בית משפט השלום הרשיע את יהושע צולר, שכיהן כיו"ר דירקטוריון בית ההשקעות דש איפקס, ואת יהודה קרן, ששימש דירקטור בחברה, בשורה של עבירות קבלת דבר במרמה ומסירת דיווחים כוזבים במטרה להטעות בפרשת "דש איפקס". עוד הורשע צולר, ביחד עם אתי טנצר, בעבירות של שימוש במידע פנים. כך הותר הבוקר (ג') לפרסום. ההחלטה ניתנה לפני כחודשיים, ואולם צולר ביקש לחסות חלקים ממנה. ביהמ"ש דחה את הבקשה והתיר את פרסום ההכרעה במלואה.
צולר שימש דירקטור בדש איפקס מ-2001 וב-2006 מונה ליו"ר הדירקטוריון, והוא אחיו של מיקי צולר, לשעבר יו"ר קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל), בעלת השליטה לשעבר בדש איפקס. בכתב האישום נטען, כי באוגוסט 2005 רכשו צולר וקרן מניות של החברה מהע"ל, באמצעות אנשי קש מטעמם, ולא דיווחו על כך לחברה. עוד טענה הפרקליטות בכתב האישום, כי צולר כרת הסכם עם מכרה שלו, טנצר, כדי לעקוף את תקנון הבורסה ולהרוויח מאות אלפי שקלים. באישום המקורי הואשמה גם חברת דש איפקס ואולם במרץ 2011 הורה בית המשפט על מחיקת כתב האישום נגד החברה, לאחר שהחברה הגיעה להסדר עם רשות לניירות ערך לפיו תשלם עיצום כספי בסך של 500 אלף שקל. זאת, מבלי להודות בטענות נגדה.
צולר וקרן הורשעו בכך בשנת 2005 קיבלו במרמה את אישור הבורסה לביצוע הקצאה פרטית של מניות דש אייפקס. על מנת לעמוד בדרישת הבורסה לפיזור מניות החברה בציבור, כתנאי לביצוע ההקצאה, הביאו השניים למכירת מניות החברה לאנשי קש מטעמם: צולר לידידתו הקרובה, אתי טנצר, וקרן לקרוב משפחתו. בהמשך לכך התחלקו הנאשמים עם מקורביהם ברווחים שנוצרו ממכירת המניות, בהיקף של מאות אלפי שקלים. בגין מעשים אלה הורשעו צולר וקרן במספר עבירות דיווח ובקבלה במרמה של היתר הבורסה לרישום מניות דש איפקס למסחר בהקצאה הפרטית.
לפי אישום נוסף שבו הורשעו צולר וטנצר, בישיבת דירקטוריון של דש איפקס שהתקיימה בשנת 2007, הוחלט לבצע הצעת רכש מלאה למניות חברת הבת, דש ניירות ערך. בתום הישיבה מסר צולר, יו"ר הדירקטוריון, לידידתו הקרובה טנצר, את המידע על החלטת הדירקטוריון, והאיץ בה לרכוש את מניות שתי החברות, והיא עשתה כן. למחרת היום דיווחה דש איפקס בדיווח מיידי על הצעת הרכש, שהביא לעליית שער מניית חברת הבת בעשרות אחוזים. מיד לאחר הדיווח, מכרה טנצר את כל החזקתה במניות חברת הבת, ברווח של כ- 93,000 שקל. בגין מעשים אלה הורשעו צולר וטנצר בעבירה של שימוש במידע פנים.
"התקשיתי לאתר בצולר חרטה אמיתית. הקושי נובע מהסטיה שסטה צולר בעדותו מגרסת החקירה ומהתסריט המוכר, וכן, משילוב החרטה באמירות המצמצמות את חומרת המעשים ומציגות אותם כמעשים קלי ערך שביצע מתוך חמלה, מה גם, שהמידע על הצעת הרכש היה גלוי לכל העולם", כתבה השופטת דניאלה שירזלי בהכרעת הדין.
פסק הדין פרוש על פני 213 עמודים, והנו פסק דינה האחרון של השופטת שירזלי, אשר מצאה לנכון לומר מספר מילים אישיות בראשיתו. "בנסיבות המיוחדות מספר מלים אישיות: בכל שנותיי כשופטת היו אלה החתירה אחר האמת, העובדתית והמשפטית, אחר הנכון והצודק, הצורך הנחוש לעשות משפט צדק אשר נלוו לתחושת השליחות שמילאה אותי, הצורך לקבוע האם הנאשם חף או אשם, ואם כן, מה מידת האשם, ובעטיים נקטתי תמיד זהירות מירבית בעת שבחנתי את הראיות ואת הטענות שהעלו הצדדים לפניי. צורך זה התחדד בעת שעסקתי במלאכת הכרעת הדין בתיק שלפנינו, שהוא האחרון בתקופת כהונתי", כתבה והוסיפה: "ניתן היה, מן הסתם, לקצר את היריעה. יכולתי לומר את דברי ואת אשר על ליבי ובראשי בקצרה ובחיסכון. מה גם, שכבר במהלך המשפט הסתמנה תמונה ברורה למדי של ההתרחשויות העובדתיות ביחס לכל אחת מן הפרשיות, וחלקו של כל אחד מהמעורבים בהן ובתוצאתן. ובכל זאת, מצאתי לנכון לחזור פעם ועוד פעם אל חומר הראיות ולבחון אותו לפני ולפנים; שוב ושוב חזרתי וקראתי את עדויות הנאשמים כאשר דמויותיהם בעת מסירת העדויות חיות בזיכרוני וחקוקות על לוח ליבי; שוב ושוב סרקתי את כתבי הסיכומים כדי שלא תוחמץ ולו טענה. וכך נמצאתי מפרטת בהרחבה יתרה את הרקע העובדתי והראיות שהונחו לפניי, והן את טיעוני הצדדים. כפועל יוצא נדרש לי, לצערי, זמן רב לכתיבת ולהשלמת הכרעת הדין".