הנחה בארנונה. כניסה למסעדה מקומית / צלום: יח”צ
בכל העולם עסקים קטנים מתקשים להתחרות עם רשתות גדולות שמייצרות בזול, פותחות סניפים במיקומים אטרקטיביים ומושכות לקוחות במסעות פרסום. בתי מרקחת, חנויות תמרוקים וכלי בית בבעלות פרטית נבלעים אל סניפי רשתות הפארם ברחובות המסחריים; ובתי קפה, מסעדות וחנויות אופנה מקומיים מוכרעים בזה אחר זה על ידי רשתות של מותגים במרכזי הערים. התוצאה הבולטת היא אובדן ייחוד: בחנויות "זארה" באילת, בכפר סבא ובפריז, נמכרות אותן שמלות ואותם מעילים. סניפי "ארומה" יש בכל עיר בישראל, וגם בשדה התעופה העירוני של טורונטו, ובכולם מוגשים משקאות באותו טעם ואותו סוג כריכים.
כמו סן פרנסיסקו
מעבר לאסתטיקה החד-גונית, מסחר תאגידי מרחיב פערים חברתיים. סוחר מקומי קונה בכסף שהרוויח בעסק שלו שירותים ומוצרים משכניו, בעלי עסקים באותו יישוב. הרווח של סניפי ארומה בעיר גלילית ובעיירה בדרום יוצאים בחנויות במרכז הארץ, כי שם גר הבעלים. מקומיים שעובדים בסניפים הפריפריאליים הם במקרה הטוב בעלי זיכיון, ובמקרה הרע והשכיח, עובדים בשכר מינימום.
את הנזק החמור ביותר גורמים תאגידי המסחר בטווח הארוך: בגלל חוסר הסיכוי להתמודד עם מכונת השיווק של מותג ארצי, נעלם הדחף ליזום. התוצאה היא שהפריפריה נעשית דומה למרכז במה שצורכים התושבים, אבל הסיכוי של אותם תושבים להפוך ליזמי עסקים ולעצמאים מבחינה כלכלית הוא אפסי.
קשה להתנגד לתאגידים המסחריים בלי לפגוע בשוק החופשי, אבל יש עיריות בעולם שכבר העזו ונוקטות צעדים: בסן פרנסיסקו בקליפורניה נחקק חוק עזר עירוני שמגביל מאוד פתיחת עסקים שיש להם כבר יותר מ-11 סניפים בעולם, ובאירופה העיריות פירנצה ורומא מערימות קשיים על פתיחת סניפים של רשת הקציצות מקדונלד'ס, בנימוקים מגוונים. בישראל אפשר להניע מגמה דומה באמצעות שינוי במדיניות ארנונה שתפלה לטובה עסקים מקומיים, על ידי גביית ארנונה גבוהה יותר מרשתות.
ארנונה מסחרית נעה בין עשרות שקלים למ"ר ועד ל-1,300 שקלים למ"ר בשנה, והתעריף משתנה לפי הפעילות. מספרה משלמת תעריף אחר מבנק, מלון משלם סכום שונה ממסעדות. התעריף לגבי אותו סוג עסק משתנה מרשות לרשות, לבקשתן ובאישור שר הפנים.
יוזמה של שר הפנים
תל אביב השיגה הנחה לאמנים ולבתי תוכנה בדרום כדי לפתח אותו, רשויות בצפון דרשו תעריף מיוחד למפעלים מזהמים, וערים שונות ביקשו תעריפים נמוכים לעסקים "טכנולוגיים", בתקווה למשוך מפעלי היי-טק, שיספקו תעסוקה "איכותית" לתושבים. הבדלים נקבעו בעבר גם לפי תכלית - אם העסק למטרת רווח או לא.
שינוי תעריף ארנונה עסקית על בסיס הבדלי בעלויות, יצטרך לנימוק מתקבל על הדעת. זה יש: חיזוק יזמות וכלכלה מקומית, הדומה ל"תעסוקה איכותית". לו אני שר הפנים, לא הייתי מחכה לבקשות ספציפיות שיגרמו לרשתות להתמקם בעיר אחת במקום בעיר אחרת. עדיף ליזום מהלך ערכי-חברתי כלל ארצי ולקבוע בכל הרשויות: הבחנה בארנונה מסחרית - ארנונה גבוהה לסניף של רשת, ארנונה נמוכה ממנה לעסק מקומי.