על פניו, העובדה שהאחים יואב וניתאי דגן מוכרים לנורבגיה טכנולוגיה לגידול דגי סלמון, מזמנת באופן כמעט אוטומטי את הקלישאה הידועה על הישראלים שמצליחים למכור קרח לאסקימוסים. אלא שהאחים דגן הופכים את הבדיחה הפוגענית על פיה: בניגוד למיתוס הזה, שמייחס ליושבים בציון תחמנות שבאמצעותה הם מוכרים לגויים התמימים דברים שהם לא באמת צריכים, הפיתוח הישראלי לא רק מציל את אחד מענפי המזון המשמעותיים של המדינה הסקנדינבית, אלא גם תורם לפתרון אחת המצוקות הקשות של השנים האחרונות - היעלמותם של דגי הים.
הטכנולוגיה של האחים דגן, המבוססת על שיטה המכונה RAS (ראשי תיבות של Recirculating aquaculture systems), אולי לא תהיה האופציה הראשונה של הארגונים הירוקים לטיפול בהכדחת הדגים בים - מהסיבה הפשוטה שמדובר בגידול בבריכות צפופות - אבל זה כבר נושא לדיון רחב יותר. מה שדגן כן יכול להתייחס אליו, זה החשש לרווחתם של הדגים בתנאי צפיפות כאלה.
"רוב הדגים מרגישים מצוין בתוך קבוצה", הוא טוען. "קחי למשל את דג הלוקוס. הוא מוכר בתור דג שמשוטט לבד. כשאת שמה אותו במכל, הוא חי בצפיפות של 250 ק"ג לקוב מים. או למשל, סי באס אוסטרלי. זה דג שהאוסטרלים אמרו לנו כל הזמן שהוא דג טורף, ושהצפיפות המקסימלית שהוא יכול לחיות בה היא 50-40 ק"ג לקוב מים. התחלנו לעבוד איתו, ובאיזה שלב הגענו לצפיפות של מעל 100 ק"ג ופתאום, בשלב הזה, הפסיקו הטריפות, כי פשוט לא היה לו מקום במרחב".
התוצאה של כל זה, דגן מתגאה, היא רמת שרידות גבוהה מאוד: "בפולין הקמנו מתקן עבור לקוח גרמני, והוא הציע ללכת לכיוון האורגני. אמרתי לו שלא נוכל לקבל אישור לכך שהמוצר אורגני, כי הצפיפות אצלנו מאוד גדולה, ולכאורה זה נוגד את תפיסת העולם של ארגון המגדלים האורגניים. אז הוא אמר: אתה יודע מה? אני אשלח לך מישהו. הגיע איזה מבקר מארגון המגדלים האורגניים. שאלתי אותו לפי מה הוא מחליט לתת תווית אורגנית, אז הוא אמר לי שזה לפי השרידות. הראיתי לו שהשרידות אצלנו היא 113%".
רגע, איך שרידות יכולה להיות יותר מ-100%?
"גם הוא שאל, חשב שיש לי טעות באקסל. אז הסברתי לו שספקי הדגיגים נותנים 15% יותר, כך שכשאנו קונים את הדגיגים, תמיד אנחנו מקבלים יותר, ומכיוון שהשרידות האמיתית עומדת על בערך 97%, יוצא שנתוני השרידות שלנו עומדים על יותר מ-100%".
ועדיין, אתם מגדלים דגים באופן מלאכותי. איך זה יכול להיות אורגני?
"אנחנו עושים שימוש באלמנטים פיזיקליים במקום באמצעים מלאכותיים. למשל, אין לנו פילטרים מכניים, אלא אנחנו משתמשים בתהליכים טבעיים. או קחי את עניין החמצן, שהוא צוואר בקבוק הכי משמעותי בגידול דגים: בהתאם לכמות החמצן שאת יכולה להכניס, את קובעת כמה דגים יהיו לך. ככל שיש יותר חמצן, יש יותר נצילות. אז יש לנו פטנט להמסת חמצן ברמות מאוד גבוהות ללא אנרגיה - בניגוד לחברות אחרות שצורכות הרבה אנרגיה. כל הדברים האלה יחד, מאפשרים לדג תנאים סביבתיים אופטימליים, שמאפשרים לו לנצל את יכולת הגידול שלו".
עד כמה זה מסייע לנצל את יכולת הגידול?
"אני אתן לך דוגמה: דג האמנון גדל מחצי גרם ל-750 גרם במשך שנתיים. במתקן בפולין אנחנו מביאים אותו לגודל של ק"ג בתוך 180 יום. ככל שאתה נותן לו תנאים סביבתיים שיותר נוחים לו, הוא מסוגל להמיר את זה לביצועים: המוצר הוא נקי יותר, בריא יותר וטעים יותר. מעולם לא יצאה אצלנו חשבונית על אנטיביוטיקה או כימיקלים".
צוללים, מנקים, ממציאים
האחים דגן - יואב (53) וניתאי (51) - עברו כברת דרך מהימים שבהם ניקו בריכות בצלילה כנערים, ועד לחברת אקווה מעוף שהקימו, ושכיום מחוזרת על-ידי משקיעים ועל-ידי חברות מסחריות המבקשות לעשות שימוש בטכנולוגיה שלהם.
האחים, במקור מקיבוץ לביא (יואב מתגורר היום בקיבוץ שער הגולן), עבדו בנערותם בענף הדגה בקיבוצי הסביבה, והצלילות בבריכות הדגים הצמיחו אצל השניים אהבה לענף; יואב חזר לעסוק בתחום מיד עם שובו מלימודי מינהל עסקים באוניברסיטת בוסטון. מאחר שלא היה לו שום הון, הוא הציע שותפות לכמה קיבוצים בניקיון מאגרי המים שלהם. במקביל, הוא ואחיו עסקו בפיתוחים טכנולוגיים בתחום המדגה ובציוד למדגים, וסייעו גם בניהול ובייעוץ לחברות שהקימו חוות דגים. במהלך השנים, הם היו מעורבים בכ-30 חוות דגים - כשותפים עסקיים או כיועצים.
ברבות הזמן התגבשה אצל דגן התובנה שענף המדגה נתון לאיומים רבים: ברמה הסביבתית, למשל, ישנה ההתחממות הגלובלית - שגרמה לצמצום אוכלוסיות הדגים בעולם. ברמה האופרטיבית, בריכות הדגים הפתוחות צורכות שטחים וכמויות מים עד שכבר לא משתלם כמעט להחזיק אותן.
נקודת הפתיחה של דגן היה הצורך בפתרון הבעיות והתוצאה הייתה הקמת חברת אקווה מעוף ב-2006, המתמחה במתקנים סגורים לגידול דגים. בשלב ההקמה חבר אליהם נדר שניר מקיבוץ נווה איתן, שגם לו יש עבר בתחום. "הוא בא ממשפחה שמגדלת דגים", כך דגן, "אבא שלו היה הרבה שנים בכל מיני פרויקטים בעולם, ובזמנו הוא ניהל פרויקט מאוד גדול בהונדורס".
שניר הפך להיות סמנכ"ל הטכנולוגיות של החברה, תחום שאותו הוא מוביל יחד עם גארי מאיירס, אמריקאי המתגורר בארצות הברית, שהרעיונות והפטנטים שלו היוו את הבסיס הראשוני לטכנולוגיה של אקווה מעוף. כמנכ"ל הובא דווקא מנהל מתחום הנדל*ן - דוד חזות.
בעשר השנים האחרונות מעורבת אקווה מעוף בשמונה מתקנים סגורים ברחבי העולם: בין היתר בארצות הברית, סלובקיה, רוסיה, קוסטה ריקה, אינדונזיה ובפולין, שם יש לה את המתקן הגדול באירופה לגידול דגים. לאחרונה שב דגן משהות בת שנתיים בארצות הברית, שם יזמה החברה פרויקט RAS בהיקף של כ-150 מיליון דולר.
חשוב לומר שמתקני ה-RAS מהווים רק 2% מהגידול המתורבת של דגים, אבל זוהי בדיוק ההזדמנות שמזהים האחים דגן: "אתה יכול לבנות את המתקן ליד השווקים, ואז אתה לא קשור למקורות מים", מסביר דגן. "וככה עוקפים את אלמנט העונתיות. בזכות הגידול במתקן סגור אני גם מאריך את חיי המדף של הדג בכשלושה ימים".
"זה שוק בלתי נתפס בגודלו", מוסיף גדי ויינריב, נציג משפחת שבתאי, שהשקיעה באקווה מעוף (ועל כך בהמשך). "לפני שנה הלכתי לתערוכה מקצועית של תעשיית הדגים בברצלונה. עכשיו, עד אז, מבחינתי, ברצלונה זה כנס המובייל. אבל הגעתי לתערוכה ונכנסתי לאולם עצום של עשרות חברות שעושות כל מיני דברים בתחום הדגים. ואז נפל לי האסימון: יש בענף הזה מעל 100 חברות, שלכל אחת מהן מחזור של מיליארד דולר או יותר. ידעת שחברות כמו מיצובישי, טויוטה ו-וולמארט נכנסו לתחום? וזו רק דוגמה קטנה".
אף פעם לא טסים ביזנס
במשך שנים, אקווה מעוף דחתה הצעות להשקעה. ההסתייגות העיקרית של האחים דגן הייתה מכך שהמציעות דיברו איתם מיד על שינויים מבניים, בעוד הם, בהווייה שלהם, חברה משפחתית. אבל אז הגיעה משפחת שבתאי - שני אחים (בני וגלעד) ובנו של אחד מהם (עופר, בנו של גלעד), שהתחילו בשיווק שעוני יוקרה, צמחו לענפים אחרים כמו נדל"ן, ובסוף עשו אקזיט ענק עם אפליקציית מסרונים (וייבר, שנמכרה תמורת כ-900 מיליון דולר ל-RAKUTEN היפנית).
דגן, לא איש של הרבה מילים וסופרלטיבים, אומר בפשטות: "נוצרה כימיה". מהצד השני מסביר נציג משפחת שבתאי, גדי ויינריב, את האינטראקציה שהובילה לשותפות: "הבנו שצריך לעשות את זה לאט-לאט איתם. לחברה כזו אתה צריך להיכנס ברגישות. אתה צריך להבין איך אתה לא הורס, לא משנה את הדינמיקה. מבחינתנו זה היה האתגר הכי גדול, לבוא אליהם ברגישות, כי לבוא בדורסנות - כל אחד יכול.
"הם אנשים אחרים, והם ככה עם הכסף", ויינריב קומץ את ידו. "כשיואב התגורר בארצות הברית והיה מגיע לארץ, הוא ישן אצל המנכ"ל, לא במלון. הוא מעולם לא טס ביזנס".
דגן מהנהן: "לשום מקום. אני טס 220 יום בשנה ומעולם לא טסתי בביזנס. אז ברגע שאני לא, אף אחד לא, וזה פותר את הבעיה".
"תשמעי סיפור", ממשיך ויינריב. "במהלך בדיקת הנאותות, הלכנו לבחון את המתקן של החברה בפולין. בערב, אחרי שמסיימים לעבוד, מה עושים בדרך כלל? הולכים לאכול במסעדה, נכון? אז שאלתי: טוב, הולכים לדינר? ואז הם אומרים לי: איזה דינר. סחבו אותי בעשר בלילה לאגם קפוא. מנסרים בקרח חור, ואתה עומד ודג את ארוחת הערב שלך. זה הסגנון".
משפחת שבתאי מלאה התפעלות מההשקעה שלה ונחושה להביא את החברה למחזור של מאות מיליוני דולרים: "הם חקלאים שעברו אבולוציה", מתפעל ויינריב. "האקסל והאייפד הם החברים הכי טובים שלהם".
אבל זו טרנספורמציה שעברה בכל הענפים. היום גם רפתן צריך לתפעל את מערכת המחשב של הרפת.
"נכון, אבל בשאר הענפים זה פשוט יותר. כאן, מאחר שמדובר במתקן סגור, צריך לשלוט היטב, למשל, ברמת החמצן שמגיעה לדגים. כשעושים הערכת שווי של חברה, מסתכלים על הנכסים הטכנולוגיים והפטנטים שלה, רואים שילוב מדהים בין הטכנולוגיה והפטנטים, וצוות נהדר ששווה לפחות כמו הפטנט. זה השילוב שכל-כך עניין אותנו כמשקיעים שמחפשים לעשות הצפת ערך. אנו בטוחים שעולם ה-RAS הולך לתפוס, אבל יש לנו נכס וכוח אדם שיכול לעשות עוד הרבה דברים. ביקשנו מהם לחשוב קצת במונחים של קרן, שתשקיע בחברות בנות נוספות. זה ימנף את כל הידע העצום שנצבר בחברה בשנה האחרונה".
התוצאה של החשיבה הזו אכן הולידה שתי חברות בנות למעוף: אקו טונה, בתחום הטונה הכחולה, הדג המבוקש ביותר ביפן; ואקו שרימפס, חברה נוספת בתחום גידול השרימפס. חברת מיצובישי היפנית כבר הזמינה מהם פרויקט להקמת מתקן לגידול שרימפס.
"היום מגדלים שרימפס באזורים טרופיים - אקוודור, פרו, תאילנד, וייטנאם והודו", דגן מסביר. "התעשייה הזו סבלה מהרבה מחלות הרבה פעמים, ואפילו בסרי לנקה התעשייה הושמדה על-ידי מחלות. המטרה היא לגדל שרימפס במתקן מתועש וסגור, בדומה לדגים. אם בבריכות הפתוחות מגדלים עד ק"ג וחצי לקוב מים, אנו מדברים על אינטנסיביות של 70 ק"ג לקוב".
שוק השרימפס, אגב, מוערך בכ-19 מיליארד דולר בשנה, ובחודשים האחרונים מוביל סמנכ"ל הטכנולוגיות נדר שניר, בשיתוף עם ד"ר ערן הדס, המתמחה בתזונת דגים, ופרופ' יורם אבנימלך (פרופסור אמריטוס ביחידה להנדסת הסביבה, מים וחקלאות בטכניון) את הסבת מרכז המחקר והפיתוח של אקווה מעוף בנגב, למרכז פיתוח ומחקר לשרימפס. במסגרת זו מתכוונת אקווה מעוף ליישם את הטכנולוגיה שפיתחה לגידול הדגים במתקנים סגורים, לצד פיתוחים חדשים וייעודיים לתחום השריפמס, שעל חלקם היא כבר החלה ברישום פטנט. לצורך עבודת המחקר והפיתוח, התקשרה אקווה מעוף עם אוניברסיטת וירג'יניה טק בארצות הברית. ד"ר דיוויד קון, מומחה לחקלאות ימית, מייעץ לה בנושא.
הסקנדינבים באים
העניין באקווה מעוף רק גדל לנוכח התמורות בעולם: מצד אחד, צריכת הדגים בעולם עולה ב-7% מדי שנה, בשל הטרנד הבריאותי. מצד שני, יש מכסות לגבי דיג בים. "אף שיש יותר טכנולוגיות והאוניות יותר גדולות, המכסה קבועה", דגן מסביר. "לעומת זה, האקווה קלצ'ר, כלומר גידול דגים מתועש, תופס היום כ-60% מאספקת הדגים".
לאחרונה התקשר עם אקווה מעוף תאגיד המזון הנורבגי גריג כדי שתקים עבורו מתקן סגור לגידול סלמון (לאחר שגידול דגים בכלובים בים נאסר במדינה). המתקן, בהיקף כספי של כ-200 מיליון דולר, צפוי להיות המתקדם בעולם, ויגדלו בו כ-7 מיליון דגי סלמון בשנה.
"המנכ"ל של החברה הזו נכווה בעבר ממתקנים סגורים", אומר דגן, "אבל מישהו סיפר לו על הטכנולוגיה שלנו ונאמר לו שהיא שונה בתפיסות משמעותיות מהטכנולוגיות בסקנדינביה ובשאר אירופה. הוא היה סקפטי, אבל כאשר ביקר במתקן בפולין הוא הבין שיש פה משהו אחר.
"יש מעט מקומות בעולם שהתנאים הסביבתיים שלהם מתאימים לגידול סלמון, כי הוא דורש טמפרטורות נמוכות, כמו שיש בסקנדינביה, בצ'ילה ובסקוטלנד. נורבגיה מיצתה את רישיונות הדיג, צ'ילה עוד לא מיצתה, אבל סובלת ממחלות מאוד קשות, וזה מאלץ את כולם לרדת דרומה לכיוון אנטארקטיקה. יש קצת בקנדה ובצפון ארצות הברית, אך שם מגדלים בכלובים ויש התנגדות לזה מארגונים ירוקים".
שאלה מתבקשת לסיכום: יש לך אקווריום בבית?
"ברור".
ואילו דגים אתה מעדיף לאכול?
"בעיקר דגי הים התיכון: דניס, לברק, אמנונים".