הבחור והבחורה שבתמונות עושים פעולה זהה: מסובבים דוושות ומתקדמים במרחב, אך תכליתם שונה, היא מתניידת לשגרת יומה, הוא מפיג שעמום (ועושה ספורט) בשעות הפנאי בבילוי הכרוך בתנועה. הדמיון הוא הרכב - אופניים, אך בכך הדמיון נגמר. בדיוק כמו מייקל שומאכר ובעליו של רכב ליסינג - שניהם נוהגים, שניהם במכונית, אך זה כדי להגיע ראשון בתחרות, וזה כדי להגיע ממקום למקום.
לרוכבים להנאתם יש תחביב, הם כמו שחיינים בים ושחקני שחמט, אין כל קשר עם יוממים באופניים שעבורם הרכיבה אינה בילוי, כמו שנהיגה במכונית לעבודה אינה בילוי.
הבחנה ברורה זו חמקה מעיני רשויות בישראל שנטלו כספים שנועדו לתחבורה, ובזבזו אותם, לפעמים בגאווה, על תשתיות בילוי, ספורט ותיירות. כך נוצרו שבילי אופנים בחיק טבע ירוק ומדברי, שמובילים מאתר תיירות אחד לנקודת תצפית אחרת. בשביל שאינו בתוך יישוב ולכן מבודד, וגם מבוגרים יהססו אם להשתמש בו כדרך שגרתית לעבודה, לבטח בשעות הערב.
סלילת שבילי אופניים בין יערות ולאורך נחלים בכספי משרד התחבורה, היא סובסידיה של ישראל כץ לשרת התרבות והספורט, מירי רגב. זו לא שחיתות מכוונת, אך בהחלט אחיזת עיניים והחמצה מרגיזה.
120 מיליון בלי דורש
בין 2013 ל-2016 "נצבעו" יותר מ-150 מיליון שקל בתקציב משרד התחבורה לתשתיות אופניים בתחומי הרשויות המקומיות. אך עד קרוב לסוף 2016, השתמשו ב-30 מיליון שקל בלבד מתוכם. מרגיז לגלות 120 מיליון שקלים שלא נמצא להם דורש, אך הנה נתון מקומם שבעתיים: גם מסכום זה, הרוב, 23 מיליון שקלים, הושקע באזורי ספר ובישובים לא עירוניים שאין בהם מצוקת תחבורה.
רק 7 מיליון, פחות מ-5% מהתקציב, הועברו לטיפול בתחומי ערים שבהן הבעיות אמיתיות: רחובות נהפכו לשדה קטל להולכי רגל כי רוכבי אופניים טסים על מדרכות, בגלל הפחד שלהם לרכוב בכביש, שבו דורסות אותם מכוניות.
6 מיליון לתיירים בעמק
הצדקת היא באר שבע שהוציאה כמעט שני מיליון שקלים לתשתיות אופניים ב-2013 ו-2014, אבל האמת היא שהוקצו לה כמעט 10 מיליון.
ירושלים לעומת זאת, קיבלה 8 מיליון שקל לאותה מטרה, והוציאה פחות מ-400 אלף. לעיריית רעננה הקצה המשרד 5.5 מיליון והיא הוציאה פחות מעשירית הסכום, לעיריית נתניה הקצו 800 אלף, והיא לא הוציאה שקל. מודיעין קיבלה כמעט 4 מיליון - סכום שהיה יכול לסדר דרכים מכל העיר לשתי תחנות הרכבת שלה, אבל מימשה פחות מ-200 אלף בסלילת שביל ליער בן שמן - נקודת מפגש לרוכבי ספורט בשבתות, שאפילו אינו מגיע לאזור התעסוקה הסמוך.
מי כן הקימו תשתיות אופניים (או לפחות קיבלו עשרות מיליונים לשם כך)? מועצה אזורית "מרחבים" בצפון הנגב - 15 יישובים עם פחות מאלף איש בכל אחד, קיבלה והוציאה 2.5 מיליון שקלים; המועצות רמת הגולן ועמק המעיינות הוציאו כל אחת יותר מ-6 מיליון שקלים ורובם לשבילי תיירות וספורט, תושבי גוש שגב קיבלו מיליון שקל ומועצה אזורית נחל סורק שבה 9,000 איש ב-7 יישובים שם השקיעו יותר מ-3 מיליון שקל בתשתיות אופניים וב-2016 הוקצו להם עוד 2.3 מיליון למטרה זו.
מחלק קופונים לחדר כושר
משרד התחבורה זרק כסף על דברים שאינם בדיוק בתחום אחריותו, אבל האשמים במחדל הם ראשי הערים שבהן תנועת אופניים גוברת בקצב, ולמרות זאת הם אינם משתמשים בכסף שמוגש להם כדי להבטיח זכויות ובטיחות לרוכבים ברחובות.
הכי גרועים הם ראשי עיריות שמתגאים בשבילי רכיבה וטיילת שהקימו לספורטאים, ומתעלמים ממצוקת התלמידים הרוכבים לבתי ספר ומצורכי מבוגרים הרוכבים לעבודה. הם מזכירים לי אותו ראש עירייה שנשאל על התדרדרות מצב המדרכות, וטען להגנתו שיחלק לתושביו קופונים לחדרי כושר ואימונים בהליכון. ראשי עיר המתייחסים להליכה ורכיבה כפעילות ספורטיבית ולא כאמצעי התנועה הבריא, הנורמלי והמתבקש בעיר, צריכים לפנות את כיסאם.