קול קורא / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
יותר מ-10% מבני האדם מודים בסקרים אנונימיים שהם שומעים קולות בתוך הראש שלהם. האם הם בהכרח בהתקף פסיכוטי? בפסיכיאטריה הקלאסית שמיעת קולות, או "הזיות שמיעה", נתפסות כסימן מקדים למחלת נפש כמו סכיזופרניה או מאניה-דיפרסיה, ולמחלות מוח כמו אפילפסיה, פרקינסון ואלצהיימר. אולם בשנים האחרונות גורמים בתחום הפסיכיאטריה מתחילים לערער על התפיסה הזאת ומציעים הסברים אחרים לתופעה.
מחקר שנערך ב-2002, וממצאיו שוחזרו גם במחקרים אחרים, הראה כי 25% משומעי הקולות עונים על הקריטריונים שעל פיהם מאבחנים מחלת נפש. ומה עם 75% הנותרים שאינם עונים על הקריטריונים הללו? האם ייתכן שלאורך השנים נעשה עוול לשומעי הקולות, בעקבות טיפול פסיכיאטרי שלא היה הכרחי? האם הדאגה מפני תיוג כחולי נפש הביאה את שומעי הקולות להסתיר את החוויה שלהם ולהימנע מקבלת עזרה בהתמודדות עם הצדדים הפחות נעימים של התופעה?
קהילת שומעי הקולות העולמית, Intervoice, נלחמת בתווית שהודבקה להם. המוטו של חבריה: התיידדו עם הקולות, קבלו אותם כחלק מהחיים והתאחדו כקהילה בעלת זהות ייחודית. "אנחנו רואים בשמיעת הקולות סוג אחר של נורמליות, כמו להיות איטר יד ימין. השאלה היא לא בהכרח איך לגרום לאנשים להפסיק לשמוע קולות אלא איך אפשר לעזור להם להתמודד עם הקשיים הנובעים מהחוויה הזאת, אם יש כאלה", נכתב באתר הקהילה.
"נדמה לכם שמעולם לא חוויתם זאת, אבל האם אתם בטוחים בכך?", שואל פול בייקר, חבר הקהילה, בספר שכתב על הנושא. "האם מעולם לא היה נדמה לכם ששמעתם מישהו קורא בשמכם וכשחיפשתם לא היה שם איש?".
דיבור ישיר עם אלוהים
טניה לורמן, אנתרופולוגית מאוניברסיטת סטנפורד החוקרת חוויות רוחניות, שואלת במחקריה כיצד אנשים מזהים נוכחות של אלוהים - שאלה שהובילה אותה לערוך מחקרים העוסקים בשמיעת קולות בתרבויות שונות. "למדתי מתוך מחקריי ומחקרי אחרים שיש מנעד רחב של שמיעת קולות שאינו חלק מפסיכוזה", היא אומרת. "כמו כן, למדתי שקולות מגיבים ללימוד. כלומר, ככל שאתה מתפלל ומבקש לזמן אליך קולות המסמלים חוויה דתית, כך עולה הסיכוי שזה אכן יקרה לך".
לדברי לורמן, יש מצבים שבהם קולות עשויים להופיע יותר. לדוגמה, בעקבות חוויה של אובדן - אז האבלים משוכנעים לרגע כי שמעו את קולות יקיריהם, או בעתות של פחד קיצוני ממוות. ואכן, לפי מחקר של אמנסטי, 80% מהאנשים שעברו עינויים קשים דיווחו על חוויה כלשהי של הזיות בתקופת העינויים. גם שייטים של יאכטות למחקרים ארוכים, שחווים תקופות גדולות של בדידות והיעדר גירויים, מדווחים על הזיות שונות. קולות עשויים להופיע או להיעלם גם בעקבות נטילת תרופות מסוימות או שימוש בסמים שונים. כלומר, מדובר בתופעה שיכולה לנבוע ממקור פסיכולוגי בלבד או פיזיולוגי בלבד, או שניהם.
- מה בעצם אנשים שומעים כשהם שומעים קולות?
"המגוון הוא אדיר. אנחנו מחלקים אותם באופן גס לשתי קבוצות: חוויית 'שמואל' וחוויית 'יחזקאל'. חוויית שמואל היא התחושה שאתה שומע מישהו קורא בשמך פעם או פעמיים, בזמן שברור לך שאיש לא קרא לך. חוויית יחזקאל היא מורכבת יותר. מדובר בחוויה אורקולית שלמה של הזיות ראייה ושמיעה, סיפור שלם הנפרש בפנינו אף שאנחנו יודעים כי אינו מציאותי".
רבים משומעי הקולות, מוסיפה לורמן, שומעים משהו בין לבין. הם שומעים קול שמדבר אליהם ומנהל איתם שיחה, הם מרגישים שהקול הזה לא נוצר במוחם, ואין להם תחושה שזהו הקול הפנימי שלהם, אבל אין להם שום הסבר הגיוני אחר למקורו.
תת-קבוצה של שומעי קולות מעידה שהם מגיעים מחפצים דוממים או מבעלי חיים. תוכן הדברים יכול להיות חיובי או שלילי, אם כי הגרסה השלילית נפוצה יותר: הם עלולים להעליב אנשים או להורות להם לעשות פעולה מזיקה או מסוכנת; הם יכולים לבלבל אדם ולמנוע ממנו את האפשרות לשוחח עם מי שנמצא מולו, באופן שמוביל לבידוד חברתי; הם עשויים למנוע משומעיהם לחשוב ללא הפרעה. הצד "שלכם" בשיחה יודע ומתכנן מה הוא עומד להגיד, אך אין לכם שום יכולת לצפות מה יגיד הקול "ההוא", כותב בייקר בספרו. רוב שומעי הקולות מזהים יותר מקול אחד. לפעמים יש להם "אישיות" מסוימת, הנבדלת מזו של השומע, ולעתים הקול מזוהה עם אדם אמיתי, חי או מת, עם אלוהים או עם שליח מטעמו.
לדברי לורמן, המחקרים שלה תואמים את הגישה החדשה בפסיכיאטריה, שלפיה האופן שבו מתייחסים לקול משפיע על הפרוגנוזה של המטופל - ככל שמקבלים את הקול כחלק מהחיים ולאו דווקא כעדות להידרדרות של המוח, כך גובר הסיכוי לחיות עמו בשלום. "נראה שכדאי להיות באינטראקציה עם הקול", היא אומרת, "שוחחתי עם שומעי קולות רבים שלא חווים בגללם שום טראומה". עמדת הפסיכיאטריה הקלאסית, לעומת זאת, מבקשת מהמטופלים להתייחס לקולות כאל טעות של המוח, הפרעה ותו לא, ולכן גם גורסת כי אין משמעות לתוכן שלהם, וכלל לא משנה אם הם נדמים כאלוהים או המורה מבית הספר היסודי.
מחלה או לא, זאת השאלה
השאלה הגדולה היא איך יודעים מתי שמיעת קולות היא חלק ממחלה ומתי אין זה כך. "כשעולה השאלה הזאת, לרוב האבחון העומד על הפרק הוא סכיזופרניה", מסבירה לורמן. "אמנם סכיזופרניה היא מחלת מוח אמיתית, אולם אין לאבחון שלה גבול קשיח, ואנשים רבים נופלים לתוך 'סל' הסכיזופרניה והם הרבה פחות חולים מהמקרים ה'ברורים'. כאשר השנים והחברים אומרים שהאדם הזה כל כך מנותק מהמציאות עד שיש לטפל בו, זו אינדיקציה חזקה לכך שמשהו אכן לא בסדר. אולם לעתים אנשים מגיעים לרופא ובעצמם אומרים שמשהו נראה להם לא בסדר באופן שבו הם חווים את עצמם, ואז עומדת בפני הרופא הכרעה שהיא הרבה יותר 'מלוכלכת'.
"בשנים האחרונות יש דיון ער מאוד בקהילה הפסיכיאטרית לגבי האופן שבו מקבלים החלטה במקרה כזה. הרי אנשים שונים ממילא חווים את המציאות באופן שונה כל כך זה מזה. נניח שאדם מאמין באלוהים - לרוב לא יאשפזו אותו בגלל זה, אולם אם מישהו טוען שאלוהים אמר לו להפסיק את לימודיו באוניברסיטה, אנחנו עלולים לחשוב שהוא סובל מהזיה שגורמת לו נזק. הקשבתי בעבר לראיון עם נבדק שטען שהוא יודע על בני אדם שמוחם נשלט על ידי לטאות. האם מדובר בפסיכוזה ודאית? ובכן, יש קהילה שלמה של אנשים שמאמינים בכך. האם כולם חווים פסיכוזה? האם כולם בסיכון לפסיכוזה?
"הקהילה המדעית תאמר כי שומעי הקולות המנותקים מהמציאות חווים סכיזופרניה ואילו לשומעי הקולות שעדיין מקיימים קשר עם המציאות יש 'סכיזופרניה קלה'. אני חושבת שזו תיאוריה שלא הוכחה עד הסוף, ואני אפילו לא שוללת את האפשרות שהאנשים הללו באמת חווים משהו שלא זמין לחושים שלי".
- רגע. את אומרת שלא בטוח שזה בא מהמוח שלהם.
"אני אומרת שהחוקר החכם תמיד ישאיר מקום לספק".
- אצל סכיזופרנים שתפקודם הולך ונפגע רואים גם נזק מוחי שהולך ומתגבר, לא? כלומר, כן מדובר בתופעה הקשורה בתפקוד לקוי של המוח.
"בממוצע, חדרי המוח אצל סכיזופרנים הם קטנים יותר והולכים וקטנים בהדרגה, אבל זו לא אמת אחת שאין בלתה. למחלה הזאת יש התקדמות יותר וריאבילית מכפי שחשבנו. אם בעבר ההנחה הייתה שלא ניתן לחזור למצב של בריאות אחרי התקף סכיזופרניה, היום כבר זוהו מקרים שבהם אנשים כן 'החלימו'. יש היום יותר כבוד למגוון החוויות".
- אבל מי שזוהה כסכיזופרן לרוב יטופל בתרופות לכל חייו.
"אני לא קלינאית. יש לי כבוד לטיפול בתרופות, שהוא לעתים קרובות יעיל מאוד. כשמפסיקים לקחת אותן הסימפטומים עלולים להתגבר, ועם זאת פסיכיאטרים מתחילים להבין שהתרופות לא תמיד עובדות. לעתים קרובות הן עובדות, בהחלט, אבל לא תמיד.
"במחקר אחד שבו ניהלו דיאלוג פתוח עם החולים וניסו לתהות על החוויות הלא מציאותיות שלהם במקום רק למחוק אותן, פחתו שיעורי החזרה של ההתקף בחצי. ובכל זאת, ההתקפים חזרו אצל חצי מהחולים, כך שהתמונה מורכבת".
משא ומתן עם הקולות
- מה כולל הטיפול הפסיכולוגי החדש יותר, שבו יש דיאלוג פתוח עם הקול?
"קודם כול, אם הקול אינו מטריד ואינו שלילי, אין בהכרח צורך בטיפול. אם הקול מטריד, ניתן לעשות איתו משא ומתן. הפסיכולוג ישאל, 'מה שמו של הקול הכי בעייתי שלך? אינך יודע? אם כן - שאל אותו'. חוקר בשם ג'וליאן לף בנה עבור המטופלים אוואטרים חיצוניים להם, מעין פסלים, ושייך להם קולות, כך שהמטופלים יכלו להתאים ביניהם לבין הקולות שהם שומעים. ברגע שהמטופל בנה את האווטאר כך שייצג את הקול שלו, הפסיכולוג תכנת אותו שיאמר את מה שנוטה הקול ששומע המטופל לומר באמת, ואז נתן לו לענות לקול. לדוגמה, 'תגיד לו שאתה לא חסר ערך. תדבר אליו בכבוד, בקורקטיות, בישירות ובכנות'. אחרי הטיפול, הרוב דיווחו שהם שולטים טוב יותר בקול, בתגובות הרגשיות שלהם אליו ובמידת הסחת הדעת שהקול גורם להם. שלושה מתוך 16 דיווחו שהקולות נעלמו לחלוטין".
- מדוע לדבר אליהם בכבוד, דווקא? הרי הם לא מדברים אליך בכבוד.
"כי רוב המטופלים נוטים לצעוק על הקולות, וזה לא עובד. נראה שהם לא שומעים, וזה גם מסיח את הדעת של הצועק. לעומת זאת, בשיחה מסוג זה, המטופלים דיווחו על שינוי ביחסי הכוח עם הקולות".
- מדוע הקולות הם לעתים קרובות מעליבים ומדרבנים לפעולות שליליות? האם הם תוצאה של טראומה?
"לטענת הפסיכיאטרים המובילים המזוהים עם קהילת שומעי הקולות הבינלאומית, שמיעת קולות היא לא בהכרח חוויה פסיכיאטרית, אלא חוויה פסיכולוגית מעולם הדיסוציאציות, כלומר התפרקות של הזהות העצמית האחידה בתגובה למצב בלתי נסבל. דיסוציאציות אחרות שמיוחסות לעתים לטראומה הן לדוגמה פיצול אישיות ואובדן זיכרון סלקטיבי. לטענת אותם פסיכיאטרים, כל קול הוא בבסיסו טראומה, והוא נושא מסר חשוב לגביה. לא כל החוקרים בתחום מקבלים את המסקנה הזאת. לקהילה הפסיכולוגית בארה"ב יש ניסיון רע עם נושא הזיכרונות המודחקים. כשפסיכולוגים עודדו מטופלים להעלות זיכרונות כאלה, הם לעתים העלו מחשבות ורגשות שלא היה להם בסיס במציאות, וכך היו מטופלים שבעצם ייחסו לעצמם ולסביבתם טראומות מיותרות, לאו דווקא באופן ששיפר את חייהם".
- מה ידוע היום על הפעילות המוחית שמתרחשת בעת שמיעת קולות?
"היא דומה לפעילות המוח המתרחשת כששומעים קול במציאות, דומה יותר מאשר לפעילות המוח המתרחשת בעת שמיעה של 'קול פנימי', האזנה למחשבות שלנו".
- ובכל זאת, האם ייתכן ששמיעת קולות היא וריאציה על הקול הפנימי שלנו?
"יש ויכוח לגבי זה. מה שברור הוא שיש שוני עצום באופן שבו אנשים רגילים מייצגים את המחשבות שלהם במוחם. יש כאלה ששומעים מילים בבירור ואחרים חושבים באופן יותר מופשט ומתקשים לתרגם את המחשבות למילים. יש מי שרואה תמונות ואחרים רואים תמונות מטושטשות מאוד, אם בכלל. המדע רק מתחיל לשאול את השאלות על ההבדלים בין החוויות הללו, ואין למעשה דרך אובייקטיבית לחקור את זה".
בארה"ב הקולות אלימים יותר
לורמן השוותה במחקריה בין אופי הקולות ששומעים אנשים בארה"ב, במערב אפריקה ובהודו, ומצאה שבארה"ב הקולות נחווים כקשים יותר, אלימים יותר, הם פחות כמו אנשים. בהודו ובאפריקה, סביר יותר שהם ייתפסו כקול של אדם אמיתי, אולי של קרוב משפחה. הם יכולים להיות שליליים, ביקורתיים, אבל לא עד כדי כך. וגם אם הם ביקורתיים, לפחות הם מוכרים, וזה מקל את החוויה. עם זאת, אני לא רוצה להגזים בתיאור ההבדלים. גם בהודו ובאפריקה היו אנשים ששנאו את הקולות והם היו רעים ומגעילים ואמרו להם דברים נוראים, אך בארה"ב זה היה נפוץ יותר. הקולות האמריקאיים אמרו לשומעיהם בסבירות גבוהה יותר לפגוע בעצמם ובאחרים.
"אני חושבת שזה קשור לאופן שבו אנשי המערב חווים את המוח. הוא נחשב הארמון שלך ואף אחד לא אמור להיכנס לשם בלי רשותך. לשמוע קול - זו עבירה על העיקרון זה. הדבר הראשון שתחשוב הוא שאתה משוגע, ויש לכך מחיר גבוה. בגאנה, אנשים נוטים יותר לפרש את הקול כאלוהים. אנחנו יודעים שכשאנשים בני כל התרבויות מתפללים, הנטייה שלהם לשמוע קולות עולה".
- גם בכך יש סיכון, כי אם אלוהים אומר לך לעשות דבר שלילי, או שאומר לך שאתה שלילי, רוב הסיכויים הם שתעשה ותאמין.
"אותם אנשים בגאנה שמפרשים את הקול כאלוהים לאו דווקא ירוצו לעשות את מה שאמר אם הוא שלילי, אבל לפעמים כן. התיידדות עם הקול ודאי לא פותרת את כל הבעיות".
לורמן מספרת שפנתה אליה פעם אישה אמריקאית ושאלה אותה אם הדת יכולה לגרום לאדם להשתגע. "היה לה בן שפירש את הקולות ששמע כשיחה עם אלוהים, ואז הקול אמר לו להרוג את סבתא שלו והוא עשה את זה", היא אומרת. "כלומר, בממוצע האמונה שהקול הוא אלוהים היא מועילה, אבל ודאי ובוודאי שלא בכל המקרים. גם צריך לזכור שלא כל הקולות אומרים לך להרוג את סבתא. יש גם קולות נעימים, שאותם האמריקאים כלל לא מפתחים. אגב, באפריקה הקולות לעתים קרובות נותנים עצות שהשומעים מחשיבים כמועילות, גם אם לא רצויות. נניח, הם אומרים לך שעליך לנקות את הבית טוב יותר".