילום: רפי רוץ
יורדים מכביש הערבה לפארק תמנע, עוברים את קיבוץ אליפז (בתנ"ך, תמנע הייתה פילגשו של אליפז ואמו של עמלק). לפני הכניסה לפארק תמנע, איפה שהכביש נגמר, עומד שלט קטן ודהוי מרוב שמש: עמק ססגון. מחנים בכניסה לפארק תמנע, מפנים לו את הגב, הולכים עשר דקות ברגל על שביל ישראל. חוצים את נחל תמנע המסומן באדמת סחף בהירה. ממול מזדקר הר תמנע לגובה של 453 מטר, שחור וגאה ואדיש. אחרי הוואדי נכנסים בין שתי גבעות, והנה הוא מתחבא: עמק ססגון. ריק, שקט, דרמטי ונהדר כמו המדבר כולו. "הנה", אומר הפעיל הסביבתי יניב גולן, "על זה אנחנו נלחמים".
המאבק על עמק ססגון נמשך כבר יותר מעשור. נעבור עליו בקצרה: ב-1996 החליטה ממשלת ישראל על הקמת מתחם מלונות ובילוי בערבה, ליד פארק תמנע. תשע שנים עברו, ובמאי 2005 הגישה קבוצת איגרא, בראשות היזם יואב איגרא, ובעידוד המדינה, תוכנית להקמת בית מלון. זו אושרה במארס 2006 ללא כל התנגדות. התוכנית, זו האמת, נראתה זוועתית למדי: היא כללה 400 חדרים על 300 דונם כולל פארק מים ורחוב נבטי, מרכז קניות, אולם כנסים, מסעדות, נהר מלאכותי, גן טרופי וחניון ענק לג'יפים. כל מה שהמדבר לא צריך.
שנתיים אחר כך, התעוררו פתאום הירוקים שגרים בסביבה, הבינו מה הולך לקרות ויצאו למאבק. עשר שנים אחר כך - ואני חוסך מכם מי יודע כמה דיונים, ועדות מחוזיות, בתי משפט ותביעות הדדיות, הצעות פשרה, שלא לדבר על שרים שבאו והלכו ומנכ"לים שהתחלפו - המאבק הצליח לצמצם את התוכנית בכמעט מחצית: 140 דונם וכ-200 חדרים בבנייה נמוכה, ועם התחשבות מקסימלית בסביבה. בשטח, נכון ליום ראשון השבוע, לא תקוע אפילו בזנט אחד. וזה אחרי שהיזם הוציא כבר כ-25 מיליון שקל.
בתחילת השנה ניסה השר להגנת הסביבה לשעבר, אבי גבאי, להביא פשרה: קק"ל והמשרד יפצו את איגרא ב-12.5 מיליון שקל והוא ייסוג מהפרויקט. הפשרה נפלה. "ניסיתי לעשות טוב", אמר לי גבאי השבוע, "אבל לא הצלחתי. אין רעים בסיפור הזה", הוא מסכם, "יש רק ביורוקרטיה".
מי שהתנגד לפשרה זה משרד התיירות, ובראשו מנכ"ל המשרד, אמיר הלוי, שאמר במסיבת עיתונאים: "המסר של המדינה ליזמים בעקבות ססגון וגם פלמחים זה 'אל תבואו'... הקמת המלון חיונית. הממשלה השקיעה תקציבי עתק בהקמת שדה תעופה בינלאומי בתמנע וכמו כן מקודמת תוכנית אסטרטגית לעיר אילת. הפרויקטים הללו מחייבים היערכות כוללת וכן מינוף תיירותי".
באוקטובר אושרה שוב התוכנית לבניית מלון על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של מחוז דרום ברוב של תשעה מול שלושה. היזמים חגגו, אבל בשבוע שעבר (10.11) הגישו החברה להגנת הטבע, המשרד להגנת הסביבה וראש עיריית נתיבות (כאחד מחברי הוועדה המחוזית), ערר למועצה הארצית לתכנון ובנייה על "פגיעה משמעותית בלתי הפיכה בסביבה בתולית על חשבון הדורות הבאים". מולם התייצב משרד התיירות, שהצהיר שוב ושוב כי הוא מחויב לבניית המלון, כחלק ממאמץ כולל לשים את הערבה על מפת התיירות (הפנימית והעולמית). אם הערר יידחה, הודיעו הירוקים, יפנו לבית המשפט המחוזי ובמקרה הצורך גם לעליון. הסאגה נמשכת.
נכון לעכשיו, נדמה שכולם התעייפו. אפילו יניב גולן, הקיבוצניק האנרגטי מסמר שמוביל את המאבק מיומו הראשון, כבר אומר שבקרוב ייקח חופשה. מדי פעם, כשאנחנו מסתובבים בעמק, יוצאים לו פתאום משפטים כמו "יאללה, מצדי שייבנו פה הכול, נמאס לי", "אני את שלי עשיתי" וכיו"ב. עצוב לראות פעיל סביבתי מיואש, בטח כשמדובר באדם חביב כל-כך כמו יניב גולן.
נשים את הדברים בפרופורציות. מצד אחד, ממש כואב הלב על העמק הקטן, הטהור והיפהפה שניצב פה ללא הפרעה כבר מיליוני שנים. המחשבה על טרקטורים שפוצעים את המדבר, קווי מתח גבוה שנמתחים, כבישים שנסללים, מתקני טיהור שנחפרים, זיהום אור, זיהום רעש, פגיעה באבן החול הנובית ובבתי הגידול של חיות המדבר - קשה לעיכול. בחיי, קשה מאוד לדמיין את כל היופי והשקט מפנים את מקומם, בטח כשאתה עומד לבד בעמק וכל מה שנשמע זה הרוח. מה יש לו לאדם שהוא רוצה להפריע לטבע כל הזמן? למה אנשים לא יכולים ללון באילת, רק 25 קילומטר מכאן, ולבוא לטייל במדבר? למה חייבים מלון פה?
ומצד שני, אנחנו נוסעים כשתי דקות וחצי של נסיעה איטית משדה התעופה החדש ההולך ונבנה בערבה - ואין לך פרויקט אנטי סביבתי גדול ממנו; מולנו ניצב פארק תמנע, 66 אלף דונם של פרויקט תיירותי המושך כ-130 אלף איש בשנה - כולם מגיעים ברכבים, ולרכבים יש חניונים, ובלילות יש הופעות ואירועים, שום דבר שהמדבר צריך. ובכלל: חבל אילות משתרע על 2.3 מיליון דונם, מתוכם כ-1.2 מיליון דונם הם שמורות טבע (ובתוכם 66,000 דונם לפארק תמנע), מתוך אלה הוקצו 2,000 דונם לתיירות, ומתוך אלה הוקצו 300 דונם למלונאות, ומתוך אלה הוקצו 144 דונם למלון בססגון. פתאום זה לא נשמע כמו איזה ביג דיל, נכון?
וכמובן, כל אותן תחנות דלק, מרכזי קניות, שטחי אימונים, מטעי תמרים, מתקנים סולארים, קיבוצים ומושבים, הפוצעים את המדבר ופוגעים בטבע. וזה עוד לפני שדיברנו על בקעת תמנע שהאדם פוצע אותה באלימות כבר למעלה מעשרת אלפים שנה - מהפרעונים הרעמססיים ועד לחלוצים הציוניים - וכורה בה נחושת, ברזל ומנגן. ליד כל אלה נראה המלון הקטן המיועד של איגרא כמו הדבר הכי ירוק בעולם. מה גם שהוא לא אמור לגעת בשום אופן בגבעות המקיפות את העמק - שאחת מהן, אגב, מכונה בהומור "גבעת נירית", על שם עורכת הדין של הירוקים, נירית לוטן.
אנחנו נוסעים עם יניב גולן דרך מכרות תמנע. הכול חפור, רמוס, כתוש, חרוך והרוס. או כמו שקוראים לזה בשפה המשפטית: מופר. השטח מלא מזבלות ובריכות ענק של מתכות כבדות וחומרים רעילים שבתוכן זרוקים צמיגי ענק. מקום עצוב ומקסים; כאילו ההרס והיופי שסביבו מדגישים אחד את השני. "כיוון שכבר הרסנו פה כל-כך", אומר גולן, "לפחות בואו לא נפריע עוד. תוך שני דורות הרסנו יותר מ-80% מחולות הערבה. מה בוער? בואו נשאיר גם לדורות הבאים להרוס משהו".
- לא התנגדתם לכלום - לא לשדה התעופה, לא למרכזי הקניות, לא לשטחים החקלאים, לא למשטחים הסולארים, לא לפארק ובטח לא לצבא - רק למלון של איגרא. הפגיעה בטבע לא הפריעה לכם עד עמק ססגון. האם זה לא בגלל שמדובר בחצר האחורית שלכם?
"הכול זה פגיעה בטבע. נכון, גם אני פוגע. אבל כל הדברים שאמרת הם במישור, שהוא חסר ייחוד, לעומת ההר, שהוא אזור טיולים נדיר ורגיש. מצדי, שיעשו מה שרוצים על הכביש, ולגבי מה שאתה אומר על מיליוני הדונמים - נקודת ההתייחסות שלנו היא לא כל הערבה, אלא עמק הערבה".
כמו הרבה פעילים סביבתיים, גם גולן נוטה לשפוך על בן שיחו תועפות של פרטים, חלקם לא רלוונטיים, ולהגדיר את כל מי שלא בצד שלו כמושחתים או פושעים, או טיפשים, או בני ערובה שנסחטים על-ידי גורמים רבי עוצמה.
"סומנתי באופן אישי", הוא אומר. אני לא יודע אם זה נכון, אבל נראה שנכון לעכשיו, יניב גולן פחות או יותר לבד. נכון שבצד שלו עומדים גופים כמו החברה להגנת הטבע, "אדם טבע ודין" והמשרד להגנת הסביבה - אבל ביומיום, בין שכניו וחבריו בערבה, גולן בודד בהתנגדותו. רוב תושבי הערבה נעים בין אדישות לתמיכה בפרויקט. אפילו גלעד מקיבוץ אליפז, שיושב בעמדת הש"ג של פארק תמנע, בעד המלון: זה יביא עבודה, ארנונה.
גולן וחבריו הציעו כחלופה את מה שהם מכנים "המבואה" - שטח בכניסה לפארק תמנע. אנחנו הולכים לבדוק את המקום. יפה, אבל אין מה להשוות לעמק ססגון. היזמים, בית המשפט ומשרד התיירות דחו את ההצעה.
אני אוהב את הערבה אהבת נפש, אבל מדובר בחבל אדיש עד למאוד. לפני כחצי שנה הייתי פה לרגל הבחירות לראשות המועצה, שהוגדרו כ"גורליות", אבל משכו רק כ-40% מבעלי זכות ההצבעה. בעיתון המקומי (המצוין) "קצה המדבר" התפרסם בחודש שעבר ראיון עם האנתרופולוגית ד"ר אביגיל מוריס מקיבוץ קטורה, שחקרה את החבל על תושביו המזדקנים וגילתה שכולם חיים בהכחשה. "אחת התובנות הראשונות שגיליתי, עוד לפני שהחל המחקר בפועל", אמרה, "הייתה שרבים כלל לא היו מוכנים לדון בנושא ההזדקנות ואפילו לא לשקול את האפשרות שהם מזדקנים". זה אולי נובע מאידיאלים, ובראשם אידיאל העבודה, אבל תודו שזה קצת משונה.
ההדחקה בולטת גם בנושא החקלאות. אני פוגש את דני כהן שהגיע מאהבה לערבה עם אשתו קרן לפני כ-12 שנה אחרי תקופה מתגמלת כאיש הייטק (היה ממייסדי חברת סרגון שהונפקה). הם הקימו את חוות ערנדל - חוות בודדים חקלאית ומלון בוטיק כ-5 ק"מ צפונית לקיבוץ יהל. זו הנקודה הגבוהה ביותר בגבעת הערבה ומקום פשוט נהדר שאתם חייבים לבקר בו, כמו שעשו לפניכם גם הנבטים, הביזנטים, הטורקים והבריטים וצה"ל - ואני לא אומר את זה רק כי דני הוא קצת חבר שלי.
כהן מסב את תשומת לבי לדבר שהיה מול העיניים כל הזמן, מצומת הערבה ועד אילת: מטעי התמרים. כל הערבה מסתמכת בעיניים עצומות על דבר אחד קטן וחום: תמר המג'הול. הוא באמת טעים מאוד, אין ספק, ומהווה פרנסה טובה, שלא לומר סיפור הצלחה עולמי - אבל מספיקה ירידה של 30% במחיר התמר בעולם (שלושה מכל ארבעה תמרי מג'הול שנאכלים בעולם נקטפו פה) - והערבה קורסת. שוב. זה קרה להם עם הפרחים, זה קרה להם עם הפלפלים - אבל הם לא למדו שום לקח. מכורים. "נס שעניין התמרים עובד עד היום", אומר כהן (שבעצמו מגדל תמרים).
- בוא נדבר על תיירות.
"חייבים פה תיירות", משיב כהן. "אי אפשר להסתמך רק על חקלאות. צריך גם תעשייה, צריך להביא הנה בתי תוכנה קטנים, אבל זה טיפה יותר מסובך. בכלל, הכול פה נורא מסובך, קשה לאשר פה תוכניות ואין מי-יודע-מה אינטרס לפתח. שלא לדבר על זה שהכול פה יקר יותר - הבנייה, השינוע, המוצרים. הכול. למרות שזה המקום השפוי האחרון בארץ, הערבה נמצאת מחוץ לתודעה".
- או שההיפך: דווקא משום שהיא מחוץ לתודעה, היא נשארה המקום השפוי האחרון.
"אולי... בכל מקרה, אני חושב שהרוב המוחלט בערבה בעד מלון, גם אני, בטח כשמצב החקלאות כמו שהוא. גם אני".
- היום היית מצליח להקים את המלון שלך?
"לא יודע. הכול נורא מסובך כמו שאמרתי וההתמודדות הכי מסובכת היא עם הירוקים - הרבה פעמים בצדק. אני לא נגדם. במקרה של ערנדל הצלחנו להניח את דעתם, אבל גם הם צריכים להבין שצריך לעשות את הדברים בזמן, בשלב הפקדת התוכנית, לא כשמאוחר מדי. בינינו, הרי גם הקיבוצים מפריעים לנוף - יניב גולן, איגרא ואני, כולנו הורסים את המדבר. זו הטרגדיה האמיתית: מי שאחראי פה על הטבע מתנגד לפיתוח, אבל גם הפיתוח הוא טבע אנושי וצורך בסיסי חזק - אי אפשר להתנגד לכול".
גם חגית גל, מנכ"לית פארק תמנע (השייך לחברה הכלכלית של חבל אילות ומהווה את עוגן התיירות המרכזי באזור) ופטריוטית של הערבה (גרה בבאר אורה ולפני זה בקיבוץ גרופית), בעד המלון. 15 שנים היא בפארק, מתוכן 8 כמנכ"לית. "צריך פה מלון, נקודה", היא אומרת. בלי קשר לאיגרא, גם היא מתכננת להקים מקומות לינה בפארק - כ-50 חדרים ואתר קמפינג בהשקעה של 30 מיליון שקל בחמש שנים. על רעיון המבואה היא אומרת: "רעיון מצוין, כמה שיותר מלונות יותר טוב, אבל בשביל זה צריך לעשות תב"ע חדשה וזה סיפור של עוד עשר שנים".
"אני אוהבת את הטבע ותמיד כואב להפר שטח", גל ממשיכה. "לי כואב כשאני צריכה להזיז פה אבן, תאמין לי, אבל לפעמים אין ברירה, צריך. מה גם ש-140 דונם במדבר הזה, אחרי צמצום הפרויקט, זה בקושי נקודה. אפשר להתמודד עם זה. חייבים להגדיל פה את התיירות באופן משמעותי. הייחודיות העולמית של האזור הזה חייבת לקבל הכרה".
קשה להעריך את ההיתכנות הכלכלית של הפרויקט נכון לעכשיו, אבל כמו רבים אחרים, גם גל מעריכה שהיזם עייף ושהמלון לא יקום בסוף. "איגרא הוא איש חזון, איש של חלומות - פחות איש עסקים. וגם אם יאשרו לו בסוף והעבודות יתחילו, כל שנייה יעלו עליו הירוקים שכולם מפחדים מהם - מה קורה לשממית הערבה, מה אתה עושה לעצי השיטה, מה לא". וכמו רבים אחרים - כולל יניב גולן עצמו - גל חושבת שהקורבן העיקרי פה, מלבד המדבר כמובן, הוא היזם, יואב איגרא. המדינה הביאה אותו לפה, משכה אותו בהבטחות, ואז שכחה. כמו תמיד. ואם יתממש אחד התרחישים הסבירים, ואיגרא יעביר את הזכות ליזם אחר - יהיה זה לבטח יזם רע יותר לסביבה ממנו. גם את זה כולם מבינים, כולל הירוקים.
לאנשי הערבה, במיוחד לקיבוצניקים, יש עוד מאפיין אחד: הם לא אוהבים שינויים והם מתנשאים על כל מי שהוא לא הם. נתקלתי בזה בפעם האחרונה שהייתי פה, כשהקיבוצניקים היו המומים מהעירוני שניסה לרוץ לראשות המועצה, והשבוע נתקלתי בזה שוב. מבחינתם, תיירות היא פחיתות כבוד.
"רוצים לעשות מאיתנו מחליפי סדינים", אומר אחד; "מי שרוצה ג'קוזי שיילך לאילת", מוסיף שני - כולם שלא לציטוט. "הקיבוצניקים שיפוטיים והירוקים בכלל מעדיפים שלא יהיו פה אנשים", אומרים לי. אנשי הערבה אולי מצהירים שהם כמהים לשינוי, אבל בפועל הם דוחים אותו בשתי ידיים. אני מוכרח לומר שאני קצת מבין אותם.
"אנחנו לא נגד פיתוח", מתקומם גולן, "אנחנו אנשי פיתוח מושבעים - רק לא בנקודה הספציפית הזאת. ואנחנו גם לא נלחמים בשבילנו - תאמין לי שיש לי איפה לטייל. זה לא רק עניין סביבתי, זה גם עניין של זהות. הילדים פה לומדים על המקום, מכירים אותו ואת המאבק - איזה מסר זה שולח להם? מסר חמור מאוד: שלא משנה מה תעשו, מספיק שיבוא איש אחד עם כסף - והכול אבוד".
מעל דפי העיתון המקומי שהוזכר לעיל, "קצה המדבר", מתנהלת בחודשים האחרונים מלחמת מאמרים חריפה בין יניב גולן לראש המועצה לשעבר אודי גת ונגד זה הנוכחי, חנן גינת. את גת האשים גולן בכניעה לכסף הגדול (וזה השיב לו כגמולו במאמר אחר), ואת גינת בחוסר החלטיות. אבל גינת, שנבחר לאחרונה כאמור, דווקא מאוד החלטי.
"הכדור כבר לא במגרש שלנו", אומר גינת, "אבל עמדתי הנחרצת היא שצריך להקים את המלון בכפוף להגבלות שנקבעו, אני מקבל את החלטת הוועדה. כגיאולוג וכמורה וכמי שמכיר את העמק הזה טוב-טוב, בטח לא פחות טוב מאף אחד פה, אני אומר לך שזה בסדר גמור שיהיה שם מלון".
- כגיאולוג, לא תתגעגע לאבן החול הנובית?
"זו אבן באמת מאוד יפה, אבל יש אותה בעוד מקומות - זה רק עוד אחד מהפרטים הלא נכונים שמפיצים המתנגדים למלון. יש גבעות של אבן חול נובית אפילו מסביב למלון, והבנייה לא תפגע בהן. היום יש רגישות סביבתית והבנה טובה יותר ויכולת לעשות מינימום נזק. כראש מועצה אני אומר לך שזה דבר חשוב, המלון יעשה מיתוג טוב לאזור, יביא תיירים ופרנסה".
יואב איגרא, היזם, נמצא בקנדה בימים אלה יחד עם מיקי חברוני, מנכ"ל קבוצת איגרא. בדואר אלקטרוני מוסר חברוני כי איגרא לא עייף ולא בטיח: "שלומו מצוין, תודה. אנחנו מחויבים לפרויקט ומעוניינים לקדם אותו בהקדם האפשרי. החלופה במבואה הדרומית יכולה להתאים, אבל לא לנו. אנחנו מעוניינים להקים את הפרויקט במיקום המקורי שלו. הערר שהוגש הוא עוד משוכה בדרך להקמת הפרויקט, משוכה שאנחנו מאמינים שנצליח להתגבר עליה. לאורך כל הדרך עבדנו לפי החוק ולפי ההנחיות שקיבלנו מהגופים המוסמכים, כולל בית המשפט המחוזי, ואנחנו ממשיכים לפעול באותה דרך".
- מה עם הירוקים?
"אין לנו עניין לחוות דעה על המתנגדים. אנחנו חושבים שהם לא עשו מאמץ אמיתי להבין את הפרויקט. חשבנו בעבר ואנחנו סבורים גם היום, שאלו המכנים עצמם ירוקים היו צריכים לחבק את הפרויקט הזה, ויחד איתנו להפוך אותו למודל ולדוגמה כיצד ניתן לקדם פיתוח תיירותי באזורים רגישים, תוך שמירה קפדנית על הסביבה ותוך איזון בין הצורך לפתח לבין הצורך לשמור על הסביבה. נציין רק שההתנגדות של חלק מהם לא מגיעה ממניעים סביבתיים טהורים".
- לפרויקט יש עדיין היתכנות כלכלית אחרי הצמצום וכל הזמן שעבר וההוצאות שהוצאו? באמת הוצאתם 25 מיליון שקל? על מה?
"הסכומים שהוצאנו בקשר עם הפרויקט, במישרין ובעקיפין, מסתכמים לסכום שהזכרת. להזכירך, היינו עם היתר בנייה לעבודות גידור ודרכים ורק ימים ספורים מהשגת היתר כולל לבניית המלון. העסקנו במשך שנים עשרות של יועצים ומתכננים שכולם קיבלו תשלום. הפרויקט היה כלכלי מאוד בגלגולו הקודם. לצערנו, השינוי שנכפה עלינו פגע בכלכליות הפרויקט, אבל הפרויקט עדיין כלכלי. השתדלנו שצמצום השטחים יפגע כמה שפחות בכמות החדרים בפרויקט, שזהו החלק שמחולל את עיקר ההכנסות של הפרויקט".
- יכול להיות שתעבירו את הפרויקט ליזם אחר?
"אין לנו תוכניות למכור".