דונלד טראמפ / צילום: רויטרס
"ירח הדבש של דונלד טראמפ, הנשיא העתידי של ארה"ב, נגמר לפני שהתחיל". כך קונן בסוף השבוע בעל הטור הימני צ'רלס קראוטהאמר. בדרך כלל, נשיאים שאך זה נבחרו מונפים אל-על על גלי אהדה ציבורית. בפוליטיקה האמריקאית - ולא רק בה - מדברים על 100 ימי חסד לנשיא שאך זה נכנס ללשכתו. נותנים לו צ'אנס.
החסד הזה נשלל מטראמפ. רשמית, הוא מתגורר עדיין בשדירה החמישית, לא בפנסילווניה אווניו, אבל כבר עתה הוא מנסה להתמרק מהאשמה רעילה שנשיאותו הממשמשת ובאה אינה לגיטימית. ובמילים אחרות: הוא לא הרוויח אותה ביושר; הרוסים קטפו אותה בשבילו.
נשיא לא לגיטימי?
פחות משבוע לפני השבעתו של טראמפ, ובעיצומה של הסערה סביב הסיוע הנדיב שהושיטה רוסיה לניצחונו בבחירות, קיבלה ההאשמה הזו תהודה אדירה באדיבותו של ציר בית-הנבחרים ג'ון לואיס, דמוקרט שחור מג'ורג'יה. "אני מאמין במחילה, אני מאמין במאמץ לעבוד יחד עם אנשים", אמר לואיס, "(אבל) אינני רואה את הנשיא הנבחר כנשיא לגיטימי". הדברים נאמרו בראיון לתכנית "פגוש את העיתונות" ב-NBC. "אני חושב שהרוסים השתתפו ועזרו לאיש הזה לזכות בבחירות... והם סייעו להרוס את מועמדותה של הילארי קלינטון", הוסיף לואיס. "לא אהיה נוכח בטקס ההשבעה בפעם הראשונה בקריירה שלי בקונגרס... אינך יכול להשלים עם משהו שאתה יודע שהוא אינו בסדר".
קשה לחשוב על אדם שהיה יכול להאציל לגיטימיות רבה יותר על הטענה שנשיאות טראמפ לא תהיה לגיטימית מאשר ג'ון לואיס. ברק או מישל אובמה, אולי. לואיס הוא אייקון בארה"ב, גיבור לאומי. הוא היה ממנהיגי התנועה לשוויון זכויות לשחורים. הוא שפך דמו למענה (גולגולתו פוצחה בהתנגשות אלימה עם הקו-קלאקס-קלן בשנות ה-60). הוא נחשב מצפונה של המפלגה הדמוקרטית. כשהוא מדבר, אנשים מקשיבים.
"אתה שולח מסר גדול להרבה אנשים בארץ הזו", אמר לו המראיין, צ'אק טוד - וצדק. נכון ליום א' בבוקר, הודיעו 16 מחוקקים דמוקרטים כי יחרימו את טקס ההשבעה. אחרים צפויים להצטרף אליהם. גם זה צעד חמור ביותר במערכת דמוקרטית, שמטיפה לכבד את הנשיא, כל נשיא - לאו דווקא בגלל האיש עצמו, אלא בגלל הצורך לכבד מוסד הנשיאות.
ראיתם פעם שידור של הנאום הנשיאותי על מצב האומה? כאשר הנשיא נכנס לאולם בית-הנבחרים, כל המחוקקים מריעים לו בהתלהבות, גם אלה מהמפלגה היריבה שהיו מעדיפים לראותו תלוי על עץ. כבוד הנשיאות מחייב. אבל טראמפ, כנראה, הוא סיפור אחר.
הקונים מתחרטים?
זו אינה ההתפתחות היחידה, שדוקרת את האגו הפריך של הנשיא המיועד. שבוע לפני השבעתו הוא רשם בעל כורחו שיא: עוד לא היה נשיא בארה"ב שתמיכת הציבור בו הייתה זעומה כל כך ימים ספורים לפני הזנקתו לפסגת תבל.
שני סקרים חדשים מקדירים את שמיו של טראמפ. סקר גאלופ, מ-13 בינואר, העלה ש-51% מהאמריקאים אינם מרוצים מהדרך שבה הוא מכשיר את הקרקע לנשיאותו. 44% הביעו שביעות רצון. לשם השוואה: על פי סקר של גאלופ, שנערך שבוע לפני השבעתו של ברק אובמה, ב-2009, 83% מהנשאלים היו מרוצים מהדרך שבה הוא נערך אז לנשיאות, רק 12% הביעו מורת רוח. אפילו ג'ורג' בוש (הבן), שכמו טראמפ נבחר בקולות מיעוט מציבור הבוחרים, זכה בתמיכת 65% מהאמריקאים שבוע לפני שנכנס לבית הלבן בינואר 2001, 26% הסתייגו.
סקר של אוניברסיטת קוויניפיאק, מאמצע השבוע שעבר, מצא שרק 37% מתושבי ארה"ב מרוצים מתפקודו של טראמפ מאז שנבחר, ל-51% יש יחס שלילי. מה חושבים האמריקאים על אובמה בשלהי נשיאותו? 58% תומכים בו עתה, על פי גאלופ; 55% על פי קוויניפיאק. אלה שיעורי התמיכה הגבוהים ביותר של הנשיא הפורש בשבע השנים שחלפו.
אינטואיטיבית, צניחת הפופולריות של טראמפ אינה מפתיעה. כשמשווים את הופעותיו בטלוויזיה בשבועות שחלפו מאז הבחירות - נביחותיו על כתבים במסיבת העיתונאים שערך בשבוע שעבר, למשל, או התרפסותו המילולית הפומבית המתמשכת לפני ולדימיר פוטין, הרודן ממוסקבה - להופעות של אובמה, אחד מהמנהיגים הרהוטים, המלוטשים וקרי-המזג ביותר שאיישו את הלשכה הסגלגלה מזה כמה דורות, אי אפשר שלא להתחלחל מההבדל האיכותי בין השניים ומהשלכותיו המאיימות של ההבדל הזה לא רק על גורלה של ארה"ב, אלא גם על גורל תבל ומלואה. אנשים מתחילים להיבהל. באנגלית יש צירוף לשון שמבטא את מה שמתחיל להסתמן בארה"ב: buyer’s remorse - חרטת הקונה. לא למוצר הזה פיללנו.
לאובמה היו רזרבות של הון פוליטי
אמת, טראמפ התנהג כך - וגרוע יותר - במהלך מסע הבחירות וזה לא הפריע לו להיבחר (אם כי הילארי קלינטון גרפה כמעט שלושה מיליון קולות יותר ממנו). אבל, דבר אחד הוא להצביע דווקא, להכניס לממסד, לעשות אצבע משולשת לזקנה המרגיזה ההיא מניו-יורק מיד עם סיומו של קמפיין פלגני, מקטב ורווי אדרנלין, שבו עקפו הרפובליקאים את הדמוקרטים בנקל במירוץ ההכפשות.
ודבר אחר לגמרי הוא להיווכח אחרי כמה שבועות שתכנית הריאליטי הפוליטית הסתיימה; שיש ראיות מוצקות לכך שמעצמה זרה בחשה בתהליך הבחירות ואולי אף העניקה לטראמפ את הדחיפה לצמרת; שהקבלן מניו-יורק מוסיף להתנהג, איך לומר, בצורה לא כך נשיאותית, למרות כל ההבטחות מ"מקורביו" שהוא ישתנה ויתעדן לקראת כהונתו; ושהוא מתחיל לסגת מחלק מההצהרות הכי פופולריות שלו בקמפיין. ("נו טוב, החומה לאורך הגבול ממקסיקו תיבנה, גם אם המקסיקנים לא ישלמו בינתיים; אבל הם ישלמו בעתיד. אני מבטיח!").
הייתה זו אך שאלה של זמן עד שיחצ"ני טראמפ ייצאו להתקפת נגד: אנו עדים לקמפיין דמוקרטי/שמאלני/ ליברלי לשלילת הלגיטימציה מהנשיא העתידי. יותר ויותר רפובליקאים מתחילים להעלות את הטיעון הזה בדחיפות הולכת וגוברת.
הם מודאגים. אף נשיא לא מצליח לשמור על רמת הפופולריות שאליה הגיע בתחילת ממשלו, ואובמה הוא הדוגמה המובהקת לכך. אך לאובמה היו רזרבות של הון פוליטי ורצון טוב, שנצברו בתחילת כהונתו. הוא היה יכול להשתמש בהן כדי לקבל החלטות שהיו לא פופולריות בזמנן, כגון חילוץ וול סטריט ממלתעות המשבר הפיננסי. הוא היה יכול לגלוש בנוחות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (ולטפס שוב). אבל, להתחיל את הנשיאות ברגל שמאל, כשפחות ממחצית האוכלוסייה תומכת בנשיא? להיכן ירד טראמפ כשהוא ייתקל במכשולים המתבקשים שמצפים לכל נשיא, כאשר הוא עצמו כבר נמצא בבירא עמיקתא?
האמת היא, שטראמפ ושותפיו הרפובליקאים צודקים. הנשיא הנבחר אכן משמש מטרה לקמפיין נמרץ של דה-לגיטימציה, אבל אי אפשר שלא להתענג על האירוניה המתוקה, על הצדק הפואטי: מפיק תכניות הריאליטי, שבמשך שנים ניסה לשלול את הלגיטימציה מברק אובמה ("אובמה נולד בקניה וככזה הוא אינו זכאי להיות נשיא") ובשלב מאוחר יותר מהילארי קלינטון ("לכלוא אותה"), נצלה עתה על אש קמפיין דה-לגיטימציה שמבעירים תחתיו מתנגדיו.
אובמה הציג את תעודת הלידה שלו והצליח להוכיח שהוא נולד בהאוואי, לא בקניה. טראמפ מתקשה - ויתקשה - להזים את העובדות והטענות ב"תיק" שחיברו סוכנויות המודיעין האמריקאיות על המעורבות הרוסית בבחירות 2016, לרבות הטענות (הבלתי מוכחות) על ההתהוללויות שלו כביכול במלון ריץ-קרלטון במוסקבה, או על המגעים של אנשיו עם גורמים רוסיים, לפני ואחרי הבחירות, לרבות ביום שבו אובמה ציווה לגרש מארה"ב 35 "דיפלומטים" רוסיים כגמול על ההתערבות בבחירות.
טפטפת הארס מעל ראשו של טראמפ
טראמפ בוודאי לא יוכל להתכחש לעובדות החותכות בתיק: האקרים רוסיים הם שפרצו למחשבי המפלגה הדמוקרטית, מטה הבחירות של קלינטון ויו"ר הקמפיין שלה, ג'ון פודסטה, וגנבו מהם רבבות מיילים; גורמי מודיעין רוסיים הם שהעבירו את המיילים הגנובים לוויקיליקס, והארגון המפוקפק הזה הוא שהזרים אותם, טיפין טיפין, לכל אמצעי תקשורת מעוניין.
במאמר שכותרתו הייתה "דה-לגיטימציה לנשיאה קלינטון", כתבתי באוקטובר אשתקד (אז האמנתי בכל ליבי שקלינטון תזכה בבחירות), שטראמפ מציג לפני העולם תירוצים מבוססי קונספירציות לתבוסתו הקרבה.
טראמפ זכה, כידוע, אבל הדברים שהוא אמר אז לא נמוגו. הם עתה חלק מההיסטוריה האמריקאית והם מוסיפים להיות טקסט קלסי של קמפיין לדה-לגיטימציה. "הקונספירציה נגדכם, העם האמריקאי, הולכת ומתממשת לנגד עינינו... הבחירות האלה גנובות... הן מתוחמנות... צריך להגן עליהן", אמר טראמפ בעצרת בחירות. ומי בקושרים? הילארי קלינטון כמובן, יחד עם "התקשורת הנכלולית", הממסד הרפובליקאי הבוגדני וגם, איך אפשר אחרת, "הבנקים הבינלאומיים", שעימם נפגשת קלינטון "כדי לרקום מזימה להשמדת הריבונות האמריקאית במאמץ להעשיר את מרכזי העוצמה הפיננסית האלה, את ידידיה בעלי האינטרסים המיוחדים ואת אלה שתורמים לה". יחדיו, "הם יאכפו על מעמד העובדים גלובליזציה רדיקלית וישללו את זכויותיו".
איך מתמרקים מטפטופים רעילים כאלה? קלינטון אפילו לא ניסתה, ומי יודע בכמה קולות זה עלה לה. עכשיו טפטפת הארס נמצאת מעל ראשו של טראמפ והוא נוכח לדעת שיש גבול למה שציוצים נזעמים יכולים לעשות. הוא יכול לגדף את הכופרים בלגיטימיות של ממשלו עד שייצא עשן מהסמארטפון שלו, אבל הפנטזיות הציבוריות על מה בדיוק צילמו הרוסים בחדר המיטות של טראמפ בריץ קארלטון, אם בכלל, יוסיפו לרדוף אותו ללשכה הסגלגלה, בדיוק כמו ניחושים על סודות החזרי המס שלו, שאותם כנראה הוא לא יחשוף לעולם.
טראמפ יהיה נשיא במצור מתמשך, בקרב מתמיד עם אמצעי התקשורת, אולי גם עם רשימות שחורות של "מתנגדים" (הוא יוכל ללמוד משהו מהנשיא לשעבר ריצ'ארד ניקסון, שעשה היסטוריה עם רשימות כאלה). צריך רק להתפלל שטראמפ לא יפתח במלחמה חדשה.