1.
לפני כעשרה ימים קיבלנו לידינו, בעיתוי הכי מוצלח (ימים ספורים לפני שהתפרסמה פרשת השיחות של בנימין נתניהו ונוני מוזס), ספר ששמו "העיתון", המביא את סיפור קורותיהם של "ידיעות אחרונות" ובני משפחת מוזס, שהביאו את העיתון למעמד הדומיננטי שלו בתקשורת הישראלית. מחברת הספר היא עדי מרקוזה-הס, אחייניתו של יהודה מוזס המנוח ובת-דודה של נח מוזס המנוח אף הוא (נח מוזס הוא אביו של נוני מוזס), ומן הסתם הוא לא יצא לאור באחת ההוצאות הגדולות בישראל (למשל, "ידיעות אחרונות"), אלא בהוצאת כרמל הירושלמית, בשנת 2012. על פני כ-470 עמודים פורסת מרקוזה-הס את סיפורם של העיתון ושל המשפחה, שהצליחה להעלותו משפל המדרגה (למעשה על סף פשיטת רגל) ולהביאו למעמד של אימפריה תקשורתית, וגם ל"מעמד" שלו כיום, בחדרי החקירות. היא מספרת על יהודה מוזס, שהעמיד את בנו נח ואת דודנו דב יודקובסקי בראש העיתון - האנשים שהביאו להמראתו. לאחר מכן היא מתארת בפרטי פרטים כיצד הפך העיתון לזירת התגוששות בין בני הדור השלישי של המשפחה שהחזיקו בבעלות עליו. בסופה של ההתגוששות הזאת, מצאו את עצמם רוב בני המשפחה, כבר ב-1997-1999, מחוץ למוקד ההשפעה, לאחר שנוני מוזס דחק אותם החוצה במאבקים מרים, אמוציונליים מאוד שהתגלגלו עד לבתי המשפט. נוני דחק החוצה? בחוכמה שבדיעבד, הוא עשה להם רק טוב, לפחות בהיבט הפיננסי. הן תמי מוזס-בורוביץ', הן זאב מוזס והן עודד מוזס (ראו העץ המשפחתי), מכרו את מניותיהם לפני קרוב ל-20 שנה במחירים שהם יכולים רק לחלום עליהם עכשיו. העסקאות, בעיקר עם אליעזר פישמן, התבצעו לפי שווי חברה שנע בין 650 מיליון דולר ל-800 מיליון דולר, כ-3-3.5 מיליארד שקל לפי שער הדולר אז. העסקאות הללו הזרימו מאות מיליוני שקלים ברוטו לכל אחד מבני המשפחה.
2.
איך זה קרה? ובכן, השורה התחתונה היא שכל הכסף שזרם לבני המשפחה היה למעשה אשראי מבנק הפועלים, שאליעזר פישמן לא החזיר. העסקה הזאת היא אחד הגורמים שהביאו אותו לפשיטת הרגל הגדולה ביותר במשק. הכסף שזרם לבני משפחת מוזס הוא למעשה אותו חוב של פישמן לבנק הפועלים, שעומד כיום על כ-1.1 מיליארד שקל. מול החוב הזה עומדות המניות של פישמן ב"ידיעות אחרונות", ששוות הרבה פחות.
האם רק בני משפחת מוזס הרוויחו מהעסקה הזאת? מובן שלא. כל להקת עורכי הדין המכובדת שניהלה את המאבקים עם נוני מוזס נהנתה משכר-טרחה שמן. זה ברור לכולם; מה שידוע פחות הוא שהיה עורך דין אחד שזכה לשכר-טרחה שמן במיוחד. לא שמן, שמנמן מאוד. טוב, טעינו. מדובר באקזיט של ממש. בספרה, מרקוזה-הס מתארת את ההשתלשלות שהובילה לשכר-הטרחה הזה (ללא הפרטים הפיננסיים, שאותם טרחנו להשלים).
"זאבי (מוזס) לא רצה מלכתחילה למכור את המניות. הפרידה מ'ידיעות אחרונות' הייתה קשה לו כקריעת ים סוף", כותבת מרקוזה-הס על העסקה שבה נפרד זאב מוזס ממניותיו בעיתון, "אבל מלאכת השכנוע האיטית והמתמדת של שולה (אשתו), שנעזרה בכמה חברים קרובים, עשתה את שלה... היה מנוי וגמור איתה לעזור לו להתנתק ממה שהיה מקור לכאבי לב כה קשים...
"בין התומכים הנלהבים ברעיון המכירה היה גם עורך הדין יוסי שגב, שנעשה אורח רצוי בבית שולה וזאבי. בסופו של דבר קיבל זאבי את עמדתה של שולה, כי מעורבותו בעיתון היא המקור לדברים הרעים בחייו, אבל היה די פסימי ביחס לאפשרות למכור את מניותיו במחיר שיקהה את תחושת האובדן. הוא זרק אתגר ליוסי שגב: הוא יסכים למכור את כל מניותיו בתנאי ששגב ישיג בשבילן מחיר מסוים במאות מיליוני שקלים שנקבע בו. שגב היה הרבה יותר אופטימי. ומה אם אשיג לך מחיר גבוה בחמישים אחוז מהמחיר שאמרת, שאל, כאילו בצחוק. כל סכום שתשיג מכל מה שאמרתי, ענה זאבי, יהיה שלך.
"זאבי ושולה חשבו שמדובר ברעיון אבסורדי; לכן גם לא הסתירו את השיחה עם שגב וסיפרו עליה לאחרים כאילו הייתה בדיחה. שגב לא התבדח. הוא קיבל מאליעזר פישמן הצעה לסכום הגבוה בעשרות אחוזים ממה שביקש זאבי..."
אכן, זו לא הייתה בדיחה. זאב מוזס מכר את מניותיו לפישמן בכ-150 מיליון דולר לפחות, עשרות אחוזים יותר ממה שחשב לעצמו. את ההפרש שלשל לכיסו בקלי קלות, ממש לא כבדיחה, עו"ד יוסי שגב. בעבר פורסמו הערכות, גם ב"גלובס", ששכר-טרחתו עמד על 20 מיליון דולר, אבל ההערכות שלנו מדברות על הרבה יותר, כ-50 מיליון דולר, משהו בסביבות 200 מיליון שקל! 200 מיליון שקל שכר-טרחה, על עסקה אחת, עסקי אוויר, ועל חשבון אשראי מבנק הפועלים.
לא ייאמן! וכמה זה מעוות! הכסף של כולנו מימן למעשה את שכר-הטרחה המפואר של שגב. אגב, אחד מבכירי משרדו של שגב באותה עת היה לא אחר מאשר איתן אורנשטיין, היום נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב ומי שמטפל בתיק פשיטת הרגל של אליעזר פישמן, הכולל את החוב הענק מעסקת "ידיעות אחרונות" וכולל למעשה גם את שכר-טרחתו של שותפו לשעבר יוסי שגב.
פנינו השבוע לזאב מוזס בבקשה לקבל את תגובתו לעניין. הוא לא היה מעוניין להתייחס. גם עו"ד יוסי שגב לא היה מעוניין להתייחס לדברים.
