אנשים רבים עוסקים בפעילות ספורטיבית כדבר שבשגרה, למען הגוף ולמען הנפש. נמנים עמם גם חובבי אדרנלין אמיצים, שמחפשים ריגוש מיוחד בפעילויות שונות של ספורט אתגרי. בין היתר, הפעילויות השונות בתחום זה כוללות גלישת גלים, צניחה חופשית, טיפוס הרים, צלילה במקומות אקזוטיים - וזו רשימה חלקית בלבד.
פעילויות אלה מתאפיינות בקיומו של סיכון מסוים; רמת הסיכון משתנה בהתאם לסוג הפעילות. לעתים מתממש אותו סיכון ונגרמים נזקים ופציעות, חלקן משמעותיות וחלקן אף מסתיים במוות. האם יש לראות באותם אנשים כמי שהסתכנו ואינם זכאים לפיצוי?
בחודש ספטמבר 2008 שהה ד' ("התובע") בחופשה בצפון הארץ. בין השאר נסע לאחד החופים בכנרת. באותו חוף פגש מכר ("הנתבע"), שהחזיק בבעלותו סירת מנוע המשמשת גם לפעילויות של סקי מים ("הסירה"). הנתבע הציע לתובע לעשות סקי מים - והוא הסכים. לשם כך העניק הנתבע לתובע תדרוך כללי, ואף נתן לו חליפת הצלה.
התובע טען כי במשך הפעילות הגביר הנתבע את מהירות הסירה, אשר הובילה לכך שאיבד את שיווי משקלו ונפל ("התאונה"). התובע ספג חבטה בברך ימין ונגרמו לו נזקי גוף שונים. לפיכך עתר התובע לבית המשפט, שיורה לנתבע ולחברת הביטוח שביטחה את הסירה ("המבטחת"), לפצות אותו בגין נזקי התאונה.
הנתבע והמבטחת ("הנתבעים") טענו להגנתם כי אין להטיל עליהם אחריות בגין התאונה. לשיטתם, יש להטיל את האחריות על התובע בלבד, הואיל והוא הכיר היטב את מהות הפעילות ואת הסיכונים הכרוכים בה. בהקשר זה צוין כי התובע הוא גולש מנוסה, אשר הכיר את נוהלי הבטיחות ואף הוזהר כנדרש.
נוסף על כך טענה המבטחת כי הפוליסה שהונפקה לסירה אינה מעניקה כיסוי ביטוחי לנסיבות התאונה, ואינה כוללת כיסוי לפציעות שנובעות מפעילות של סקי מים. לפיכך, אף אם ייקבע כי הנתבע אחראי לתאונה, אין להטיל עליה כל אחריות. האם זכאי התובע לפיצוי כלשהו בגין התאונה? מהן ההשלכות אם היה מודע לסיכון?
בית המשפט ציין כי מגרסתו של התובע ניתן ללמוד כי איבוד השליטה ונפילתו נבעו מהגברת המהירות של הסירה על-ידי הנתבע. עם זאת, בית המשפט הוסיף כי גרסתו של הנתבע בעניין התרחשות התאונה הייתה זהה לחלוטין לגרסתו של התובע. בהתחשב בעובדה שהתובע והנתבע מכירים זה את זה, הדמיון הממשי בין הגרסאות פועל לרעתם ואינו משקף את המציאות. ההיגיון אומר כי התובע והנתבע שיתפו פעולה בקשר לתביעה על-מנת שהתובע יקבל פיצוי מהמבטחת.
בעדותו של התובע בבית המשפט התברר כי הוא היה בעל ניסיון בפעילות סקי מים והכיר את כל נוהלי הבטיחות. כמו כן, התובע אישר בעצמו כי נפילות בפעילות מסוג זה הן חלק בלתי נפרד ממנה ומתרחשות כדבר שבשגרה. יתרה מזאת, הנתבע העיד כי הוא אכן מכיר את התובע ופעל בהתאם לכל הנהלים הנדרשים בפעילות זו.
בית המשפט ציין כי התובע בחר ביודעין להשתתף בספורט אתגרי, אשר מטבעו כרוך בסיכונים. התובע הכיר את הפעילות באופן אישי ומניסיון אישי, ויכול היה לדעת מה עלול לקרות בה. התובע לא הצליח להוכיח כשל מסוים בהתנהגות הנתבע, שהיה יכול ללמד על אחריות מסוימת שלו. בית המשפט פסק כי התובע ניזוק מסיכון רגיל וצפוי ביחס לאופי הפעילות שעשה - ובשל כך דחה את התביעה. (בית משפט שלום (נתניה) 22729-01-10).
3 משתתפים נהרגו במסע המסוכן
ש' ("המנוח") נהרג במסע שיט (רפטינג) בנהר, בשטחה של פפואה-גיניאה החדשה ("המסע"). את המסע הוציאה לפועל חברה המתמחה ברפטינג בנהרות בעולם ("הנתבעת"). המנוח השתתף בכמה מסעות רפטינג בעבר. הנתבעת קיימה כמה מפגשים עם המשתתפים לפני היציאה למסע, ולטענתה הדגישה כי מדובר במסע מסוכן וקשה. לשם כך, משתתפי המסע הוחתמו מראש על טופס שלפיו הם מודעים לסכנות הקיימות ונוטלים על עצמם אחריות בלעדית למסע. באחד הימים במסע נהרגו 3 משתתפים, בהם המנוח.
אלמנתו וילדיו של המנוח ("התובעים") הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי, שבה טענו כי התוצאות המחרידות של המסע נבעו מניהול רשלני, כושל וחובבני. הנתבעת טענה מנגד כי לא נפלה כל רשלנות במעשיה. נוסף על כך טענה כי משתתפי המסע היו מודעים היטב לאופי המסוכן של הפעילות ואף חתמו על טופס, שלפיו ככל שייגרמו נזקים - האחריות תחול עליהם בלבד. האם המנוח היה מודע לסיכונים, ולכן אין התובעים זכאים לפיצוי מהנתבעת?
בית המשפט המחוזי סקר את העדויות שהוצגו בהליך, לרבות חוות-דעת של מומחה מטעם התובעים ומומחה מטעם הנתבעת. מסקנתו של בית המשפט הייתה כי הנתבעת התרשלה, בין היתר במסרים המרגיעים שהעבירה למשתתפי המסע, אשר לא תאמו את אתגריו. כמו כן נקבע כי במשך המסע היה על המדריכים לעצור לתצפית טרם הכניסה לאזור מסוכן, כפי שתוכנן מראש.
המחוזי ציין כי מדריכי הנתבעת יצאו למסע ללא מידע מוקדם ואמין על מיקומם של אזורים מסוכנים בנהר, ועל נקודות עצירה חיוניות. נוסף על כך, לא נערכו תצפיות כנדרש ולא נעשו עצירות באזורים שהיה צריך לעצור בהם. במשך ארגון המסע, לא ננקטו אמצעי זהירות סבירים, וניתן היה לצפות שללא קיום הפעולות הנדרשות יתממש הסיכון הטמון במסע מסוג זה. נקבע כי יש להטיל על הנתבעת אחריות לנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה ממותו של המנוח. (בית המשפט המחוזי (ירושלים) 8193-06).
על פסיקה זו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הנתבעת טענה בערעור כי בית המשפט המחוזי שגה בהכרעתו, שלפיה היא התרשלה. כמו כן נטען כי המנוח הסתכן מרצון עת הצטרף למסע מסוכן, וידע שמדובר בסיכון גבוה שעלול אף לגבות את חייו.
עוד נטען כי המנוח חתם על מסמכים שלפיהם הנתבעת לא תישא באחריות לנזקים שייגרמו במשך המסע. בית המשפט העליון קבע כי המנוח ידע על הסיכונים שבמסע. המנוח אף הסכים לחשוף עצמו לנזקים שעשויים להיגרם כתוצאה מהסיכונים הרגילים הטמונים במסע מסוג זה. למרות זאת נקבע כי המנוח לא קיבל על עצמו סיכונים הנובעים מניהול מסע בניגוד למתוכנן. המסע נוהל באופן שחרג מהנהלים שהנתבעת קבעה בעצמה.
עוד נקבע כי אין לראות במנוח כמסכים לשאת בנזקים בנסיבות הללו. בית המשפט העליון דחה את טענת הנתבעת, שלפיה המנוח קיבל על עצמו את מלוא האחריות לנזקים שעלולים להתרחש במסע. הנימוק לדחייה נשען על ההלכה, שלפיה תניית פטור בגין נזקי גוף בחוזה אחיד - בטלה מן הטעם שהיא נוגדת את תקנת הציבור.
בית המשפט העליון הוסיף כי התשובה לשאלה מתי עשוי משתתף בפעילות ספורט אתגרית להיחשב כמי שהסתכן מרצון משתנה ממקרה למקרה. לעת עתה, כאשר יתרחש אירוע דומה ותעלה שאלה זו, יש לבחון, בין השאר, את מידת הסיכון הטמון באותה פעילות ספציפית ואת ערכה החברתי.
נוסף על כך, יש לבחון את היכולת של מארגן הפעילות לנקוט אמצעי זהירות ראויים שבכוחם להקטין את אותו סיכון טבעי. כמו כן, יש לשים דגש על חובות הגילוי והיידוע של מארגן הפעילות כלפי המשתתפים בה, ביחס לסיכונים הקיימים וביחס לאמצעים שננקטים על-ידו. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והשאיר את הכרעת הדין על כנה (בית המשפט העליון 3388-12).
מהמקרים שסקרנו ניתן ללמוד כי סוגיית הספורט האתגרי כרוכה בסיכונים, אשר חלקם מתממשים לכדי נזקים. שאלת הפיצויים מצריכה בחינת כל מקרה לגופו בהתאם לרוח הדברים שנאמרו בבתי המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט, ומומלץ להיוועץ בבעלי מקצוע בתחום הביטוח לפני יציאה למסעות וטיולים בכלל, ומסוכנים בפרט.
■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע, ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.