פארק רמת מנשה/ צילום:קקל
אני מודה. הפעם הראשונה שבה הגעתי לקיבוץ הזורע הייתה ממש לאחרונה, לצורך הכנת הכתבה שלפניכם.
חבל, כי הזורע הוא סוג של שמורת טבע שצובטת בלב, של ריח הזבל ניחוח חציר כמו בשיר, של עצי אקליפטוס ועצי פיקוס אדירים, מדשאה מרכזית, חדר אוכל; של כל מה שמדמיינים כשחושבים על קיבוץ של פעם. ובין כל אלה, ניצב מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח.
סיפור חייו של וילפריד ישראל, שעל שמו נקרא המוזיאון, כבר פרנס ספר, סרט וכתבות, ועדיין הוא נותר דמות חידתית, מרתקת ושנויה במחלוקת, שרב הנסתר בה על הנגלה.
המוזיאון, שנוסד ב-1951, התבסס על אוספיו של וילפריד, בנו של סוחר יהודי אמיד מברלין, שגילה עניין מיוחד באמנות המזרח הרחוק והבודהיזם. בתקופה של עליית הנאצים יצר וילפריד קשר עם חברי תנועת ורקלוייטה (Werkleute, אנשי המעש), שייסדו בהמשך את קיבוץ הזורע.
וילפריד, שפעל בתקופת המלחמה להוצאת יהודים מאירופה והציל את חייהם של עשרות אלפי יהודים, שילם על כך בחייו. ב-1943, בהיותו בן 42, הופל המטוס שבו טס על-ידי הצבא הגרמני. בצוואתו הוריש את אוספו הייחודי לחברי קיבוץ הזורע.
אז מהו הקשר בין האמנות הבודהיסטית המוצגת בתערוכת הקבע במוזיאון לבין ענף גידול צמחי המים של הקיבוץ? את התשובה אפשר למצוא בתערוכה "לוטוס בחצר האחורית" של האמנית ליאת לבני, המוצגת כעת במוזיאון, והיא חלק מפרויקט "מחוץ למפה" - שלוש תערוכות יחיד שמוצגות יחדיו תחת כותרת גג אחת. לבני, השואבת השראה מאמנות המזרח ומחומרים מקומיים, יצרה מיצב מעורר מחשבה, שבו היא בוחנת באמצעות ציורים, פסלים ותבליטים את הקשר בין הקיבוץ לבין אמנות המזרח.
כך, למשל, פרח הלוטוס שהוא מסמליו המובהקים של הבודהיזם, מתכתב דרך המיצב עם ענף צמחי המים של הקיבוץ; דג הקוי, שאין אקווריום במזרח אסיה שאינו מתהדר בו, מככב במיצב ובענף המדגה של הקיבוץ, ו"גן הזן" והציורים הסיניים שבמיצב צוירו על שאריות שנלקחו ממפעל הפלסטיק של הקיבוץ.
בחלל הסמוך מוצגת תערוכתה של האמנית פני הס-יסעור "Mapping of countries yet to Come", שבה מוקרנים על גבי מחיצה מבד שקוף למחצה צללי רשתות המזכירים ציורי דיו סיניים. בחלל השלישי מציגה האמנית ליהי תורג'מן את יצירתה "מנגד", המתייחסת באמצעות רישומי גרפיט קטנים ועבודות מופשטות גדולות ממדים לשירה של רחל "מנגד" ולגעגוע המתמיד לארץ המובטחת (מוזיאון וילפריד www.wilfrid.org.il).
ביקור במוזיאון הוא הזדמנות נהדרת לגלות מסביב סוג של "ארץ מובטחת", אזור ירוק שלרוב נוטים לדלג עליו בדרך צפונה. האש שכילתה לאחרונה שטחי חורש טבעי ויערות קק"ל ברחבי הארץ, בערה גם בתחומי המועצה האזורית מגידו, המונה 13 יישובים כפריים הנושקים לפארק רמת מנשה - תשעה קיבוצים, שלושה מושבים והמושבה יקנעם - אבל האזור נותר ברובו ירוק, ואתרי הארכיאולוגיה, ההיסטוריה והמורשת לא ניזוקו.
כמו יער פיות
פארק רמת מנשה שמדרום לכרמל, בין יקנעם לקיבוץ גלעד, קיבל זה לא מכבר הכרה בינלאומית, כאשר הוכרז ביוני 2011 על-ידי אונסק"ו כ"מרחב ביוספרי רמת מנשה". המרחב הביוספרי, הנמצא בתחומי המועצה האזורית מגידו, משתרע על 197 אלף דונם של שטחי מרעה, שדות ומטעים, מעיינות ופלגים, יערות אלון ומגוון של בעלי חיים וצמחים.
כיום האזור הוא גן עדן מסומן היטב לרוכבי אופניים (כביש ושטח), ומסדרון אקולוגי למטיילים ולמשפחות. בארצנו הצפופה, שבקושי משכילה לשמר נוף וטבע, זהו מקום של הרבה ירוק וחמצן.
בעתיד הלא רחוק מתוכננים כאן מסלולי נושא עם סיפורי דרך - כמו למשל מסלול עצים, מסלול מורשת ומסלול נחלים, שיסייעו לוויסות תנועת המטיילים באזור. כך, למשל, בימים יפים ובסופי שבוע, כאשר נחל השופט פקוק ממטיילים והקהל מתבקש שלא להגיע יותר, נחל גחר הזורם מקיבוץ עין השופט ונשפך לקישון הוא חלופה מרנינה, המזכירה כמעט יער פיות, ובעיקר הרבה פחות עמוסה ומתויירת. הכי נחמד להגיע מכביש 6953 המתפתל בתוואי ירוק ויפה, שאם עוצמים עיניים ופוקחים שוב אפשר לחשוב לרגע שאנחנו באירופה.
בימים אלה נכנסו להילוך גבוה ההכנות לקראת פסטיבל "צלילי טבע" שיתקיים כאן בשלושה סופי שבוע, בפברואר. "השאיפה שלנו היא ליצור חיבור בין האנשים לבין הטבע, הנופים והאתרים המיוחדים של האזור", אומר איל רום, סטארטאפיסט, יזם ומנכ"ל החברה הכלכלית לפיתוח מגידו. "אנחנו פועלים ליצירת שיתופי פעולה במרחב שלנו, וגם ליצירת קשרים עם שמורות ביוספריות בעולם".
עמק השלום
הגענו לחוות עמק השלום שבלב פארק רמת מנשה. באביב 1960, במסגרת חיפוש עצמי ורוחני, הזדמן לגבעה שעל גדת נחל השופט ד"ר אוסקר אדר, טייס ממוצא גרמני שהחליט לקבוע שם את מושבו. הוא ואדם בשם אדריאן הניחו אבן פינה לחווה, שלימים קיבלה את השם עמק השלום. ב-1964 הצטרף אל השניים הרמן בצנר, נוצרי אוסטרי וחבר בתנועת "ידידי אנוש" (נוצרים חוקרי תנ"ך ואוהבי ישראל), וביחד עם אדם נוסף בשם יוסף אלישע שהצטרף אל הגרעין הזעיר, הם הפכו את אדמת הטרשים למקום פורח והקפידו על אורח חיים אקולוגי.
החווה, השייכת כיום למועצה האזורית מגידו, ידעה עליות ומורדות, וכיום מפעילה אותה עמותת לטם, שאנשיה מתמקדים בהנחלת הטבע ובהנגשתו לאנשים עם צרכים מיוחדים. המקום הוא אי של שקט והתנתקות, ומתקיימות בו הדרכות לקבוצות והפעלות של בית הבד, הגת ובאר האנטיליה שבמקום.
בארות האנטיליה, שריד מהתקופה העות'מנית בארץ, הופעלו באמצעות שרשרת דליים שהונעה בכוח בהמה. המים הועלו אל הגג, ומשם הועברו אל הבריכה בצינור שהונח על קמרון. הכניסה לחווה חופשית וההדרכות בתיאום (טל' 04-9591808, office@lotem.net).
אם נוסעים דרומה על דרך 672, מגיעים למצפור אוכברג, על שמו של יצחק אוכברג, יהודי אוקראיני שעשה חיל בעסקים בדרום אפריקה, ובימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה קיבץ 187 יתומים יהודים מאוקראינה, העביר אותם לדרום אפריקה ודאג לכל מחסורם. הוא נחשב לאחד מגדולי התורמים לקרן הקיימת, ובכספי תרומותיו נקנו האדמות שעליהן יושבים כיום הקיבוצים דליה וגלעד.
על אבני דרך לאורך השביל המוביל אל המצפור פוזרו 187 לוחיות מתכת הנושאים את שמות הילדים שהציל, לצד תצלומים והסברים. המצפור מזמן גם תצפית נהדרת על פארק רמת מנשה, הכרמל ועד תל אביב.
שלוש תערוכות היחיד שבפרויקט "מחוץ למפה" יוצגו במוזיאון וילפריד עד 21.1.17.
חודש כריסמס בימקא
שוק כריסמס בימקא ירושלים: עשרות דוכנים של עבודות יד של בעלי מלאכה ממזרח ירושלים, נרות, בובות סנטה, יינות, שמן זית, גבינות, מאפים מסורתיים, עוגיות כריסמס ודברי מתיקה ייחודיים. יהיה גם עץ אשוח בגובה 6 מטר ומכונה שתמטיר שלג (9-11.12).
בהמשך החודש: סי היימן ביצירות של נחום היימן בליווי מערכת הפעמונים של מגדל ימקא (22.12), וכן קונצרט מקהלות מזמורי חג המולד (24.12).