יורם דנציגר / צילום: ליאור מזרחי
אחד המקורות המקובלים למימון הפעילות השוטפת של החברה הוא השקעת הון על ידי בעלי המניות בה, או על ידי משקיעים חדשים המעוניינים להזרים מימון לחברה כנגד הקצאת מניות בה. כאשר החברה מחליטה על השקעת הון על ידי בעלי המניות שלה, בדרך כלל הזרמת ההון תגרום לדילול החזקותיהם של בעלי מניות שאינם מעוניינים להוסיף ולהשקיע מכספם בחברה וכתוצאה מכך גם כוח השליטה שלהם יקטן.
במצב דברים זה, מתעוררת השאלה - האם הגנה נגד דילול שניתנה לבעל מניות בחוזה, בהסכם מייסדים או בתקנון החברה - תהא בהכרח תקפה לעולמים?
בפסק הדין בעניין האמה בע"מ נ' אורנה מולר (ע"א 6041/15), שניתן באחרונה, דן בית המשפט העליון בשאלה העקרונית - האם יש בכוחה של הגנה מפני דילול בשיעור ההחזקות, אשר עוגנה בהסכם מייסדים, להביא לבטלות החלטותיה ופעולותיה של חברה, שדיללו את החזקותיו של בעל מניות "המוגן", חרף ההגנה שהוענקה לו באמצעות סעיף "אנטי-דילול".
בקצרה, באותו מקרה דובר על קבוצת חברות שנכנסו להליך של פירוק אשר במסגרתו הושג הסדר הבראה, שקבע כי חברה פרטית מסוימת תרכוש את פעילות החברות האמורות. בהמשך, נכרת "הסכם מייסדים" בחברה הרוכשת, שבו נקבעה, לטובת בעלת מניות המיעוט, הגנה מפני דילול שיעור החזקותיה, אם וכאשר יושקע הון עתידי בחברה (סעיף "אנטי-דילול").
אולם על רקע החלטה שקיבל דירקטוריון החברה, המחייבת את בעלי המניות להשקיע כספים לצורך ייעול החברה, אחרת ידולל שיעור החזקותיהם, הגישה בעלת מניות המיעוט תביעה הכוללת טענות נגד החלטת הדירקטוריון האמורה. בתביעה ביקשה בעלת מניות המיעוט לקבוע כי החלטת הדירקטוריון סותרת את הסכם המייסדים, שהעניק לה חסינות מחובת השקעת כספים בחברה, וממילא חסינות מפני דילול החזקותיה.
בית המשפט המחוזי קיבל את טענת בעלת מניות המיעוט בחברה, וקבע כי החלטת הדירקטוריון עומדת בסתירה להסכם המייסדים, שאינו מאפשר את דילול החזקותיה בחברה. על כך הגישה החברה ערעור.
משהונחה הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון, נקבע בהחלטה מנומקת, על-ידי השופט יורם דנציגר (לעמדתו הצטרפו השופטים ניל הנדל ונעם סולברג), כי יהא תוקפו המשפטי של הסכם המייסדים אשר יהא, לבעלת מניות המיעוט לא קמה הגנה מוחלטת מפני דילול שיעור החזקותיה בחברה.
בפתח הכרעתו, מנה דנציגר שלוש דרכים אפשריות העומדות בפני בעל מניות המבקש לעגן הגנה מפני דילול בשיעור החזקותיו: הראשונה, באמצעות סעיף מתאים בתקנון החברה אשר מעניק להגנה תוקף מרבי, בכך שהוא מבטיח כי הגנה זו תחייב הן את החברה והן את בעלי מניותיה בהווה ובעתיד. בלשון בית המשפט, זו "דרך המלך" לעיגון הגנה מפני דילול.
הדרך השנייה, באם עסקינן בחברה פרטית, ניתן לעשות זאת באמצעות חוזה שהחברה וכל בעלי מניותיה הם צד לו. האפשרות השלישית - גם אם עסקינן בהסכמי יזמים/הסכמי מייסדים הנכרתים עוד בטרם התאגדה החברה - ניתן לתת, בהתאם לחוק החברות, תוקף לאותן הסכמות, וזאת אם החברה (לאחר שהוקמה/התאגדה) אשררה בדיעבד ובהתאם להוראות חוק החברות, את אותם הסכמים הכוללים סעיף "אנטי-דילול".
בפסק הדין מתואר מצב דברים הזהה לאפשרות השלישית. קרי, החברה אשר הוקמה מכוח הסכם המייסדים, לא הייתה צד להסכם האמור. דנציגר הוסיף וקבע, כי ככלל, תניות חוזיות שנקבעו בין בעלי מניות המייסדים, ולא אושררו בדיעבד על ידי החברה לאחר הקמתה, לא יחייבו את החברה. כלומר, סעיפי הגנה מפני דילול לא יחייבו חברה, בהסכמים שהיא אינה צד להם, ו/או שהיא לא אישררה אותם בדיעבד.
יתר על כן, מעבר לקביעה הנוגעת לנסיבות הספציפיות נשוא פסק הדין, דנציגר המשיך בקביעה נורמטיבית כללית שלפיה גם במקרים שבהם החברה היא צד להסכם, אין הדבר אומר שמדובר בהגנה מוחלטת מפני דילול.
אמנם הוא קבע שסעיף "אנטי-דילול" אכן מבטיח, כי, ככלל, החזקותיו של בעל המניות הנהנה מההגנה כזו לא ידוללו, אף אם הוא נמנע מלהוסיף ולהשקיע בחברה השקעת הון שרוב בעלי המניות חפצים בה; אך עם זאת, באותה נשימה, העליון מסייג את כוחה של הגנה זו.
דנציגר קובע, כי כוח הגנה זו מוגבל, שכן היא אינה יכולה לחתור תחת טובת החברה ותכליות דיני החברות. כלומר, גם בכל הנוגע להגנה מפני דילול שיעור ההחזקות, על בעלי המניות לפעול בהתאם לסטנדרט ההתנהגות הקבוע בחוק החברות. קרי, על כלל בעלי המניות לפעול בתום לב כלפי החברה, ועל בעלי השליטה וכן על בעלי כוח ההכרעה לפעול בהגינות כלפי החברה, ולטובתה.
עוד קבע דנציגר בכל הנוגע לסעיפי "אנטי-דילול", כי חובת ההגינות הקבועה בחוק החברות יכולה לחול גם על בעל מניות מיעוט המשריין לעצמו זכות וטו בצורה זו או אחרת. מדובר בבעל מניות מיעוט העשוי בנסיבות אותו עניין להיתפס כ"בעל הכרעה", ומשכך עליו להיות כפוף לחובת ההגינות, על כל המשתמע מכך.
מכיוון שההגנה המוענקת בסעיפי "אנטי-דילול" משפיעה על יכולות תמרון הון המניות של החברה וחלוקתו, ובמקרים מסוימים הגנה זו אף עלולה להוות "אמצעי סחיטה" בידי בעל המניות המחזיק בהגנה מפני דילול אחזקותיו - על בעל המניות שכזה חלה ביתר שאת, החובה לפעול בתום לב ובאחריות כלפי גורלה ועתידה של החברה.
בסופה של הכרעה, הגיע דנציגר למסקנה כי במקרה הנדון, הסכם המייסדים הקנה לבעלי המניות פטור כללי מהעמדת מימון לחברה. אולם, בצד הפטור, נקבע כי לבעלי המניות לא עומדת הגנה מוחלטת מפני דילול שיעור ההחזקות ללא תיחום זמן שהוא. בית המשפט קובע, שיש לתחום בזמן את היקפה של הגנה שכזו.
לפי החלטת בית המשפט העליון באותו מקרה, הפרשנות שלפיה ההגנה נגד דילול אינה מוגבלת בזמן, אינה סבירה, אינה משקפת את כוונת הצדדים ערב כריתת הסכם המייסדים, ואף אינה עולה בקנה אחד עם טובת החברה שצריכה לעמוד לנגד עיניהם של כלל בעלי המניות בחברה.
החלטה חשובה ועקרונית זו מלמדת על האופן שבו נדרש לפעול בעל מניות המבקש לעגן "הגנה מפני דילול" בשיעור החזקותיו. לאור פסק הדין (המגביל את ההגנה) ניתן לומר, כי מומלץ לעגן בתקנון החברה הגנה מפני דילול באמצעות סעיפים מתאימים. אך במקביל, חשוב להיות ערים לכך שיכולים להיות מקרים, שבהם חרף הגנה זו בית המשפט יפעיל את סמכותו הטבועה שלא לתת תוקף לסעיפים כאלו, אם יסתבר שהם חותרים תחת טובת החברה, או שעמידה דווקנית על זכות כזו, מצד בעל המניות, עולה לכדי "אמצעי סחיטה" מצד הנהנה מהגנה מפני דילול, ביחסיו מול החברה.
הכותב הוא ראש מחלקת הליטיגציה במשרד עוה"ד זיסמן, אהרוני, גייר ושות'