כאשר בני זוג נפרדים ועוברים להתגורר בבתים נפרדים, ובוודאי לאחר הגירושים וטקס הגט, כל אחד מבני הזוג רשאי לפנות לדרכו ולנהל את חייו כראות עיניו. לעתים קרובות ההתנהלות המשפטית ממשיכה גם לאחר הגט, בעיקר בנושאים הקשורים לחלוקת הרכוש, אך מבחינת בית המשפט האזרחי, אין למי מהצדדים אפשרות לשלוט באורח חייו של בן זוגו ולהגבילו.
אין כך המצב בבית הדין הרבני, שגם לאחר הפירוד הפיזי וסידור הגט, מאפשר לא פעם לגרוש או לגרושה להמשיך להכתיב לבן זוגם לשעבר עם מי להפגש והיכן, בדרך-כלל בטענה כי יש בהחלטותיו ובבחירותיו של בן הזוג פגיעה בטובת הילדים המשותפים.
החלטות הניתנות בבית הדין הרבני ואוסרות על הבעל או האישה להפגיש את ילדי בני הזוג הפרודים עם בני זוגם החדשים אינן מחזה נדיר. בשנת 1981 בג"ץ דן בעתירה שהגיש בעל פרוד נגד בית הדין הרבני, ובה טען כי בית הדין הרבני נעדר סמכות כאשר הוציא צו לבקשת אשתו בנפרד, האוסר עליו לקחת את בנם לביקור בדירה שהוא חולק עם אישה אחרת. בג"ץ קיבל את העתירה, ועל אף שבני הזוג היו עדיין נשואים, נקבע כי שאלת הביקורים של הילד בבית האב שהוא חולק עם "המאהבת" היא נושא לדיון במסגרת תביעת המשמורת בבית המשפט האזרחי, ולא מעניינו של בית הדין הרבני.
אם כך לגבי זוג נשוי החי בנפרד, קל וחומר ניתן היה לצפות שלבית הדין הרבני לא תהיה סמכות דומה כאשר בני הזוג כבר גרושים. בפועל לעיתים בית הדין הרבני מאפשר לצד העותר לכך לשלוט בחיי בן זוגו לשעבר גם לאחר שדרכם המשותפת הסתיימה סופית.
דוגמה לפסק דין כזה ניתן בחודש שעבר בבית הדין הרבני בבאר-שבע. הבעל והאישה התגרשו, אך המחלוקות ביניהם בענין חלוקת הרכוש טרם הסתיימו, וכהסדר זמני הוסכם בין הצדדים כי הבעל יעזוב את הבית, והאישה תמשיך להתגורר בו בתמורה לתשלום דמי שימוש, כמעין שכירות של הבית.
לאישה לשעבר יש ידיד בשם מר ב', שלטענת הבעל לשעבר הוא זה שגרם לפירוק הנישואים, אך האישה הכחישה כי התקיים ביניהם קשר טרם הגירושים. כך או כך, כעת, לאחר שהצדדים כבר גרושים, מר ב' נוהג פעמים רבות להגיע לבית האישה, שהוא למעשה גם ביתו של הבעל לשעבר, ואף לן שם בלילות.
הבעל לשעבר ראה בכך חוצפה, ועתר בבקשה לבית הדין הרבני לאסור על מר ב' כל כניסה לבית. בית הדין הרבני נענה לבקשה בחיוב, וקבע כי זכותו של הבעל לשעבר להציב דרישות באשר לזהות המשתמשים בדירת הצדדים המשותפת, ועל כן בית הדין מקבל את דרישתו לאסור על מר ב' להיכנס לדירה, וזאת על אף שהאישה משלמת לו דמי שכירות.
כאמור, אין זאת הפעם הראשונה שבית הדין הרבני מתערב באורח חייה של האישה לאחר גירושיה. בשנת 2000 אישה, שהתגרשה 4 שנים קודם לכן, פיתחה מערכת יחסים אינטימית עם אישה אחרת. בית הדין הרבני נענה לעתירת הבעל לשעבר, והנפיק צו מניעה אשר לא זאת בלבד שאסר על הגרושה להכניס את בת זוגה החדשה לביתה, אלא אסר עליה להפגישה עם הילדים באופן כללי, בנימוק כי מערכת היחסים היא בלתי מוסרית ופוגעת בנפשן ובחינוכן של הבנות המשותפות. גם הפעם בג"ץ התערב ופסק כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות.
ככלל, ערכאה שיפוטית רשאית להתערב באורח חייו של אדם גרוש רק אם יש בו סיכון עבור הילדים. אמנם בית הדין הרבני עלול לראות באורח חיים מסוים, כגון בני זוג חד-מיניים, נזק נפשי לילדים שיש למונעו, אך יש לזכור כי סמכותו הנמשכת של בית הדין הרבני לדון בנושאים הקשורים להחזקת הילדים לאחר שכבר הסתיימו ההליכים בין הצדדים היא מוגבלת, ולכן החלטות רבות בסגנון זה פשוט ניתנות בחוסר סמכות וניתנות לביטול על-ידי בית המשפט העליון.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il