תחשבו על העיתונאים שמגיעים לשטח ומסקרים את האירועים מזירות הקרב, משטחי העימות המסוכנים, מאזור הדמדומים של העולם שבו יורים בראשם של ילדים ונשים, חוטפים ואונסים. כמו כריסטיאן אמנפור, העיתונאית שהיא מעריצה ("פגשתי אותה ב-CNN, והתרגשתי נורא"), גם אפרת לכטר, 29, נמשכת למקומות האלה. לאחרונה חזרה מסיקור המלחמה נגד דאעש בעיראק, כשהצטרפה למערכה דרמטית של לוחמי הפשמרגה הכורדים בכיבוש העיר באשיקה. היא הייתה האישה העיתונאית היחידה שם, וצילמה את המתרחש תחת יריות ואש כבדה. דאעש, בתגובה, הכניסו אותה לרשימת המבוקשים על ידי הארגון.
"באתי מהארץ עם קסדה, כי הם נלחמים בלי קסדות", מספרת לכטר בראיון בלעדי ל'ליידי גלובס'. "באיזשהו שלב ביקשו ממני להוריד את הכיתוב Press מהבגדים שלי, מאחר שדאעש מנסים לירות בעיתונאים. גם כשהייתי שם נפגעו מספר עיתונאים בשטח. מדובר במלחמה ללא חוקים, הכול כאוטי, יש מספר כוחות, וכולם נלחמים בדאעש. האכזריות של הארגון הזה היא קיצונית, הם יורים בשבויים, וגם אם תצא מהבית אישה שמחזיקה תינוק בידיה כשהיא מניפה דגל לבן, הם יירו בה".
את שם, תחת אש, מה עובר לך בראש?
"מה שעובר לי בראש ברגעים האלה זה כמה אכזריים הם יכולים להיות. מעניין אותי ברמה האישית מה גורם ללוחם לירות בתינוק, מה גורם להם להיות חסרי אנושיות ברמה הזאת. ייתכן שנעלם מהם מה שמבדיל בין טוב לרע?
"הגעתי לקרב מאוד חשוב, לקו הראשון של הלחימה. אחרי שחיכינו הרבה מאוד שעות שיתחיל המבצע, החלטנו ללכת למלון. ברגע שנכנסתי למיטה, לשים ראש אחרי יותר מ-30 שעות ללא שינה, קיבלתי טלפון שהמבצע מתחיל. קפצתי מהמיטה, ורצתי החוצה.
"צילמתי את כל מה שהיה סביבי. ירו עלינו, והחייל שלידי פתח בירי אוטומטי כשהוא עם סיגריה בפה. הלחימה שם היא בלי משמעת צבאית כמו שאנחנו מכירים אותה, האמצעים של הצבא הכורדי מאוד דלים, ובגלל שאין להם קסדות, גם לי לא היה נעים להסתובב עם הקסדה שהבאתי איתי מישראל".
חשבת על האפשרות שיתפסו אותך?
"בזמן שאני שם שום מחשבה של פחד לא עוברת לי בראש. אני עובדת. צריך לזכור שאני בכלל לא הסיפור, אני באה לסקר מצב בעולם, ולכן כשאני באה לעבוד אני לא מתעסקת במה אני מרגישה ובסכנות שעומדות מולי. אני שם בסיטואציה, מצלמת בעצמי, מנסה להבין מי נגד מי ועסוקה בלפענח את המידע. שום פחד לא חודר למוח ברגעים האלה".
מתי כן פחדת?
"יש רגעים של פחד כשאת מבינה שאת מאוד רחוקה מהבית ומכל מה שאת מכירה, ואת נמצאת במלחמה מול האויב הכי אכזרי שיש היום לאנושות. לא היה לי זמן להישבר או אפילו לחשוב על להישבר. זאת פריבילגיה שאין במקומות כאלה. במיוחד בזמן שיש מסביבך אנשים שבאמת חיים בגיהינום. אז זה נותן פרופורציה.
"אני לא חושבת שצריך להשתיק את הפחד, אבל אינטואיציה ותחושת בטן זה מה שמציל אותך במקומות כאלה. האינטנסיביות של העבודה דוחקת את העיבוד של התחושות האלה לשלב הרבה יותר מאוחר".
היה רגע שחשבת שאת לא בנויה לזה?
"לא, ההפך. דווקא כשאני נמצאת בסיטואציות כאלה אני מרגישה תחושה אמיתית של הגשמה, של שליחות. כל החושים מתחדדים ואני טובה יותר מביום יום. כשאני ברגעי לחץ יוצא ממני משהו שגורם לי להרגיש שאני באמת יכולה להזיז הרים אם אצטרך. זאת תחושה מדהימה על סף הממכרת".
מה זה עשה לך רגשית, להיות ברשימה השחורה של דאעש?
"דאעש יודעים את השם שלי. הייתי בפרופיל גבוה, דיווחתי עליהם בזמן שהייתי שם, והם שידרו את הדיווחים שלי, הפיצו אותם ביניהם, והעלו את הדיווחים לרשתות החברתיות. הטריף את דאעש שיש קרוב להם כתבת ישראלית, הם עמדו כמה עשרות מטרים ממני. זה היה השלב שבו החלטנו שאני חוזרת לארץ. כשהייתי בשדה התעופה של עיראק זה היה מעט מלחיץ, ואת מרגישה בסכנה. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי, אבל מצד שני ברור שיסתכלו עליי, כי אני נראית שונה מהמקומיות.
"כשחיכיתי בבורדינג היה שם בחור שנראה בריטי מהיחידות המיוחדות, התיישבתי לידו בלי לדבר איתו בכלל, והלכתי לצדו בעלייה למטוס. הרגשתי בטוחה לידו באופן יחסי (צוחקת). כשהמטוס המריא זאת הייתה הקלה".
אין רגע חסד
זו לא הייתה הפעם הראשונה של לכטר בעיראק. היא הגיעה לשם לפני כשנה כדי לעשות כתבה על הנשים היזידיות שנחטפו ונאנסו על ידי דאעש, ואף נמכרו כשפחות מין לכל המרבה במחיר.
מה משך אותך לגבול עיראק-סוריה?
"ב-2014, כשדאעש נכנסו לעיירה סינג'ר וכבשו אותה כמעט ללא התנגדות, מספר יזידים כתבו על ההר Help. זאת תמונה שלא יצאה לי מהראש. התחברתי לזה, וחיפשתי את הדרך להגיע לשם. בעזרת הדרכון הזר שלי אני מסוגלת להגיע לכל המקומות שלישראלים אין אפשרות להיכנס אליהם. סיפור היזידים סיקרן אותי במשך שנים. הם מאוד דומים לנו היהודים - זה עם ללא מדינה, נרדפים בגלל דתם השונה, הם טוענים שהם עברו 17 שואות. כשנכנסה הזווית היהודית עם איש העסקים הקנדי סטיב ממן, ששילם על שחרור מספר נשים יזידיות, חשבתי שזו הזדמנות.
"יצרתי קשר עם סטיב ועם אנשים מקומיים שנמצאים בשטח, והתחלתי לעבוד על רשת קשרים. אסור בשום פנים ואופן להסתמך רק על קשר אחד, כי ערך החיים שם שונה ממה שאנחנו מכירים, ואני כבחורה ישראלית צעירה יכולה להיות שווה די הרבה. אי אפשר לדעת למי יהיה אינטרס לבגוד בך שם".
מה לקחת איתך משם?
"האכזריות בלטה לי כבר אז. אף אישה יזידית שדיברתי איתה ועברה תופת לא סיפרה לי על איזשהו חסד קטן כלפיה, אף אחד מחיילי דאעש לא הגניב להן אוכל, למשל. כלום.
"אנחנו יודעים על 3,400 נשים יזידיות שנמכרו לשפחות מין. אחרי שהן משתחררות או שהן מאבדות את השפיות או שהן כבר לא יכולות לתפקד מבחינה מינית. מה שהכי שבר לי את הלב זה שכשהן חוזרות למשפחה, אסור להן לדבר על מה שעבר עליהן. זה חלק מהתרבות - הבושה והאשמה עליהן, ואין אף אחד שמטפל בפוסט טראומה שלהן ובילדים, שהם לפעמים תוצר של אונס. לפי חוקי דאעש אסור לשכב עם אישה בהריון אז הם נותנים להן גלולות, אבל יש מקרים של הריונות וניסיונות להיפטר מהעובר, והן לא מצליחות לשרוד את זה".
אסור להן לדבר, אבל איתך הן דיברו.
"תוך כדי הישיבה מולן עלתה לי בראש השאלה למה הן מספרות לי את כל הדברים הנוראים האלה, למה הן נפתחות אליי? אני הרי זרה להן. אני מגיעה למקום, ויודעת שבזמן קצר מאוד שעומד לרשותי אני צריכה לפתוח בנאדם ולהוציא ממנו וידוי, וזה קשה. ישבתי מול אישה יזידית שמשפחתה קנתה אותה חזרה, והיא לא פתחה את הפה. לא הבנתי מה קורה, חשבתי שאולי יש כאן עניין תרבותי, ביקשתי מכולם לצאת, ואכן רק כשמשפחתה יצאה היא התחילה לספר לי הכול. זה היה רגע מאוד חזק, הרגשתי אחריות מדהימה שהיא מספרת לי מה עבר עליה.
"ככה בדיוק הרגשתי גם כשהייתי באוגנדה במחנה פליטים, וראיינתי אישה מקונגו. נכנסתי כדי למצוא מישהי לשוחח איתה, ולמרבה ההפתעה ראיתי אישה יוצאת לקראתי, ניגשת אליי, מחבקת אותי ומכניסה אותי אליה הביתה. היא לא ידעה עליי כלום, ולי לא היה עליה תחקיר מוקדם. ישבתי שם על הרצפה בין תרנגולות, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא דיברה על מה שקרה לה בקונגו, על האונס האכזרי הקבוצתי של מספר חיילים שעברה.
"תוך כדי שיחה נכנס לבית תינוק חמוד, ומסתבר שהוא תוצר האונס שעברה. החסם התרבותי, שאסור להן לדבר על מה שהן עברו, והעובדה שלראשונה היא פתחה את הפה, גרמו לזה שהתחלתי לבכות יחד איתה. המחשבה שלנו יש בעלות על גופנו, והתחושה שאת אישה חופשית וחזקה, ואילו אצל רוב הנשים בעולם זה לא המצב, זה מטורף. תחשבי שהיה אפשר לעשות בגוף שלך מה שרוצים. לא שבארץ זה לא קורה, אבל שם זה עניין תרבותי, וזה מזעזע".
חייבים להיות בשטח
היא גדלה בחיפה ("הייתי כל הזמן בים, שזה מה שאני מקפידה לעשות עד היום. אם זה לשחות, לצלול או לגלוש"). בצבא שירתה בדובר צה"ל בשטחים, שם גם הכירה את בעלה עומר, ויש לה תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת תל אביב.
עוד בימי לימודיה הגיעה ל'עובדה' כתחקירנית. בין התחקירים שהובילה היה תחקיר הלוביסטים, שבעקבותיו החליט יו"ר הכנסת דאז, רובי ריבלין, להוציא מהכנסת את הלוביסטים בצעד דרמטי. "זאת הייתה נפילת התמימות. שם הבנתי את הכוח של העיתונות לשנות. לעבוד עם אילנה דיין זה בית ספר לעיתונאות - למדתי ממנה כל מה שאני יודעת.
"אחד הדברים הכי מרשימים באילנה - ואגב, יש את זה גם ביונית לוי - זה החריצות והמקצועיות. לא משנה כמה הן יודעות ובקיאות, הן ילמדו את הנושא עד הסוף. לאילנה הייתי מכינה תחקיר בן 100 עמודים, ולא היה בו משפט שלא קראה. היא פנומן, והיא עדיין לא תוותר לעצמה. זה גם סוג של צניעות לדעת שלמרות שהיא יודעת, היא תלמד עוד כדי לדעת באמת".
איתי אנגל שימש לך כמורה דרך.
"איתי הוא אחד האנשים הכי קרובים אליי, הוא חבר. עשינו אפילו טרק לקילימנג'רו יחד, וזאת הייתה חוויה מדהימה. הוא אחד בדור, ולמדתי ממנו המון. מה שהכי בולט אצלו זה היחס לאנשים, כמה שהוא בגובה העיניים. הוא מסוגל להתחבר לכל אחד, וזו תכונה מדהימה. אנשים אומרים לי 'למי יש כוח לראות סרט על מה שקורה לא במדינת ישראל, למי אכפת?'. לאיתי יש יכולת לספר את הסיפור בצורה כזאת שזה יעניין אותך, את תתחברי לזה ותלמדי על זה, גם במובן הרגשי".
לחדשות ערוץ 2 הצטרפה בגיל 27, ומאז היא אחת הכתבות הבולטות של 'אולפן שישי'. בפעמיים שבהן ביקרה בעיראק חוותה את רגעי הסכנה. השנה נורתה אש לכיוון הרכב שבו נסעה, ולפני שנתיים נסעה עם נהג ומתורגמנית כשמולם הופיעה מכונית שנחשדה כמכונית תופת. "זו הייתה נסיעה בציר בעייתי מאוד, שידוע שדאעש מתחבאים שם ויוצאים לפיגועי התאבדות. הגיעה מולנו מכונית והנהג היה בטוח שזה דאעש, ורצה לירות בהם. המתורגמנית צעקה שלא יירה, שיש לה שני ילדים בבית, וכל מה שאני חשבתי עליו זה שאני חייבת להחזיק את המצלמה יציב".
והפעם, לא פחדת על חייך?
"לא עברה לי לרגע בראש המחשבה שייתכן שלא אצא משם חיה. אמנם התכופפתי כמה פעמים והייתי מאחורי רכב, וכשרציתי לצלם את הטיל מכיוון אחר לא עשיתי את זה, הבנתי שזה לא רעיון טוב - כל הזמן המוח מאותת אינסטינקטים ואחריות. החושים מאוד מתחדדים בסיטואציות האלה. הייתי יכולה להיכנס למצבים מאוד מסוכנים, ולא נכנסתי, כי אין בזה שום יתרון עיתונאי. העבודה הזאת נעשית תוך כדי אחריות גדולה, עם רשתות ביטחון ובמקצועיות, זאת לא עבודת התאבדות".
זאת משמעות העבודה העיתונאית מבחינתך?
"אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מהבחירות בארה"ב זה שהעיתונות, הפרשנות והניסיון להבין את הלך הרוח של האנשים בלי להיות שם, לא הולך יחד. התקשורת הייתה בטוחה שהילארי הולכת להיבחר לנשיאה, ופספסה את העם. את רואה שיש איזשהו ניתוק, והדרך להתגבר על הניתוק הזה היא להיות בשטח. להיות באמת עם אנשים, לשמוע ולראות אותם, להבין ולהרגיש. מהבית שלי בתל אביב יש בועה שאני לא יכולה להרגיש דרכה ולהבין באמת מה קורה. בשביל זה צריך להיות בשטח".
בניגוד לישיבה באולפן הממוזג?
"אי אפשר לזלזל באף פרשן שמסוגל להרים טלפון למקורות סופר אמינים ברחבי העולם, ולקבל מידע עדכני, אבל אותי זה פחות מעניין. אני צריכה לפגוש אנשים, לשמוע סיפורים".
איזה מסר את רוצה להעביר לנשים אחרות?
"אבא שלי, שהוא פמיניסט אמיתי, תמיד אומר לי ולאחיות שלי שאין שום דבר שבנים עושים, ובנות לא יכולות לעשות. ההפך, אנחנו יכולות לעשות הכול, וגם יותר טוב מהם. אז נכון שהעולם נשלט על ידי גברים, אבל אני לא מאמינה שיש עולמות שהם רק של גברים.
"נשים יכולות להיות לוחמות בשריון, וכתבות מלחמה, ועיתונאיות חוקרות בכל תחום שהוא. הרבה פעמים אנחנו צריכות לעבוד יותר קשה כדי להוכיח את עצמנו. זה לא הוגן, ומצד שני, ככל שאת משקיעה כך גם הסיפוק גדל, אז אולי יש פה ערך מוסף".
בזכות הקשרים
בסצנת הפתיחה של הסרט 'שר המלחמה' עובר כדור במהירות מתגברת מהמפעל שבו הוא מיוצר עד לאפריקה ועד ראשו של ילד קטן ומפלח את מוחו. הדם משפריץ על המצלמה. אחת הכתבות הדרמטיות ביותר של לכטר הייתה על סוחרי הנשק הישראלים באפריקה.
"ישראל היא מעצמת נשק, היצרנית השישית בגודלה בעולם. אפריקה מחולקת לאזורי שליטה של אנשי עסקים ישראלים, וכל אחד חולש על האזור שלו. למרות שיש אפשרות לייצא נשק למדינה, ולא לאזורים שעליהם קיים אמברגו מכירת נשק, יש זליגת נשקים אדירה למקומות כמו סודן והרפובליקה המרכז אפריקאית, שם מתרחשת אחת המלחמות הכי אכזריות בעולם. את מסתובבת שם ויודעת שאת מתעסקת עם נושא שאת יכולה להיעלם ברגע. זה היה תחקיר מורכב ועבדתי עליו ארבעה חודשים. להגיע לאנשים ולגרום להם לדבר זה תהליך איטי ומורכב".
מאיפה האומץ להתעסק עם נושאים נפיצים, זה בד.נ.א שלך?
"אני לא מרגישה ככה. אני עובדת בחדשות 2 מגיל 27, אם היית אומרת לי שזה מה שיקרה לא הייתי מאמינה בחיים. יש לי את העבודה הכי מעניינת בעולם, אני פוגשת אנשים מעניינים ויש לי אפשרות להשפיע. אבי וייס, איתי דנקנר וגיא סודרי נותנים לי את האפשרות להגיע לכתבות האלה. הפרגון שאני מקבלת בחדשות 2 הוא יוצא דופן. כשמנכ"ל החברה מחליט לשלוח כתבת לאזור קרבות זה לא עניין פשוט, זה דורש ממנו לא פחות אומץ, ואחריות כבדה, לא היה פשוט לשכנע אותו.
"לפני הכתבה האחרונה על עיראק חיכיתי שנה שלמה למבצע של כניסת הכורדים לבאשיקה, ושתגיע רשימת העיתונאים שנכנסים לאזור הקרב. היו איתי שם עוד עיתונאים, ביניהם שלוש נשים - ואף אחת מהן לא נכנסה לשטח. אני נכנסתי, והכול זה מהקשרים שיצרתי. לא פשוט להגיע כאישה למקומות האלה בעיראק או באפריקה, ולמרות זאת הרגשתי המון כבוד כלפיי. מה שכן, אולי החיילים הכורדים לא היו עושים כל כך הרבה סלפי אם היה מולם כתב גבר".
איך חוזרים לשגרה אחרי כזה היי מטורף?
"ביום שני חזרתי מעיראק, נכנסתי לחדר עריכה רצוף עד חמישי בלילה, ואז עליתי למטוס לארה"ב. בקיצור, בשבוע אחד קפצתי בין ציוויליזציות רק כדי לגלות שגם מנהיגת העולם החופשי נקרעת מבפנים, כי בשבוע שהייתי שם טראמפ נבחר. זה היה מרתק, מקיצוניות אחת לשנייה. אז לשאלתך, לא ממש חזרתי לשגרה. גם השבוע אני כבר בטירוף על התחקיר הבא, אז שגרה זאת לא מילה שאני כל כך מתחברת אליה. ככה אני אוהבת את זה".