נתניהו, רשות השידור / איור : מאיה יוגב
"מה שווה תאגיד השידור הציבורי אם אנו לא שולטים בו?" (שרת התרבות מירי רגב)
יש להכיר תודה למי שמאפשרים הצצה ישירה ונטולת פילטרים כמו זו שלעיל אל קרביו של המוח הפוליטי, מוח המסתיר דרך כלל את מניעיו, מזימותיו ותעלוליו הנפתלים מאחורי סיסמאות, עד כדי שחיקתן לקלישאות. אותם ישירי דיבור, שאינם סומכים על קהל הבוחרים שלהם שיבין את המשמעות החבויה של דיבור מתוחכם או כפל דיבור, תורמים לחקר "האמת הפשוטה" (לא לבלבל עם "האמת הצרופה"), שהבנתה חיונית להכרת המוטיבציה האמיתית של המולכים בכיפה.
כשהעיקרון השולט הוא פשטנות, אותה אמת, שנחשפנו אליה באדיבות אומרי "האמת-בפרצוף-ללא-כחל-וסרק" (שחסידיה הרבים התאגדו לא מזמן ב"צבא האמת של שי חי"), נשענת על התפיסה הפשטנית של דמוקרטיה כשלטון הרוב. זו גישה הגורסת שהמרקם הדמוקרטי אינו מורכב מהפרדת רשויות (ובכלל אינו מורכב, אלא פשטני) ואינו נזקק לאיזונים ובלמים, ואינו זקוק לכלב השמירה של הדמוקרטיה. פשוט מאוד: הרוב קובע וזהו.
לכן קל לאותה גישה פשטנית לזהות את ה"ציבורי" עם "מה שהעם רוצה". ואיך יודעים מה העם רוצה? מתבוננים בתוצאות הבחירות המשתקפות בהרכב הקואליציה, ומקבלים את רצונו המזוכך של העם בכל סוגיה שעל הפרק. מכאן קצרה הדרך לקבוע שאותו רוב, אשר קיבל לידו את הרכבת הממשלה, ישלוט בכל זרועותיהן של הרשויות, מבג"ץ ועד השידור הציבורי, וכל אלה יסורו למרותו.
בצער רב אני נאלץ לקבוע כי בכל הנוגע לשידור הציבורי, הגישה הפשטנית ניצחה ובגדול: הרוב באמת קובע וזהו. התוצאה היא שלאורך כל השנים, למעט הבלחות של עצמאות, הפוליטיקאים שולטים בלי מצרים בשידור הציבורי. רשות השידור, במיוחד בדמדומיה ובנוסף לכל חולייה, הייתה גם שופר של הממשלה. גם הטלוויזיה החינוכית וגלי צה"ל לא נחלצו מגורל דומה, ודי לראות את מגישי "ערב חדש" ולשמוע את המוסיקה בגלגלצ, כדי להשתכנע.
הוכחה נוספת להיעדר העצמאות של "השידור הציבורי" היא הקלות הבלתי נסבלת שבה יכולים חברי כנסת המקורבים לראש הממשלה, כמו דוד ביטן, לזעזע את תאגיד השידור הציבורי שאך זה נחקק, להכתיב לעורכיו את מי לבחור ככתבים, לחתור לסגירתו, לחתור לשינוי שיטת הבחירה של עורכיו, לדחות את עלייתו לאוויר, ובקיצור - לנהוג בו כחומר ביד היוצר.
יש אפוא להודות שהשימוש במילה "ציבורי" לגבי שידור הוא רק מכבסת מלים, שנועדה להשליך את הקונוטציה החיובית שיש לנגזרות המושג - כגון שליח ציבור, הציבור הרחב, המרחב ציבורי - על ה"פוליטי", תחום שהוא (ולא תמיד בצדק) נחשב מן המאוסים שבתחומי חיינו, והקונוטציה שלו היא של לכלוך, תככים, חתרנות בלתי נלאית ותרגילים מסריחים.
אם כך, במה נבדל העיתון הפוליטי מהשידור הציבורי? בדבר אחד בלבד: מיהות המשלם. עיתונים פוליטיים מומנו בעבר הרחוק על-ידי מפלגות (מפ"ם, המפד"ל וכיו"ב), ועתה ממומן העיתון הפוליטי על-ידי איל הון אשר מעדיף לתרום לבן חסותו בדרך של הוצאת עיתון אוהד, במקום תרומת בחירות מוגבלת בסכום.
המסקנה ברורה: ציבור משלמי המסים לא צריך לממן שופר נוסף של השלטון. לכן כדאי לבטל בכלל את השידור הציבורי/פוליטי בכל צורותיו, ולהותיר למגזר הפרטי לגדל את כלבי השמירה של הדמוקרטיה.
להבדיל ממפלגות פוליטיות העומדות לבחירה רק אחת לכמה שנים - כלי תקשורת עומדים לבחירה יום-יומית, על-ידי השלט, נתוני הרייטינג והרכישה בדוכני העיתונים. עצמאות "השידור הציבורי" היא אשליה של אותו חלק מן הציבור שלא הפנים את שלטון הרוב הפשטני. אין לתת יד להלבנת המציאות. אמור מעתה: תאגיד השידור הפוליטי.
■ עו"ד עבאדי הוא שותף במשרד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל ושות', לשעבר המנכ"ל והמייסד של מינהלת השידורים.