נעם קליביצקי, 33, אב לשניים, עובד בחברת היי-טק, בעל תואר ראשון בסטטיסטיקה ובכלכלה, ותואר שני במינהל-עסקים. קליביצקי הוא גם אוהד כדורגל מושבע. ככזה, הוא נוהג להמר מעת לעת על משחקים באמצעות תוכנית Winner (ווינר), של המועצה להסדר ההימורים בספורט - הטוטו.
ווינר מאפשר למשתתף להמר על תוצאת משחקי ספורט, כאשר תמורת ההימור משלם המהמר למועצה סכום שהמהמר קובע, בגבולות שקבעה המועצה. משתתף שלא ניחש נכונה את תוצאת המשחק שעליו הימר, מאבד את הכסף שהשקיע. משתתף-מהמר שניחש נכונה את התוצאה, יקבל מן המועצה את הסכום שהשקיע כפול יחס הזכייה.
לאחרונה הרגיש נעם קליביצקי קצת כמו פראייר. הוא התחיל לבחון את הימורי הספורט בעולם, וגילה שיחס הזכייה של המהמרים על משחקי ספורט בישראל גרוע משמעותית לעומת יחסי הזכייה בחו"ל. כלומר, אם היה מהמר בחו"ל היה מרוויח הרבה-הרבה יותר כאשר ואם יזכה.
תחושת הפראייר הזאת גרמה לקליביצקי להגיש בקשה לתביעה ייצוגית, ולאישורה כייצוגית, בהיקף של 2.5 מיליארד שקל, נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט, בטענה כי המועצה מנצלת לרעה את מעמדה המונופוליסטי על-חשבון האוהדים, כדי לעשוק אותם ולממן לעצמה מנגנון ביורוקרטי מנופח.
בתביעה, שהגישו באי-כוחו, עורכי-הדין יעקב סבו ואורי ברעם, נטען, כי יותר מ-80% מהכנסות המועצה מגיעים מתוכנית הימורים ביחס זכייה קבוע הידועה בשם winner - שבמסגרתה נגבים מהמהמרים מחירים מופרזים, ביחסי זכייה גרועים.
קליביצקי כותב בתביעתו, כי "מהשוואת יחסי הזכייה שקובעת המועצה אל מול יחסי זכייה אצל מפעילי הימורי ספורט זרים, ביחס לאותם אירועי ספורט בדיוק ובאותה שעה בדיוק, מצטיירת תמונה עקבית, רצופה, שיטתית וברורה של ניצול מעמד לרעה, העולה כדי עושק לקוחותיה".
לטענתו, בעולם פועלים גופים רבים המארגנים הימורי ספורט מקוונים, כאשר יחסי הזכייה שהמועצה קובעת להימורים בתוכנית winner הם "גרועים להחריד" לעומת הזכיות של אותם אירועי ספורט בדיוק אצל מפעילי הימורים ספורט זרים. אלא שאתרי הימורי ספורט אלה חסומים בישראל, הן בדין והן באופן מעשי (כניסה לאתר של מפעיל הימורים זרים חסומה בפני מחשבים עם IP ישראלי).
עוד טוען קליביצקי, כי מפעילי הימורים זרים מחזירים ללקוחותיהם פרסים בשיעור העולה על 90% מהכנסותיהם, כאשר בישראל המועצה מחזירה ללקוחותיה 60% מההכנסות. בנוסף, הרווח הממוצע בזכייה אצל מפעילים זרים גבוה בכ-30% מהזכייה ב-Winner.
לדבריו בתביעה, "המונח 'רק בישראל' מקבל בהקשר זה צביון ייחודי ועגום במיוחד", ומציין, כי "מדובר בפער של מאות אחוזים לרעת המהמר הישראלי (כ-400% של רווחיות עודפת למועצה). המהמרים הישראלים אזוקים לתוכניות ההימורים של המועצה, ונעשקים על ידה. ובלשון שמצאנו באחד הבלוגים: 'הווינר מוציא את המהמר הישראל לוזר'".
קליביצקי מוסיף, כי בשוק תחרותי, לקוחות המועצה כבר מזמן היו נוטשים אותה, אך בישראל, המהמר הישראלי הוא שבוי (locked in) של המועצה. "המהמר הישראלי רוצה, אך אינו יכול, לעבור להמר אצל מפעילי הימורים זרים. אסור לו".
קליביצקי צירף לתביעתו חוות-דעת מומחה, שממנה עולה כי רווחיותה העצומה של המועצה משקפת מחירי הימורים ורווחיות גולמית מופרזים ולא הוגנים, יחסי זכייה גרועים, ו-overround גרוע במאות אחוזים מאלה של מפעילי הימורים זרים (overround מוסבר בחוות-הדעת כ"גודל שבו סכום ההסתברויות המשתמעות גדול מ-100%, והוא מהווה מדד לרווחיות של המועצה מההימור").
בתביעה נטען, כי עובדות אלה מהוות ניצול לרעה של כוחו של מונופולין על-ידי המועצה להסדר ההימורים; וכי "מעטים, אם בכלל, הם בעלי המונופולין אשר להם כוח שוק אבסולוטי כמו זה של המועצה".
יצוין, כי המועצה היא תאגיד סטטוטורי הפועל מכוח החוק להסדר הימורים בספורט. החוק מסמיך את המועצה - ורק אותה - "לארגן ולערוך הימורים על תוצאות של משחקים ותחרויות ספורט". החוק מתיר למועצה - ורק לה - לקיים הימורים על תוצאות משחקים ותחרויות ספורט. החוק אוסר על גופים אחרים, בארץ ובחו"ל, לפרסם הימורים או לקבל הימורים בישראל.
קליביצקי מציין עוד בתביעתו, כי קיומו של מונופולין לכשעצמו אינו אסור בחוק, אך בעל מונופולין כפוף לחובות מיוחדות, ובהן חובות מוגברות לא לנצל את מעמדו לרעה בכלל, ולא לקבוע יחסי זכייה בלתי הוגנים בפרט. לטענתו, "המועצה הפרה (ועדיין מפרה) את החובות המוטלות עליה כבעלת מונופולין. המועצה מוכרת בישראל הימורים במחירים - קרי יחסי זכייה - בלתי הוגנים ונצלניים".
קליביצקי מתייחס בתביעתו גם לעובדה שרווחי המועצה מיועדים לקידום הספורט בישראל, וזהו הנימוק המצדיק, בין היתר, את מעמדה המונופוליסטי, אך לטענתו, "כשם שאין להתיר למועצה לגנוב כספים כדי להעבירם לקידום הספורט בישראל, אין להתיר לה לגזול אותם על דרך ניצול מעמד לרעה, ששקול לגניבה ציבורית. המועצה איננה רובין הוד. אין לאפשר למועצה לגזול את כספי לקוחותיה בתואנה שעליה להעבירם לקידום הספורט בישראל".
באשר לתמיכה בספורט בישראל, עוד צוין בתביעה, כי הכנסות המונופול הישראלי, המועצה, עמדו ב-2015 על כ-2.6 מיליארד שקל, וכי מתוך הכנסות עתק אלה המועצה העבירה כ-0.5 מיליארד בלבד לקידום הספורט, המטרה שלשמה המועצה זכתה במעמדה המונופוליסטי מלכתחילה. כך שלטענת קליביצקי, גם אם בית-המשפט יחייב את המועצה לשלם 80% מהכנסותיה בדמי זכייה, לעומת 90% אצל מפעילים בחו"ל, המועצה עדיין תוכל להמשיך ולתמוך בספורט הישראלי בסכומים שבהם היא תומכת כיום.
לטענת התובע, "מי שיצטרך לספוג את ההתייעלות היא המועצה עצמה, ש'מצליחה' לבזבז כמעט חצי מיליארד שקל עבור הוצאות תפעול, שיווק, מכירה, הפצה והנהלה. זהו סכום אסטרונומי, שנובע מחוסר יעילות משווע, סכום שמושת כמס על אוהדי הכדורגל הישראלים, שלרוב באים מהשכבות החלשות ביותר בחברה.
"ההיסטוריה התחרותית של המשק הישראלי מלאה בדוגמאות למונופולים שפעלו בצורה לא יעילה עם פריון נמוך, עד אשר גורם חיצוני אילץ אותם להתייעל. דיני ההגבלים העסקיים שוללים חוסר יעילות כנימוק לגביית מחיר מופרז".
קליביצקי מקווה שתביעתו תביא לשינוי. "אני חולה על כדורגל", הוא מעיד על עצמו, "והכיף שלי ושל החברים שלי זה לשחק ב-Winner, במיוחד על ליגת האלופות והליגה האירופית, וכמובן בזמן המונדיאל והיורו. נמאס לנו להידפק ביחס לאוהדים אחרים בכל העולם. אני מניח שיש אוהדים ישראלים שלא מודעים ליחסי הזכייה הגרועים שהם מקבלים, הרי ה-Winner לא בדיוק מפרסמים את הטבלה המשווה. אבל היום כל אדם עם חיבור אינטרנט, או כל אדם שטס לאנגליה לראות משחק כדורגל, מבין את גודל ועומק העושק המתמשך מצד המונופול הישראלי. מחזיקים אותנו כבני ערובה של מונופול נצלני. אני לא יכול להיכנס לאתר בחו"ל ולשחק שם. המדינה חוסמת אותי".
