קמפוס האוניברסיטה העברית / צילום: איל יצהר
באקדמיה בישראל מועסקים כ-505 איש בלבד במשרות מחקר בתחום מדעי החיים. בכל שנה, מסיימים עוד כ-500 לדוקטורט את התואר השלישי שלהם במדעי החיים, כאשר הכוונה של רובם היא לעבוד באקדמיה, והמספר רק עולה. כמובן, שאין לאוניברסיטאות אפשרות לקלוט את כולם. אז במה הם עובדים?
שאלה זו הייתה אחד מנושאי עבודת מחקר שנערכה במסגרת התוכנית להשבת אקדמאים, בראשון ד"ר נורית איל. התוכנית, הפועלת ברשות החדשנות במשרד הכלכלה, עוזרת לאקדמאים ישראלים המעוניינים לשוב לישראל מחו"ל, להשתלב בשוק המקומי.
"30% מכל מסיימי הדוקטורט בישראל הם ממדעי החיים", אומרת איל. "רק 7% מצליחים למצוא עבודה באקדמיה, אף שזו לרוב כוונתם. עוד 9% משתלבים בתעשיית הביוטק, כולל האגרו-טק (חדשנות בחקלאות). במערכת הבריאות (לרוב כעובדי ומנהלי מעבדות) משתלבים עוד כ-14.5%. כלומר, רק כ-30% עובדים ממש במקצוע".
איל מסבירה כי קיימת בעיה ייחודית למדעי החיים, מעבר לתחרות הקיימת בתחומים רבים על משרות באקדמיה, והיא שהאקדמיה במדעי החיים צמאה לדוקטורנטים, המהווים כוח עבודה זול יחסית, ולכן אינה מגבילה את מספר הדוקטורנטים שהיא מכשירה בהתאם לדרישה להם בשוק התעסוקה. "כל חוקר שמקבל מענק, יכול להעסיק דוקטורנט, ואין תקן קבוע למספר דוקטורנטים שלאוניברסיטה מותר להכשיר", אומרת איל, "איש אינו מעוניין להגביל את התקנים לדוקטורט במדעי החיים, כי זה יפגע במחקר".
בעבר, אומרת איל, היו נפוצות באוניברסיטאות משרות של עמיתי מחקר, מעין 'דוקטורנטים נצחיים' שאינם פרופסורים. אולם, משרת עמית מחקר יקרה יותר לאוניברסיטה מאשר דוקטורנט, שהמשכורת שלו נמוכה יחסית.
אולם גם האוניברסיטאות עומדות להפסיד, אם לא ישימו לב לכוחות השוק. "השוק אומר את שלו", אומרת איל, "הסטודנטים הפוטנציאליים המתאימים לדוקטורט מגלים עם הזמן מהן אופציות התעסוקה האמיתיות שלהם בסיום המסלול. אנחנו לא שומעים עדיין על מחסור בדוקטורנטים במדעי החיים, אך בהחלט שומעים היום, הרבה יותר מבעבר, על מחסור בדוקטורנטים מצטיינים".
כיום יש 7,000 בוגרים דוקטורט במדעי החיים בישראל, וכאמור רק כאלף מועסקים באקדמיה והתעשייה גם יחד. ומה עושים, כאמור, השאר? מן העבודה עולה כי כ-24% עוסקים בחינוך מחוץ לאקדמיה (במכללות או בתי ספר). 30% נופלים תחת הקטגוריה של "שירותים מקצועיים, מדעיים וטכניים", אשר לדברי איל כוללת לרוב משרות במשכורות נמוכות בפריפריה של שירותי הרפואה, וחלק קטן עוסקים בתחום של "מנהל מקומי, מנהל ציבורי", לרוב עבודה שאיננה קשורה לתחום לימודיהם לדוקטורט.
איל מציינת כי חלקם ביצעו הסבה מקצועית לתחומי התכנות, או שעברו להתגורר בחו"ל - גם שם קיים אותו היצע יתר של דוקטורים למדעי החיים, אך קיימות גם משרות רבות יותר שניתן להתמודד עליהן.
איל: "אם הם עושים הסבה לתכנות, זה לרוב לא יהיה תואר מלא בתכנות והם לא ייהנו מקריירה שיכלו ליהנות ממנה לו היו מתחילים במסלול של תכנות. למקצועות רבים אחרים הם בעצם לא יכולים לעשות כבר הסבה, בגיל הזה ואולי עם ילדים ואחרי שנים שהשקיעו כלכלית ולוגיסטית בלימודים".
איל וצוותה החלו בגיבוש של המלצות לממשלה כיצד לפעול כדי להקל על המצוקה של מסיימי הדוקטורט אשר עלולה להפוך בקרוב, כאמור, למצוקה של האקדמיה וקהילת המחקר. אחת ההמלצות היא להחזיר את מעמד עמית המחקר, וכך לספק מקומות עבודה נוספים לבעלי הדוקטורט וגם לסגור חלק מהתקנים הפתוחים לדוקטורנטים, כדי להקטין את ההיצע. אולם זו המלצה יקרה שיישומה כנראה יימשך זמן רב. עצה נוספת היא להעסיק יותר בעלי דוקטורט בשירות הממשל.
איל מציינת כי הבעיה חריפה במיוחד במדעי החיים, אולם קיימת גם בתחומים נוספים, למשל תחום הפיזיקה. "להם אפילו יותר קשה. יש להם מעט משרות בתעשייה והמעסיקים לא 'אוהבים' אותם, כפי שהם לא אוהבים באופן כללי בוגרי דוקטורט. אלה נחשבים משכמם ומעלה, אנשים עם חשיבה ייחודית, אך בעלי יכולות שלא מתאימות לשוק התעסוקה".
בינתיים, ישנם עדיין תחומים בהם ישנו ביקוש לעובדים בוגרי אקדמיה, אפילו לדוקטורים, אומרת איל, וביניהם תחומי ההנדסה, התוכנה ומערכות המידע וגם הכימיה, במיוחד הכימיה האנליטית.
"אלה החלטות קריירה שמאוד קשה לעשות אותן 20 שנה קדימה, כי אין לדעת היכן יהיו הביקושים, ובגיל 20-30 בלי לדעת את הצרכים שלך כאדם בהמשך הדרך", מסכמת איל.
