"זנחו כל תקווה, אתם הבאים בשעריי", מכריז שלט על שערי הכניסה לגיהינום על-פי דנטה. בגיהינום עוד לא הייתי, אבל אני פונה בכל לשון של בקשה אל החברים וירגיליוס ודנטה: תחזירו את השלט למקומו הטבעי בכניסה למשרד הרישוי בחולון, אני יודע שגנבתם אותו משם.
מכל התורים בישראל, נדמה שזה שבמשרד הרישוי בחולון זוכה למעמד מיוחד בשל חוסר היעילות הידוע שלו, והוא מעין צלקת קטנה בנשמתו של כל אזרח תושב המרכז. הלכתי לעמוד בו השבוע כחלק מהטור החדש שלפניכם. כי חברה, וגם הפרטים בה, נמדדים בהמון דברים; ולמעלה ברשימה נמצא התור וצורת ההתנהגות בו. כי תור, כשחושבים על זה, הוא מעין ממד נפרד. הוא תלוי במקום מסוים, אין לו צורה מוגדרת, חוקי הזמן לא תמיד חלים בו, וכך גם חוקי ההיגיון. בתור, לאף אחד לא אכפת מי אתה ומה אתה, כל צרכיך מושעים, כל הישגיך נמחקים. היית אדם, עכשיו אתה מספר. שב עד שקול דיגיטלי יכריז עליו. מה שנותר לך זה להמתין, סליחה: להעביר זמן המתנה.
שמש נעימה עמדה בשמי חולון ביום רביעי האחרון כשהגעתי בשעת בוקר מוקדמת יחסית אל משרד הרישוי ששוכן ברחוב הלוחמים 1, תל גיבורים. אירוניה במיטבה; איזה לוחמים ואיזה גיבורים. זה נראה יותר כמו מחנה שבויים, וגם מרגיש ככה, החל מהכניסה שהייתה יכולה להיות נעימה לולא גודרה במחסומים כעורים. הגעתי מוקדם, אבל לא מוקדם מספיק. אני נעמד בתור הראשון, בדיקת המאבטח.
מיד אחרי שעוברים אותו מתחיל הבלבול. כמות מטורללת של שלטים מודפסים על עמודי A4 ומודבקים בסלוטייפ מציעים הנחיות סותרות, מורידים הוראות, מפרסמים הצעות ומודיעים הודעות. יש שלט אחד שמכריז "כללי" ומפנה ימינה, שלט שני שמכריז "רפואי" ומפנה שמאלה ותור ארוך שמשתרך מול חלון חצי סגור שמעליו פתק "התור הירוק".
למה התור הזה, אני שואל מישהו. לא יודע, הוא עונה בכנות נואשת. יש עוד תור, התור לרישיומט. אני בוחר בו. יש שניים, רק אחד עובד. צריך להכניס מספר תעודת זהות ולבחור בתור הדרוש לך. זה קצת מבלבל, במיוחד את הקשישים והמתקשים. אני בוחר תור כללי, מקבל את המספר שלי להיום: א388, ונכנס.
המקום מעוצב כך שעמדות הקבלה השקופות מקיפות את אזור ההמתנה שמציע כיסאות שחורים ודי נוחים ומסכי טלוויזיה ללא קול, שעליהם מוכרזים המספרים. מתוך עשרים ומשהו עמדות, רק שתיים מאוישות - אבל על כל אחת מהעמדות מודבקים עוד ועוד עמודי A4 שרובם ככולם מכריזים, ספק בצעקה ספק בתחנון: כאן זה לא מודיעין. אל תשאלו שאלות. זה רק מפריע לעבודה. כמובן שכולם שואלים שאלות ומפריעים לעבודה, ולו רק בגלל העובדה שאין מודיעין. אם יש, לא הצלחתי למצוא אותו.
כולם פונים למאבטח חסון וחביב עם כפפות חתוכות-אצבעות והוא מפנה אותם. ככה זה כל יום?, אני שואל אותו. כל יום אותו דבר, הוא עונה. אני מציץ אל המסך: א325 הרגע נקרא. עדיין יש מקומות ישיבה ואני בוחר לי אחד. א326 לעמדה 6 מכריזה כריזה בקול נשי נעים. זה הולך להיות זריז, אני אומר לעצמי, ואז היא ממשיכה: ט222 לעמדה 14, ה713 לעמדה 17, ש805 לעמדה 10, א345 לעמדה 8. מה קורה פה? אם יש היגיון, אני לא מצליח להבין אותו. מדי פעם מישהו לא מגיע והכורזת האלקטרונית חוזרת שוב ושוב באותו קול חסר פניות. ה713 לעמדה 17. פעם ועוד פעם, וממשיכה הלאה. פ9 לעמדה 18, ד693 לעמדה 6. מה קורה פה?
בישראל, כמו בישראל, אנשים כל הזמן מחפשים מאיפה הם מכירים את מי שהם לא מכירים: אנשים שואלים אחד את השני אם הוא אח של ליאור, איפה היה בצבא, אם אימא שלו הייתה מורה לערבית. אנשים מוצאים מכרים משותפים לרכל עליהם: מאז שאימא שלו מתה, אין עם מי לדבר. אני מרגיש נורא זר עד שאחרי כמה זמן גם אליי ניגש בחור נחמד שפעם עבד עם דוד שלי.
אני עושה סיבוב. על הקולר עוד יש כוסות מים. הן יאזלו עוד כחצי שעה. השירותים סבירים. יש גינה קטנה וחמודה למעשנים. יש שלט שאוסר להשתמש בטלפון, אבל כולם כמובן משתמשים, מה שמשרה אווירה של חוק וסדר. אין שעון שתלוי בשום מקום, ולא סתם. כי הזמן שבחוץ, כאמור, לא תופס פה.
יש בעיה: לפי הכריזה התור רץ די מהר, אבל לפי מה שרואים בעין - אזרחים מול פקידות ופקידים - לא קורה כלום. הדיסוננס הזה מתחיל להציק לי. הכריזה מכריזה, בלי שום היגיון או סדר: ט621 לעמדה 20, א343 לעמדה 8. מה זה? זה סוג של עינוי.
המאבטח עם הכפפות החתוכות מנסה לעזור, אבל הוא מוצף. יש אנשים שבאים לבקש עצה, יש אנשים שבאים לשחרר גערה, יש אנשים עם שאלה ויש הרבה שרק רוצים שמישהו ישמע את הסיפור שלהם, וכל הסיפורים משעממים פחות או יותר באותה מידה: עיקלו לי את הרכב, שלחו אותי לאשדוד, באשדוד אמרו לי לך לחולון, באתי הנה, אמרו לי לך לאשדוד. או: הבן שלי נסע לחו"ל, את הרישיון שלחתם לחדרה, אבל הוא היה רשום בזיכרון.
מי עומד בתורים האלה? ישראלים כמוכם וכמוני, עברייני תנועה, וגם לא מעט קשישים ובעלי מוגבלויות יחד עם המטפלים שלהם. האווירה מוזרה ורק נהיית יותר מוזרה ודחוסה כשהזמן עובר והמקום ממשיך להתמלא. כבר אין מקומות ישיבה. אני סופר ארבע פקידות על מעל ממאה אנשים, והכריזה האלקטרונית ממשיכה: ה715 לעמדה 17, ש804 לעמדה 4. ההרגשה היא כאילו נפלת לחור תולעת.
אני מבין ש-א388 עוד רחוק - וככל שהזמן עובר, נדמה שהוא מתרחק עוד יותר - ומחליט לצאת לשתות קפה ב"מזנון האוטובוס" הקטן והחביב שבחוץ. המחירים נוחים. אני שותה קפה שחור בחמישה שקלים. אני אוכל חביתת ירק שנעשתה על המקום וכוס לימונדה בעשרים. הזמן עובר ומדי פעם מישהו יוצא בצרחות זעם. נשבר לי! אתם לא יכולים לעשות ככה לבנאדם! אתם עוד תשמעו ממני! כל יום פה אותו דבר, אומר האיש הנחמד במזנון, כל יום - אותו דבר.
בכניסה חזרה צריך לעבור שוב את המאבטח. עוד עשר דקות בתור, מה זה בשבילי? בפנים כבר ממש צפוף, א388 רק הולך ומתרחק, הכריזה ממשיכה להכריז דברים שאין להם שום קשר למציאות: ט222 לעמדה 14, פ3 לעמדה 4. העמדות עדיין ריקות. מתחיל להיות חם ומעצבן. עוד מעט 11, ואנשים שהגיעו בשמונה בבוקר רואים את התור שלהם לא מגיע לעולם, בעוד כל מיני מקומבנים וחותכים בתור עוברים אותם, וזה יכול פשוט לחרפן. ואכן, כל כמה דקות גם בפנים מישהו מאבד שליטה, פשוט מתחיל לצרוח או לזרוק דברים. מאבטחים מוציאים אותו החוצה באדישות, ושוב. זה כל יום ככה, אומר לי המאבטח, כל יום.
ומישהו צורח כי שלחו אותו לחדר 102 ואין חדר 102. כלומר יש, אבל הכניסה אליו חסומה באדניות כבדות. ומישהו אחר צועק שעקפו אותו בתור, ופקידה קוראת למאבטח שייקח מישהו שמתעקש לדבר בטלפון. זה עניין חוקתי, הוא מסביר למאבטח, יש לי זכות לדבר עם עורך דין. המאבטח מוציא אותו החוצה תוך כדי שהוא מקלל. כולם מאבדים את זה: חרדים וערבים, זקנים וצעירים, מזרחים ואשכנזים - איש לא נמלט, כולם שווים בפני חוסר התוחלת. בתור של הטופס הירוק צורחת אישה מוסלמית בכיסוי ראש על פקידה מוסלמית בכיסוי ראש: אם הייתי רוצה לקלל אותך לא הייתי עושה את זה בלב! מה זה התור הזה, אני שואל את האנשים שעומדים שם, והם פשוט לא יכולים להסביר.
"תורת התורים" היא ענף בחקר הביצועים שעוסק במדעי התור. נקודת המוצא היא שתור הוא בזבוז זמן מיותר ואפשר לקצר אותו באמצעות שימוש ויישום של מודלים מתמטיים המחשבים מספר מדדים ותהליכים, כמו המתנה, הגעה לסוף התור, שירות ועוד. נדמה שהתור במשרד הרישוי בחולון הוא מעין ניסוי שטני שמטרתו לעשות הכול הפוך. זה דבר אחד לחכות זמן מוגדר כשאתה יודע שבסופו תקבל תשובה, אבל זה דבר אחר לגמרי לחכות שעות, בלי לדעת מתי ואיפה אתה עומד ובעיקר - בסופו של התהליך מחכה לך, לא אחת, אכזבה. או במקרה הזה: לקחת יום חופש מהעבודה ולבוא שוב. היש בזבוז נוראי מזה של יום חופש?
הכול פה על גבול הסדיזם. הכריזה ממשיכה להכריז מספרים שלא קשורים לכלום: פ634 לעמדה 1, ה104 לעמדה 19, א977 לעמדה 9 - וכך הלאה. המספרים אף פעם לא עוקבים והם אף פעם לא המספר שלך - רק זה לבד יכול להטריף. מדי פעם הפקידות יוצאות להפסקה. גם אותן קשה להאשים. כמויות העלבונות והזעם שהן סופגות לא מגיעות להן.
מישהו מתיישב לידי. אימא שלו הייתה רשומה איתו ברישיון, אבל היא נפטרה ומאז הוא נוסע בלי רישיון ולא עזר גם ייפוי כוח של אבא שלו. בצד, אדם מספר לאדם אחר שהוא קיבל דוחות באלפי שקלים על רכב שלא שלו כבר ארבע שנים. כל אחד וצרותיו, כל אחד עולם מלא - ואף אחד לא מקבל מה שהוא רוצה.
הקריינית הממוכנת ממשיכה להכריז בקולה הנעים: מספר ה704 לעמדה 17, ט403 לעמדה 9 וכך הלאה. כבר אין שום קשר למציאות. עוד מעט 12 ואז סוגרים את הדלתות על מי שבפנים. אני כבר שלוש שעות פה ותורי אפילו לא התקרב. תגיד, אני אומר למאבטח עם הכפפות החתוכות, ככה זה כל יום? כל יום זה ככה, הוא אומר לי. כל יום אותו דבר.
אני חייב להימלט מפה, בוחר באופן אקראי בן אדם, נותן לו את התור שלי. האור על פניו ברגע שראה את המספר ילווה אותי עד התור הבא.
משרד התחבורה מסר את התגובה הבאה: "סניף משרד הרישוי בחולון משרת מדי יום כ-800 לקוחות באמצעות 12 עובדות. במטרה להקל על ציבור הפונים קיים תור מהיר. על-פי מדדי רמת השירות אגף הרישוי נמצא במקום השני בסקר יחידת המדידה הממשלתית מבין 17 משרדי ממשלה. עם זאת, אנו פועלים להגדלת מספר התקנים בסניף.
"יש לזכור כי רבים המגיעים למשרד הרישוי יכולים לבצע את רוב פעולות הרישוי כגון הנפקה או תשלום של רישיון נהיגה ורכב, באמצעות המוקד הטלפוני של משרד התחבורה (5678*), הפועל במשך כל שעות היום, או באמצעות מענה אוטומטי, הפועל 24 שעות ביממה, ללא צורך להגיע למשרדי הרישוי.
"במקביל לכך, ניתן לבצע פעולות רישוי ולקבל שירותי רישוי גם באינטרנט או בכל אחת מעשרות עמדות השירות האוטומטיות ("רשיומט"), הממוקמות בסניפי הסופר פארם, בכל רחבי הארץ ובמקומות מרכזיים נוספים.
