זארה / צילום: איל יצהר
בעבר עסקנו בהרחבה במדור זה בהצעת החוק שמובילה ח"כ מרב מיכאלי למניעת התעמרות בעבודה. בינתיים, הצעת החוק הקובעת פיצוי של עד 120 אלף שקל למי שהתעמרו בו בעבודה, ללא הוכחת נזק, נתקעה בצנרת מסיבות שונות. אבל כפי שמדגים פסק דין מהימים האחרונים, עובדים ומעסיקים שסבלו מהתעמרות מילולית בזמן עבודתם יכולים לתבוע פיצוי גם באמצעות החוקים הקיימים, ואחד המרכזיים שבהם הוא חוק איסור לשון הרע.
החוק מגדיר "לשון הרע" אמירה שפרסומה עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשות אותו מטרה לשנאה או ללעג, לפגוע במשרתו או לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו או בשל גזעו, דתו, מוצאו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. בתי הדין לעבודה דנים בתביעות לשון הרע בין מעסיקים לעובדים, ואכן בימים האחרונים התקבל בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב פסק דין מעניין שמדגים היטב את המצב המשפטי בנושא.
בפסק הדין מ-8 בנובמבר, קיבלה השופטת נטע רות תביעה בגין לשון הרע שהגישה מוכרת לשעבר בחנות זארה שבסניף מגדלי עזריאלי בתל-אביב נגד חברת גוטקס מותגים, המפעילה את רשת חנויות הבגדים. השופטת פסקה כי על גוטקס לשלם למוכרת, מיכל אמסלם, פיצוי בסך 30 אלף שקל בגין לשון הרע לאחר שבמהלך אירוע שהתרחש בחנות באוגוסט 2013 אחת מהמנהלות של המוכרת כינתה אותה "גנבת" לעיני ולאוזני הנוכחים במקום.
אמסלם הועסקה כמוכרת בחנות מנובמבר 2011 עד ספטמבר 2013. יחסיה עם מנהליה עלו על שרטון סמוך למועד שבו מנהלת החנות הוחלפה במנהלת חדשה בשם דגנית. בתביעה שהגישה אמסלם לבית הדין לעבודה לאחר סיום עבודתה, היא טענה באמצעות עו"ד אחז אגם כי מאז כניסתה לתפקיד נהגה דגנית להתעמר בה, לנהוג בה בזלזול ולייצר סביבת עבודה שאיננה נינוחה בסניף. "האירוע המכונן", שבסופו של דבר הוביל גם להפסקת עבודתה של אמסלם ובמהלכו כינתה אותה המנהלת "גנבת", התרחש ב-1 באוגוסט 2013.
אמסלם העידה שסמוך לסיום המשמרת של אותו יום היא ביקשה למדוד בגדים מהחנות כדי לרכוש אותם, כפי שנהגה לעשות לאורך כל התקופה שבה הועסקה בזארה וכפי שעשו, לדבריה, עובדים אחרים ברשת. לדבריה, היא ביקשה מאחת מאחראיות המשמרת להסיר את הזמזם שהוצמד לבגד, כפי שהיה מקובל לעשות בעת המדידה, ואולם לפי עדותה, כאשר החלה להתבצע הסרת הזמזם התערבה המנהלת, נטלה לידיה את הבגד המדובר והטיחה בה בצעקות רמות ובנוכחות ארבעה עובדים נוספים כי מדובר במעשה הנוגד את הנהלים הגובל בגניבה.
לדברי אמסלם, לאחר הדברים הללו, היא לקחה את חפציה ופנתה לעבר הקופה כדי לשלם עבור הבגד, אלא שהמנהלת לא הניחה לה, הלכה אחריה מהמחסן עד לקופה וחזרה ואמרה לה כי מדובר בגניבה. אמסלם העידה שבמהלך התקרית היא פנתה לדגנית ושאלה אותה באופן מפורש אם היא מאשימה אותה בגניבה ואילו זו השיבה לדבריה: "כן, ואני אף רוצה אחרי הקנייה לבדוק לך את התיק ביציאה". המוכרת הוסיפה וטענה כי מאז אותו אירוע החלה המנהלת לנהוג בה כאילו הייתה גנבת. לדבריה, דגנית הייתה פונה אליה לעתים בבקשה לבדוק את חפציה לפני עזיבת החנות, לעתים מתוך כוונה להשפיל אותה בפני העובדים האחרים, והייתה קוראת בפני העובדים האחרים "מיכל! תיק!".
בעקבות התקרית כתבה אמסלם מכתב להנהלת גוטקס, שאותו צירפה לתביעתה. המכתב, שכותרתו "התנהגות מנהלת הסניף עזריאלי", הופנה לסמנכ"לית גוטקס ובו התלוננה אמסלם על מנהלת החנות ותיארה את התקרית שאירעה ביניהן. השתיים גם נפגשו עם הסמנכ"לית אך המנהלת סירבה להתנצל בפני אמסלם.
מול גרסתה של אמסלם הציגה גוטקס גרסה שונה שהכחישה מכל וכל את הטענה שמנהלת החנות ייחסה לה מעשה גניבה בכלל ובפני עובדים אחרים בפרט. דגנית העידה, בין היתר, כי כל שעשתה במהלך התקרית לא היה אלא "חידוד הנהלים" בפני אחראית המשמרת ובפני אמסלם בכל הנוגע לרכישת מוצרי החברה על ידי העובדים. נהלים המחייבים תשלום לפני הסרת הזמזם. דגנית אף ציינה כי לו הייתה סבורה שאמסלם אכן ניסתה לגנוב הרי שהייתה מזמנת למקום את קב"ט הנתבעת ופועלת בהתאם לנהלים הנהוגים במקרים של גניבה על ידי עובדים. היא לא עשתה כן מאחר שלא חשבה כלל שהתובעת ניסתה לגנוב פריטים כלשהם.
השופטת רות ונציגי הציבור בבית הדין לעבודה העדיפו את גרסת אמסלם, שעדותה עשתה עליהם רושם אמין. "התובעת תיארה התנכלות וכן תיארה את ההתרחשויות באותו יום ככאלה שכללו מספר התנגחויות, תוך כדי השפלתה לרבות הרמת קול וסימני ידיים", נקבע בפסק הדין. "אנו מקבלים את גרסת התובעת שלפיה במסגרת התקרית דגנית אכן ייחסה לה מעשה גניבה בנוכחות עובדים נוספים".
עוד נקבע כי "כינוי התובעת 'גנבת' או ייחוס מעשה גניבה לתובעת מהווה אמירה שעלולה הייתה להשפיל את התובעת ולבזותה ואף הביאה לכך בפועל וכן הוכח כי מדובר בלשון הרע שפורסמה ונאמרה בפני מספר עובדים נוספים, פרט לתובעת".
בחישוב הפיצויים הביאה השופטת בחשבון מצד אחד את העובדה שמדובר בהתבטאות חד-פעמית ומצד שני את התנהלותה האדישה של גוטקס, שנמנעה לדברי השופטת מלצמצם את הנזק שנגרם לאמסלם בגין האמירות נגדה ולא ערכה שיחת הבהרה לעובדים שלפיה החברה שוללת כל ייחוס של מעשה גניבה לאמסלם. לבסוף חייבה השופטת את החברה לשלם לאמסלם פיצוי של 30 אלף שקל בגין הוצאת לשון הרע.
השופטת רות ציינה עוד כי "האטמוספירה התעסוקתית" שיצרה החברה באדישותה למול התנהלותה המשפילה של המנהלת כלפי אמסלם מזכים את אמסלם ב-1,719 שקל בגין הפרשי פיצויי פיטורים, מאחר שאמסלם נאלצה להתפטר בשל היחס כלפיה. "איננו סבורים כי הצעת עבודה חלופית (לאמסלם) בחנות אחרת היה בה כדי לרפא את הפגם נוכח העובדה שמדובר באותו מעסיק ושעה שסביר להניח שהמידע ביחס לעובד זורם באופן חופשי מסניף לסניף וממנהל למנהל אצל אותו מעסיק", נפסק. גוטקס חויבה בנוסף לשאת בהוצאות המשפט של המוכרת לשעבר, בסך 3,500 שקל.