הגשר הזמני מעל ירדן / צילום: רפי קוץ
יום חמישי האחרון. אחרי כמה ימים של גשם, זורחת השמש ואזור התענכים בואכה בקעת בית שאן ועמק המעיינות מבהיק בשלל גוני ירוק ממסטלים. האוויר פריך ונעים לנשימה. אנחנו עוברים את קיבוץ טירת צבי, נוסעים ממזרח לו - דרך מטעי הדקלים וגידולי השדה - לאורך גדר המערכת עד למפגש של נהר הירדן ונחל בזק, שם החלו להקים לפני כשלושה שבועות את פרויקט התשתית היחיד המשותף לישראל ולירדן מאז חתימת הסכם השלום לפני יותר מעשרים שנה, "שער הירדן": גשר מעל הירדן בין שתי המדינות שיהפוך לאזור סחר חופשי, מובלעת משותפת של תעשייה ותעסוקה - 700 דונם בצד הירדני, שם יוקמו מפעלים ו-245 דונם בצד הישראלי (שהופקעו מהקיבוץ), שם תמוקם כל התמיכה הלוגיסטית; שילוח, עמילות מכס וכיו"ב - וביניהם 352 מטרים של גשר. בינתיים אין הרבה מה לראות, דחפורים מכסחים צלע הר בצד הישראלי, את החול מעבירים במשאיות לצד הירדני ומכבשים משטיחים אותו למה שבעוד כשנה וחצי, בגמר העבודות, יהיה לגשר. כל האזור היה עד לא מזמן שדה מוקשים אחד גדול, אבל המוקשים פונו משני צדי הגבול.
למה מובלעת? כי האזור יהיה מעין אקווריום סגור שישראלים וירדנים לא יצטרכו דרכונים כדי להיכנס אליו, ויחד עם זאת, הוא לא יהווה מעבר גבול בין המדינות. גם המילה "משותפת" לא הכי מדויקת, כי ישראל משלמת על הכול. תקציב הקמת הגשר הוא כ-60 מיליון שקלים (שהוקצו ממשרד התחבורה דרך המשרד לשיתוף פעולה אזורי) וסך התקציב לאזור התעסוקה (בצד הישראלי) הוא כ-200 מיליון שקלים.
הרעיון לאזור סחר חופשי עלה לראשונה בחתימת הסכם השלום, וב-1998 נחתם בין שתי המדינות הסכם להקמת פארק התעשייה (שאושר בהחלטת ממשלה בשנת 1999). 13 שנה אחר כך, ב-2012, אישרה ועדת שרים בראשות השר לשיתוף פעולה אזורי את השלמת הקמת פרויקט שער הירדן. שנה אחר כך, בדצמבר 2013, אושרה שוב החלטת ממשלה להקמת הפארק, ארבע שנים אחר כך - והעבודות יצאו לדרך.
היתרונות לשני הצדדים (ובעיקר לצד שלנו) באזור סחר חופשי כזה ברורים: זרימה חופשית של עובדים, אנשי עסקים, סחורות וחומרי גלם, ושלל הטבות והקלות כמו פטור ממס חברות, ממכסים, ממסי קנייה, ממע"מ, ממס הכנסה, מדמי רישוי מבנים ומסי מקרקעין ועוד. המיקום, גם הוא קלאסי, בערך באמצע בין נמל חיפה לעמאן, לא רחוק מאירביד (העיר השנייה בגודלה בירדן) - מה שמאפשר גישה נוחה לאירופה ולארה"ב מהצד הישראלי ולמפרץ עקבה ולמזרח הרחוק מהצד הירדני.
אבל שני היתרונות הכי גדולים הם אחרים. הראשון הוא שהמפעלים יוכלו לקבל תעודת מקור (מיוצר ב:) גם ירדנית, גם ישראלית וגם ניטרלית (made in Jordan Gateway), מה שיאפשר לירדנים להחביא, ולו במעט, את השת"פ עם הישות הציונית, ולחברות ישראליות לייצא למדינות שעד עכשיו לא מעוניינות בתוצרתה. היתרון הגדול השני הוא מה שנקרא בשפה מכובסת "כוח עבודה אטרקטיבי". או במילים אחרות: עבודה ירדנית זולה מן הזול. העובד הירדני לא נהנה מחוקי עבודה כמו בישראל (משכר מינימום והלאה) ומקבל משכורת של משהו כמו שלושה דינר ליום: 16 שקלים. גם אם יכפיל לו המפעל הישראלי את המשכורת לסכום עתק של אלף שקלים בחודש, מדובר בעסקה כדאית מאוד לכל מעסיק, ישראלי או זר. גם לירדנים, אגב - האבטלה שם בשמיים.
עבודה זולה וקרובה, זה הסיפור. מה קרה למפעלים בסין, אני שואל. הבעיה בסין, שאפשר לעשות רק כמויות גדולות ורק של דברים מסוימים (מה שהופך את שער הירדן לאידיאלי גם לעסקים בינוניים), האיכות לא משהו ומלבד זאת - עם הערבים יש לנו שפה משותפת הרבה יותר מאשר עם הסינים. איך שגלגל העבודה מסתובב לו, הא? בעבר הלא רחוק עברו המפעלים לירדן, משם לסין והנה הם חוזרים. המרדף אחרי העבודה הזולה לא ייגמר אף פעם.
בסך הכול מתוכננים לעבוד בשער הירדן בין 7,500 ל-10,000 ירדנים (וזה בשלב הראשון - בהמשך יש אופציה להכפלה) וכ-3,000 ישראלים. יש סכנת קניבליזציה: לא מופרך לשער שתעשיינים ישראלים ילטשו עיניים אל כוח העבודה הזול הזה, יסגרו מפעלים בישראל - מה גם שבקעת בית שאן היא גם ככה לא בדיוק האזור שמרוויחים בו הכי הרבה בארץ או שמספק הכי הרבה תעסוקה - ויפטרו עובדים. במשרד לשיתוף פעולה אזורי מתעקשים שתרחיש כזה יימנע בכל תוקף. ימים יגידו.
פרויקטים משותפים
אנחנו עומדים בצד הישראלי ומשקיפים אל המפעלים שכבר נמצאים בצד הירדני, מעבר לנחל: פילטרים לרכב, מזון לבעלי חיים, כלי פלסטיק חד פעמיים וכדומה. לא הייטק, גם לא מידטק. לפי החזון, יום אחד יוזרם הנה גז ויוקם מפעל לחשמל, אבל הרבה קודם יוקם פה מפעל מלט (נשר, כך מספרים לי, ממש מעוניינים). אנחנו, אגב, זה האשם חוסיין, מנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי - אדם נחמד להפליא וחרוץ להחריד שצמח מלמטה; עדי אשכנזי, ראש אגף כלכלה ופרויקטים במשרד; דעאל לוי, מנכ"ל החברה הכלכלית עמק המעיינות (שמקימה את הגשר) ויורם קרין, ראש המועצה שכל גבולה המזרחי הוא עם ירדן ("במלחמת ההתשה ישבנו פה במקלטים. זכינו לראות את השלום ועכשיו אנחנו רוצים שלום משמעותי, אמיתי"). הם מדברים על פתיחת מרכז מבקרים והפיכת שער הירדן למקום מפגש בלתי אמצעי בין ישראלים וירדנים.
יש שומרים בצד שלנו ושומרים בצד שלהם, אבל הכול מאוד פסטורלי. כרגע מוצב מעל הירדן גשר אירי קטן שעליו עוברות המשאיות מצד לצד. בסיס הגשר אמור להיות בתוך הנהר עצמו. תגידו, אני אומר להם, עם כל הכבוד שמגיע לפרויקט, אני מסתכל על הירדן ומדובר (בלי להעליב, כן?), בלא יותר מערוץ מים צר ודקיק. גשר? הרי אפשר לקפוץ מעל הדבר הזה. מה הסיפור? אל תזלזל בירדן, הם אומרים לי. ראשית, הוא עמוק ממה שהוא נראה; שנית, הוא כל הזמן עולה ויורד, מציף וחוזר, מה שגם סיבך מאוד את פינוי המוקשים; שלישית, התוואי שלו כל הזמן משתנה. לפני מאה שנה הסתבך פה גנרל אלנבי הגדול, אומר האשם חוסיין, גם הוא זלזל בירדן. מה גם, מוסיף לוי, שהגשר מוקם בדיוק במפגש הנחלים של הירדן ונחל בזק (שמגיע מדרום הגלבוע ומנקז את מימי צפון מזרח השומרון), אזור מועד להצפות.
משאיות הולכות ובאות מישראל לירדן, מעבירות חול (ובעיקר בוץ) מפה לשם. הבנייה הרצינית תתחיל רק במארס. כולם מספרים על "הרגישות הירדנית" - צריך לצמצם את השהות והעבודות שם, לא לפרט עניינים רגישים של עלויות, להמעיט כמה שאפשר בסיקור העובדה שמפעלים ישראלים יוקמו שם ועוד. אפילו סיור שתוכנן עבורי בצד הירדני של אזור התעסוקה בוטל ברגע האחרון בלי סיבה של ממש (היה פיגוע כמה מאות קילומטרים משם).
קשה לי להשלים עם הגישה הירדנית הזאת. בונים גשר, מספקים מקומות עבודה באזור של אבטלה, מקלים עליהם ביבוא ויצוא של סחורות, והרשימה עוד ארוכה - והם בשלהם. מה הקטע?
"לירדנים", אומר האשם חוסיין, "היה הרבה מאוד חוסר אמון והיו להם הרבה מאוד ספקות. אחרי הכול, עשרים שנה מהסכם השלום, ושום דבר לא קרה מהצד שלנו. אחד הדברים שאנחנו עובדים עליהם הכי הרבה אלה יחסי האמון: הרבה פעמים, הצד הישראלי מבטיח, אבל דברים נתקעים בגלל הביורוקרטיה. הם לא מבינים את זה כל-כך - להם אין דברים כאלה כמו ירוקים, לדוגמה. מה שהמלך מחליט, קורה. גם כל מה שקשור במים מאוד מלחיץ אותם, בטח מאז המלחמה בסוריה - 2.5 מיליון פליטים סורים יש היום בירדן, לא כולל מיליון וחצי פליטים נוספים, מעיראק ומצרים. אין להם מספיק מהם, וכל התקרבות שלנו לירדן גורמת להם לקפוץ".
"ברמת המנהיגים והצבא ומנגנוני הביטחון, יש שלום ושיתוף פעולה יפה", אומר חוסיין, "אבל ברמת האנשים - כלום. ישראל לא השכילה לקרב בין הצדדים".
- צודק. בטח לעומת ניסיונות ההתקרבות הבלתי פוסקים, המרגשים אפילו, של העולם הערבי לישראל.
"אנחנו עובדים הרבה על מפגשים ברמה בין-אישית, בין סטודנטים וצעירים משני הצדדים, וזה עובד יפה מאוד, אני אומר לך".
אומר, זה נכון, וגם יודע לספר על סטודנטית עם חיג'אב שהתפלאה לגלות שלישראלים אין קרניים או על חוקר ירדני צעיר שעיניו נפקחו כשגילה שיש ערבים בישראל שאפילו עובדים בשירות הציבורי ועוד - אבל בסוף הם חוזרים הביתה ולא מספרים על זה לאף אחד. כך גם בנוגע לשלל פרויקטים משותפים נוספים בתחומי הסביבה, המים וכדומה. לא יודע, אולי זה סתם אגו ישראלי, אבל אותי זה קצת מעצבן. מי אוהב שמנצלים אותו ואז עוד מתביישים בו?
אבל בסוף, אומר חוסיין, הסכימו הירדנים - אחרי שראו שישראל מתחילה לבנות - להתרומם מהספה והקימו מנהלת מקבילה מהצד שלהם. בכירי המשרד לשת"פ אזורי, כולם נחמדים ומקצועיים עד מאוד, כמו עדי אשכנזי, מספרים על התעניינות אדירה של תעשיינים בשער הירדן, על השאיפה להביא הנה ענקי שילוח ולוגיסטיקה כמו DHL, פדקס או UPS ("יש גם חברה גרמנית שמאוד מעוניינת", הוא אומר, "וגם היפנים"). הם יודעים לספר גם על הרבה פרויקטים נוספים, רובם זערוריים למדי כמו המפגשים שתוארו לעיל, אבל יש כמה טיפה יותר גדולים - כמובן אם לא מתייחסים לתעלת הימים, הפיל שלא ברור אם הוא יותר לבן או יותר גדול. פרויקט תיירותי בקאסר אל יאהוד ("ארמון היהודים") המקום שבו הטביל, על-פי המסורת הנוצרית, יוחנן המטביל את ישו ואת מאמיניו, ואתר הטבילה הנחשב לשלישי בקדושתו בעולם הנוצרי, אחרי כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר הקדוש בירושלים. מולו, על-פי המסורת היהודית, חצו בני ישראל את הירדן ונכנסו לארץ כנען. מעברי גבול נוספים וחידוש הגשר בנהריים (עוד מעט, במארס, ימלאו עשרים שנים לרצח של שבע ילדות שביצע שם חייל ירדני).
יודע את העבודה
אבל אף שהאנשים במשרד לשיתוף פעולה אזורי מאוד מקצועיים ונחמדים והכול, ואף ששיתוף פעולה אזורי הוא צורך חשוב, לא ברור בכלל למה צריך את המשרד הזה, שבעולם מתוקן - או לכל הפחות קצת פחות מקולקל - היה צריך להיות אגף, חשוב ומשמעותי אבל אגף, במשרד החוץ או במשרד ראש הממשלה (תקציב המשרד הוא כחמישים מיליון שקלים בלבד).
הוא נולד ב-1999 בממשלת ברק כסידור עבודה לשמעון פרס, ואחריו לציפי לבני, ואז כמין מסלקה לפוליטיקאים לא מרשימים במיוחד שאין מה לעשות איתם, אבל צריך לתת להם כבוד. כמו רוני מילוא, ראלב מג'אלדה או סילבן שלום. מהבחירות האחרונות החזיק את התיק ראש הממשלה בנימין נתניהו וכסגן שר כיהן איוב קרא שאולי לא היו לו הרבה סמכויות - הוא תפקד כפרויקטור - אבל טוענים שהוא עשה את זה מכל הלב, השקיע זמן ומרץ והיה מאוד מעורב.
בסוף דצמבר, אחרי שהתבקש ראש הממשלה לצמצם את מספר התיקים שברשותו, מונה צחי הנגבי - עוד אחד שלדעתי ידוע יותר בשל נאמנותו ופחות בשל חריצותו הפרלמנטרית - לשר לשיתוף פעולה אזורי. עוד לא ברור מה יעלה בגורלו של קרא, האם יישאר כסגן שר או שיימצא לו תפקיד אחר. מצד שני, למי אכפת. הדרג המקצועי במשרד, כאמור, יודע את העבודה.
טוב, אני אומר לאנשים הטובים מהמשרד, אפרופו "יודע את העבודה", קחו אותי בבקשה למי שיודע פה את העבודה, כי עם כל הכבוד לשיתופי פעולה, מרכזי מבקרים וסידורי עבודה לפוליטיקאים, אני אוהב גשרים, בשביל זה באתי. יש לנו את הבן אדם בשבילך, הם אומרים ולוקחים אותי לפגוש את מהנדס הפרויקט, ולדימיר לויט.
הפגישה עם לויט היא ללא ספק השיא של היום שלי. לויט, מהנדס גשרים, הוא אדם נעים, שעל חגורתו הרבה פרויקטים תשתיתיים גדולים וביניהם מחלף ענבה, מסילת רכבת העמק ועוד. שלא כמו האחרים, שאוהבים לדבר על דברים שברומו של עולם, לויט ואני שוקעים מיד לתחום האהוב על שנינו: תכנון ובניית גשרים. אני מאוהב.
מדובר, מסביר לי לויט בסבלנות, בגשר מקטעים בדחיקה (ובאנגלית: Incremental Launching bridge). גשרים כאלה, המוקמים היום בכל הארץ, מאפשרים הקמת גשר עילי מבלי להפריע להמשך הפעילות מתחת לגשר (שתי הפרעות במקרה שלנו: מעבר המים בירדן והרצון להמעיט בעבודה על אדמת ירדן, אבל בדרך מדובר בכביש או במקום גבוה במיוחד, כמו הגשרים בכביש מספר 1).
איך זה עובד? בונים את האלמנט הראשון, שאליו מחברים קונסטרוקציה המכונה "אף פלדה" ונראית יותר כמו שרוול שמתפקד כנקודת השענה, שעליה נדחפים מקטעי הבטון והפלדה עד שמגיעים לצד השני. אף הפלדה מוביל את ההחלקה כשהוא נשען על העמוד הבא ובכך מקטין את העומסים הפועלים על המקטע. ואז שוב, לעמוד הבא.
גשר הדחיקה הראשון, סח לי לויט, נבנה בגרמניה ב-1957. תודה, אני אומר לו, זה חשוב לי. אורך הגשר, מספר לויט, 352 מטרים ויהיו בו 9 צירים ש-46 מטרים מפרידים בין אחד לשני. "אם יש 9 צירים - כמה מיפתחים יש?", שואל אותי לויט במבט ספק חמור ספק משועשע. שמונה, אני עונה לו, והוא מאשר לרווחתי. בשיא גובהו יגיע הגשר ל-12 מטרים והבוכנות ידחקו 20 מטרים בשמונה שעות, בנטו. בפועל זה יוצא משהו כמו 20 מטרים בשבוע. לבנייה היו צריכים להביא פלדה מסוג שאין בארץ 1,100 טון פלדה, ועל זה עשרים ס"מ בטון.
- נשמע רציני.
"זה באמת רציני".
אני שוטח בפני לויט את תהייתי על הפער בין הגשר, שכולו פאר יצירה של בטון ופלדה, לבין הנחל המצ'וקמק שהוא אמור לעבור מעליו. "כן", מסכים לויט, "הירדן נראה קטן וצר ולא מזיק, אבל הוא עמוק יותר ממה שנראה, 2.5 מטרים בערך, וחוץ מזה, הוא משתנה כל הזמן, וזה חלק נכבד מהבעיה שלנו. יש לו גם הרבה מאוד מיאנדרים (כלומר: פיתולים. על שם נהר מיאנדר בטורקיה הידוע בפיתוליו הרבים), שלא לדבר על זה שהגשר עובר ממש מעל מפגש הנהרות".
- לא מצאתם מקום נוח יותר?
לויט נעמד, הולך למפה ומראה לי שאין מקום נוח יותר. "עוד בעיה היא שאנחנו עומדים ממש על השבר הסורי אפריקאי, והגשר - שניצב לשבר - צריך לעמוד בתקן רעידת האדמה". מה הצפי, אני שואל? לפי חישובים, צפויה רעידה בעוצמה של 7.1 בסולם ריכטר, מזדרז אחד מהנוכחים לענות. לויט תוקע בו מבט שיכול לגרום לגשר לקרוס. "התדירות חשובה הרבה יותר מהעוצמה", הוא מסנן.
- אז מה עושים?
"חופרים יסודות עמוקים. 32 מטר לעומק והקוטר של כל עמוד פלדה כזה הוא 1.60 מטרים".
לויט מסביר לי על דינמיקה וסטטיקה - חקר הכוחות והמומנטים הפועלים על מערכות וגופים פיזיקליים (בניין, למשל, נמצא במנוחה ביחס לכדור הארץ, אבל כדור הארץ נע בחלל במהירות גבוהה; וגשר צריך להתמודד גם עם מה שעובר עליו וגם עם מה שנמצא מתחתיו). דינמיקה וסטטיקה זה מכניקה. אני לא מבין בזה הרבה, אבל אני כל-כך נהנה.
לויט מסכם: "עשינו פה חישובים מאוד מקצועיים, אל תדאג".
- כשאתה פה, ולדימיר, אני רגוע. וכמה זמן אמור הגשר הזה להחזיק?
"אנחנו בונים אותו ל-120 שנה. זה החוזה שלנו".
- עד 120.
"ועוד לא דיברנו על הסמכים ועל תפרי ההתפשטות - אלה עובדים הכי קשה ועומדים בעומסים הכי כבדים. מה אתה מסתכל עליי ככה?".
- לא הייתי בשיעור על הסמכים והתפרים. תן לי לראות את הסיכומים שלך.
"סמכים הם בולמי הזעזועים ותפרי ההתפשטות: מכיר את זה שאתה נוסע על גשר ומרגיש כזה תק-תק-תק-תק כשעוברים על ברזלים? אז זהו".
- ומתי מתחילות העבודות הרציניות?
"האקשן האמיתי יתחיל בסביבות מארס".
- אני מגיע.
"כדאי לך".