קסטרו פידל / צילום: רויטרס
קובה הייתה קטנה על מידותיו. זה התחוור כמעט תיכף לעלייתו לשלטון, כמעט לפני 58 שנה. מפי פידל קסטרו בקעה בשורה אוניברסלית. הוא גמר אומר לטלטל את הסדר הלאומי, האזורי והגלובלי. אף כי לא הצליח, טביעות האצבעות שלו על המערכת הבינלאומית היו גדולות לאין שיעור מחשיבותו היחסית של אי טרופי קטן, בשוליים הדרומיים של ארה"ב.
במותו, בליל שבת, הוא השאיר מורשת עצומת ממדים ורבת סתירות. האיש שהתחיל התקוממות נגד רודן, בהיותו בן 29, הפך לימים לזקן רודני העולם. הוא משל ביד רמה עד לפני עשר שנים - רק המלכה אליזבת עמדה בראש מדינה יותר זמן ממנו. אבל ההשוואה מטעה מעיקרה. הוא משך בכל חוט, היה חסר כל מעצורים, לא סר למרותו של שום חוק, לא הודה בשום טעות.
כן, הוא חילץ 70% מתושבי קובה מעוני מנוון. הוא העניק להם שירותי רפואה וחינוך חינם. הוא גירש את כנופיות הפשע המאורגן מן האי הקטן שלו. אלה השגים ניכרים. אבל הוא חשב שהם מעניקים לו את הרשיון לשלול חירויות פוליטיות, להשליך את מתנגדיו לכלא, להלאים כל חלקה כלכלית, לשגר חילות-משלוח קובניים אל מלחמות-לא-לו מעבר לים, ובנקודה אחת אפילו לסכן את קיום העולם.
"המפקד העליון של המהפכה"
הוא היה רק בן 35, כאשר הזמין את ברית המועצות להציב טילים גרעיניים על אדמת קובה, רק 120 ק"מ מחופי פלורידה. כאשר הנשיא ג'ון קנדי איים לאסור מלחמה על הסובייטים כדי לפרק את הטילים, קסטרו דחק במוסקבה לעמוד על שלה, יהיה המחיר אשר יהיה.
אף פעם אחת בהיסטוריה לא היה העולם קרוב יותר להשמדה עצמית מאשר באוקטובר 1962. למרבה המזל, האנשים הקשישים בהרבה בקרמלין, שהתנסו במלחמה איומה ונוראה 20 שנה קודם, החליטו לוותר על ההזדמנות לסיים את המין האנושי. קסטרו חרק שיניים.
הוא לבש מדי זית וכובע קסקט צבאי, מעריציו קראו לו "קומנדנטה" (comandante), והוא התהדר בתואר "המפקד העליון של המהפכה". הוא הפך את קובה למחנה צבאי ענק. לפני 30 שנה, המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים בלונדון תיאר את קובה כ"ארץ בעלת הארגון הצבאי המקיף ביותר בעולם". מצבת צבאה הסדיר הייתה גדולה פי שבעה מזו של קנדה, למשל, והיא החזיקה חיל שריון מודרני עם 300 טנקים.
כמובן, קובה הייתה רשאית לטעון שאת הצבא הזה היא מחזיקה לצורכי הגנה. אחרי הכל, ה-CIA מימן ב-1961 פלישה של גולים קובניים, כדי להפיל את קסטרו. אבל טענת ההגנה העצמית לא התיישבה עם הפרקטיקות של המשטר, או אפילו עם כוונותיו המוצהרות.
מ-1975 ואילך, קובה התחילה לשלוח דיוויזיות שלמות של צבאה אל מעבר לים. היא התערבה במלחמות אזרחים באנגולה ובאתיופיה לטובת רודנים פרו-סובייטיים ברוטליים. בארץ היו אז חששות שצבא קובני יופיע יום אחד בגבול סוריה. הוא לא הופיע שם, אבל הופיע בניקרגואה ובאי הקריבי הקטן גרנאדה. שם, ב-1983, צבא אמריקאי התערב וגירש את הקובנים.
מחנות הריכוז ו"הצדק המהפכני"
הדיכוי הפוליטי והחברתי בקובה לבש ממדים טוטליטריים בתחילת שנות ה-60. ראש המשטרה החשאית, אחיו של פידל, ראול קסטרו, הקים מחנות ריכוז לקבצנים, לפרוצות ולהומוסקסואלים. מיליוני קובנים נמלטו לפלורידה, או ניסו להימלט. הים עתיר הכרישים בין קובה לארה"ב התמלא בגוויותיהם של הנכשלים.
האחים קסטרו הפגינו ציניות מהפכנית, כאשר פתחו לרווחה את שערי בתי הכלא שלהם, והניחו לפושעים פליליים אלימים להצטרף אל הנמלטים. בעיניהם, פליטי משטרם היו מיותרים, לא ראויים למהפכה.
הוא פטר את משטרו מציות לחוק, וכפף את מערכת המשפט ל"צדק מהפכני". הוא אמנם הבטיח דמוקרטיה רב-מפלגתית, אבל לא עמד בדיבורו. בתוך חצי שנה הוא ריכז את מלוא הכוח הפוליטי בידיו ובידי אוונגרד מהפכני. לוחם הגרילה המפורסם ארנסטו צ'ה גווארה נעשה נגיד הבנק המרכזי.
בחודש השמיני של המהפכה, בתוך שלושה ימים, קסטרו הלאים כמעט את כל הכלכלה הקובנית, ובכלל זה כמעט 200 עסקים בבעלות צפון-אמריקאית.
רפובליקות בננה
המהפכה בקובה, צריך להטעים, לא הייתה מתרחשת אלמלא יהירותה של ארה"ב וטעויותיה החוזרות כלפי אמריקה הלטינית. בעיני ארה"ב, היבשת הדרומית הייתה חצר אחורית, פתוחה למניפולציה פוליטית ולניצול כלכלי. כך נולד המושג הידוע לשמצה "רפובליקות בננות". באחת מהן, גוואטמלה, נעשה ניסיון בתחילת שנות ה-50 לרפורמה כלכלית. הנהיג אותו נשיא, שנבחר בבחירות דמוקרטיות למהדרין - אותו הפיל ה-CIA ב-1954, באחד האקטים המבישים ביותר בתולדות מדיניות החוץ של ארה"ב.
אחד האידיאליסטים הצעירים שנהרו לגוואטמלה בימים ההם לצפות בניסוי החברתי-פוליטי ההוא היה פידל קסטרו. ניסיונו שם שכנע אותו שארה"ב לא תרשה שינויים בדרכי שלום ונועם. קובה של קסטרו הפכה לדגם של השראה וחיקוי, שהשפעתו חרגה הרבה מעבר לשמאל הרדיקלי של אמריקה הלטינית.
ארה"ב עשתה כמיטב יכולתה לבודד את קובה. הא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים איתה בסוף 1960, והטילה עליה אמברגו כלכלי. האמברגו לא הפיל את המשטר, והקנה אהדה בינלאומית לאחים קסטרו, שהם אולי לא היו מקבלים בלעדיו. הוא גם העמיק את דחיפתם של האחים אל זרועות ברית המועצות. הוא הרחיק אותם מן המציאות הגיאוגרפית והמדינית, הוציא אותם להרפתקאות מסמרות שיער, והעניק להם רשיון לכונן מדינת קסרקטין.
האמברגו נכשל. לפני שנתיים, הנשיא ברק אובמה חידש את היחסים הדיפלומטיים עם קובה, וביקר שם לפני שנה. אמנם, רק לקונגרס יש הסמכות החוקית להסיר את האמברגו, והרוב הרפובליקאי בשני בתיו עומד בהתנגדותו - אבל גם בימין האמריקאי, ואפילו בקהילה הקובנית הגדולה של דרום פלורידה, גוברים הקולות לטובת נרמול מלא של היחסים.
העריצות נמשכת
קובה התחילה את ההכנות למות פידל עוד לפני תשע שנים. אחיו ראול, הצעיר ממנו רק בארבע שנים, ירש אותו כנשיא ב-2008. יורש דמוקרטי אינו ממתין בקובה. כאשר ראול יפרוש (הוא מבטיח לעשות כן בעוד קצת יותר משנה, כאשר תסתיים תקופת כהונתו השנייה), יורשו יבוא מקרב האליטה הקומוניסטית. שורשיה עמוקים, רשתה פרושה על פני כל חלקי החברה הקובנית, ואין כל סימן שרפורמה דמוקרטית ממשמשת ובאה.
השגה הגדול ביותר של המהפכה הקובנית הוא עצם שיורה. בשלהי חייו, פידל התענג על הצלחתם האלקטורלית של מעריציו ובעלי בריתו בוונצואלה, בבוליביה ובאקוואדור. משטר קסטרואיסטי מנהל את ניקרגואה, ומורדים מרקסיסטיים משכבר הימים שולטים באל סלוואדור. זה לא היה קורה בלעדיו. אבל כישלונו הגדול ביותר היה התעקשותו לכרוך את המהפכה בעריצות.
הוא העניק ברק ולגיטימציה לדיכוי פוליטי רב-יבשתי, שהמותג קסטרו עזר לקשט ולשווק. זו הטרגדיה הגדולה של ניסיון אותנטי ונועז להפוך את סדרי העולם.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny