חיפאים של החיים / איור: תמיר שפר
א.
השבוע ישבתי לי על ספסל בגינה וקראתי על המחדל רב הזוויות והפנים סביב מכל האמוניה העצום בחיפה, ובמיוחד על הסכנות הנשקפות לתושבי האזור במקרה של פיצוץ או דליפה. התרחיש הגרוע ביותר (פגיעה ישירה) גורס כי יותר מ-17 אלף איש ימותו ברגע הפגיעה ובשלוש השעות הראשונות ייהרגו יותר מ-45 אלף איש; התרחיש הטוב ביותר אומר פחות או יותר ש"יהיה בסדר" - קצת צריבות, קצת בחילות והופ! חזרה לעבודה.
כשמדברים על אסונות בקנה מידה כזה, אני מוצא שהדבר היחיד שיכול איכשהו לנחם אותי זה פרטים, וכמה שיותר פרטים. אני רוצה להשתכשך בים של פרטים. אז אני קורא כאחוז דיבוק על הדרך שבה מגע של אמוניה ברקמה רירית בגוף האדם - כמו עיניים, שפתיים או דרכי הנשימה - יוצר באופן מיידי חומר בסיסי חזק ביותר (אמוניה קאוסטית) שגורם למוות של תאים בדרך המזוויעה הבאה: החומר הורס את השומנים במעטפת התא וכל מה שבתוכו פשוט מתאייד. אין תא. ואז נוצרת תגובה דלקתית שיכולה לגרום למגוון רחב של צרות צרורות למדי כמו כוויות, חנק, עיוורון ומוות.
לא יודע למה דברים נוראיים שכאלה מרגיעים אותי. התשובה הכי טובה שאני יכול לתת היא שמרוב שכולם מתעסקים כל הזמן בדברים שאין בהם ממש או ממשות - כלומר משפטים מטומטמים של אנשי ציבור ובתגובות שהם גוררים ובתגובות לתגובות וכך הלאה - אני מוצא את עצמי נמשך לדברים אמיתיים. ומה יותר אמיתי ממחלות, מוות ודברים שגורמים לצריבה ויש להם ריח, כמו אמוניה.
ב.
כל הדברים האלה שהוזכרו לעיל יכולים לקרות לתושבי חיפה, אתם מבינים את זה, נכון? זה יכול לקרות להם מחר, זה יכול לקרות להם בזמן שחלף מכתיבת הטור עד קריאתו. זה יכול גם לא לקרות, כמובן. אני חושב על האחיות ועל האחים החיפאים - הם כמו החברות והחברים בפומפיי. מכל האמוניה הוא הר וזוב שלהם. איך הם יכולים לחיות ככה תחת איום, אני שואל את עצמי ועצמי עונה לי: הם? ואיך אתה יכול לחיות במזרח התיכון - החיפה של העולם. והנה, חיים, וגם לא הכי גרוע. כמו שאמר שלום חנוך: "כולנו חיפאים של החיים".
מצב רוחי משתפר קמעה, ואז אני מרגיש לפתע הרגשה שאין לטעות בה: כמות לא בלתי מכובדת של לשלשת יונים נוחתת על ראשי. אני מאוד אוהב את המילה לשלשת, זו האונומטופיאה המושלמת, אבל אני מעדיף אותה בהרבה כשהיא בצורת פיקסל על מסך או דיו יבש על נייר מאשר כשהיא בצורת קקי לח של יונה על הראש.
אומרים שלשלשת של יונה מביאה מזל, אבל אתם יודעים מה היא עוד מביאה איתה? את מי אם לא את ידידתנו הרעילה מהסעיף הקודם: האמוניה. וכמו שאומר פתגם חיפאי עתיק "איפה שיש אמוניה, רק צרות יש". ואכן, לחובב מחלות כמוני, לשלשת ציפורים היא כמו גז טבעי ליצחק תשובה. אני מדבר איתכם על מחלות עם שמות נהדרים ותופעות לוואי מצמררות כמו נגיפי ארבו הגורמים לדלקות מוח נגיפיות, פטיסקוזיס, פאראטיפוס, סתם טיפוס. אה, וקרציות. האמוניה הזאת, ממש פגע רע. כמה חרא שיש בחרא! אני רץ הביתה להתקלח, מקרצף את עצמי עם מטאטא כביש.
נשגב מבינתי איך דווקא חיה מטונפת ומלאת מחלות כמו היונה, עכבר מעופף וכעור שקולו הומה כמו מכשיר סיני מקולקל שנדרס על-ידי אופניים חשמליים ואפילו בשרו לא טעים למאכל, זכתה לכזה מוניטין של מביאת שלום ומזל.
ג.
למה סיפרתי לכם את כל זה? למה יצאתי מעורי ועשיתי שיימינג מתלהם כל-כך לאמוניה וללשלשת העופות? למה הסתתי נגדן? מדוע שיסיתי בהם? האם יכולים להיות דברים בעולם שהם עד כדי כך מיותרים ומזיקים? האם הכול באמת כל-כך שחור ולבן, נכון ולא נכון, אפס או אחד? או שאולי גם לדברים שנראים לנו הכי מחורבנים - מילולית - יש נקודת זכות?
מחקר שנעשה לאחרונה באוקיינוס הארקטי, ההולך ומתחמם למרות הכחשותיו הנמרצות של דונלד טראמפ, גילה שקקי של ציפורים יכול לעצור את התחממות כדור הארץ! אמנם לא מדובר ביונים הדוחות שלנו, אלא בציפורים מרהיבות הרבה יותר כמו סולות לבנות כנף, שחפים ותוכוני ים - אבל ציפור זה ציפור וקקי זה קקי.
בקיצור, המדענים הקנדים בכלל חיפשו משהו אחר, אבל על הדרך גילו כי כשהאמוניה משתחררת מהקקי ופוגשת את המים הקפואים ואת חלקיקי החומצה הגופרתית שנמצאים באטמוספרה הארקטית, נוצרת תגובה כימית המאפשרת תנאים לא רעים בכלל להיווצרות של עננים נמוכים שחוסמים (או מחזירים) את אור השמש ומקררים את האזור, או לכל הפחות מונעים את התחממותו. מין הידועות היא שהקרח בחוג הארקטי, הרגיש במיוחד לאקלים, הולך ונמס בשנים האחרונות בקצב הולך וגובר.
אז הנה לכם. דברנו בו סרה, הגדרנו אותו כמטרד, כסכנת חיים, אבל בסוף קקי של ציפורים עוד יציל את העולם. הרי לכם אירוניה של ממש. פירטנו באריכות את כל נזקי האמוניה לאדם, אבל מה זה אדם ביחס לטבע, כלום. מתברר שהאמוניה פשוט הייתה צריכה לפגוש חומר אחר במקום את הרקמה הרירית המגעילה שלנו, בשביל להוציא מעצמה את מקסימום הפוטנציאל שהיה טמון בה.
אז לא לשפוט תמיד כל-כך מהר, טוב?
ד.
זה לא נגמר כאן. קראתי שיש כאלה הקושרים כתרים אפילו עוד יותר גדולים לראשה המצחין של האמוניה וסוברים שהסירחון שהיא מפיצה הוא למעשה אחד הגורמים לנדידת הציפורים. שכל היופי המסתורי ועוצר הנשימה של נדידת הציפורים, ללא ספק אחד מפלאי הטבע, הוא (גם) משום שהן לא מוכנות לחיות בתוך ריחה המבאיש של האמוניה והקקי של עצמן. נשמע מוזר ותאורטי עד מאוד, אבל מי יודע. דברים מוזרים יותר כבר קרו. למי? לכולם. איפה? בכל מקום. מתי? כל הזמן.
אז זהו. דווקא בימים אלה, שנדמים משוגעים ולא ברורים במיוחד (אבל למעשה הם לא שונים מאף יום אחר, כי הימים תמיד משוגעים מקודמיהם וכל אחד תמיד בעין הסערה) חשוב לזכור שבכל רע יכול להיות גם טוב, ושכל מה שמחורבן כאן ועכשיו יכול להיות אחרת: יונה מלשלשת על ראשך בתל אביב ויומך נהרס ואילו תוכון ים מלשלש באוקינוס הארקטי והעולם קצת ניצל. והכול מאותה לשלשת!
אתם מכירים אותי, אני בחור פרקטי. השאלה הראשונה שלי היא תמיד: אוקיי, אבל מה עושים עם כל המידע הזה ואיך מנצלים אותו לטובת הכלל? אז ככה. חשבתי שצריך למצוא דרך להעביר את כל היונים מתל אביב לקוטב הצפוני. נשאיר כמה בכיכרות, שיהיה לילדים ולזקנים עם מה לשחק והשאר - לכו להציל את העולם!
אלא שלצערי, וזה בדוק, אין מספיק קקי של ציפורים בעולם כדי ליצור מספיק עננים נמוכים שיחסמו את השמש מעל הקוטב הצפוני. אז פתרתי גם את זה: מה שצריך לעשות זה לקחת את מכל האמוניה, לשפוך אותו בזהירות לאוקיינוס הארקטי ובמכה אחת להציל שתי ציפורים - גם את תושבי חיפה וגם את העולם כולו. כי אנחנו עם סגולה וזה תיקון עולם, או כמו שאמר את זה יפה שלום חנוך: "כולנו חיפאים של החיים".