בלילה שבין יום חמישי ליום שישי התחילה לגווע הרפורמה החשובה ביותר של שמונה שנות ברק אובמה.
הרוב הרפובליקאי בקונגרס פתח את תהליך הביטול של "פקודת הטיפול הזמין", הידועה יותר בשם האי-חיבה שמתנגדיה העניקו לה, "הביטוח של אובמה", או ObamaCare. עד עכשיו, אובמה היה מוכן להטיל וטו על חקיקה כזאת. לאחר יום ו' השבוע, נשיא רפובליקאי להוט ימתין בעט שלוף, וימהר לחתום.
הביטוח של אובמה אומץ בקונגרס במארס 2010. זו הייתה הרפורמה המסיבית ביותר של שירותי הבריאות בארה"ב, חקיקה בהיקף של כמעט טריליון דולר. אף רפובליקאי אחד בבית הנבחרים או בסנאט לא הצביע לטובתה. אבל אז זה לא היה נחוץ, מפני שלדמוקרטים היה רוב ניכר בבית הנבחרים ורוב עצום בסנאט. וכמובן, בבית הלבן ישב נשיא שהיה להוט למהר ולחתום.
ב-22 במארס 2010, לאחר שבית הנבחרים אימץ את "פקודת הטיפול הזמין", הנשיא אובמה התייצב מול המיקרופונים, והכריז: "אין זו רפורמה רדיקלית. אבל זו רפורמה רבת משמעות. החקיקה הזו לא תתקן את כל פגמיה של מערכת הרפואה שלנו. אבל היא מובילה אותנו במעלה הדרך הנכונה. כך בדיוק נראה שינוי".
היהלום בכתר נשיאותו
המלים האלה, "כך בדיוק נראה שינוי", משקפות את מצב הדעת של הנשיא, את יעדי הפתיחה שלו ואת הטרגדיה של כישלונו. רפורמות הבריאות היו היהלום בכתר נשיאותו. אף אחד ממאורעות שבע השנים הבאות לא השתווה ל"ביטוח של אובמה". כעת, היהלום עומד ליפול.
פרדוקסלית, "הביטוח של אובמה" היה הסיבה העיקרית לנפילת "הביטוח של אובמה". הנשיא לא הצליח לשוות נופך "דו-מפלגתי" ליוזמתו. מסורת רבת שנים היא שחוקים מרכזיים זוכים בתמיכה כלשהי משורות האופוזיציה. בדרך כלל, תמיכה כזאת מחויבת המציאות, מפני שבלעדיה אין רוב מיוחס, החסין מפני תמרוני השהיה בסנאט. אבל מחוץ לצורך המעשי, ייצוג דו-מפלגתי הוא מקור של לגיטימיות ופוליסת ביטוח מפני שינוי קפריזי.
לרוע המזל, הבחירות של 2008 נסכו שיכרון כוח אצל הדמוקרטים. "לבחירות יש תוצאות", הזכיר הנשיא למיעוט הרפובליקאי, כאשר נציגיו דיברו על לבו להימנע מצעדים חד צדדיים. לא היה לדמוקרטים רוב כה גדול בקונגרס, בצירוף שליטה בבית הלבן, מאז שנות ה-60. אז, הנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון, לפני ששקע בביצת וייטנאם, העביר שורה של חוקים היסטוריים. גם אובמה רצה.
רמז לרצונו ניתן עוד במערכת הבחירות של 2008. המועמד אובמה חזר והטעים את נחישותו להיות "נשיא של תמורות". הוא מעדיף להיבחר רק לכהונה אחת, הוא אמר, ובלבד שהכהונה הזו תנחיל שינויים מערכתיים. לשון אחר, אובמה רצה לטבוע חותם, שעקבותיו ייראו שנים רבות אחריו.
45 מיליון
דמוקרטים נכספו אל ביטוח בריאות אוניברסלי זה 70 שנה. הסטטיסטיקה המקובלת הראתה, ערב כניסת אובמה לבית הלבן, שבערך 45 מיליון אמריקאים לא נהנו משום ביטוח בריאות. המקור העיקרי לביטוח כזה בארה"ב הוא מקום העבודה. בהיעדר ביטוח דרך המעסיק, ידו של האמריקאי הממוצע אינה משגת לשלם את הפרמיות העצומות. התוצאה הבלתי נמנעת היא היעדר טיפול רפואי לא רק אצל מעוטי יכולת, אלא גם אצל חלק לא מבוטל של מעמד הביניים (קשישים ועניים נהנים מביטוח ממשלתי כלשהו עוד משנות ה-60 של המאה שעברה).
ברור למדי שהדמוקרטים לא הצליחו להעריך את היקף ההתנגדות הציבורית ל"ביטוח של אובמה". בשעה שהם חגגו את קבלת החוק בקונגרס, נחשול של זעם הציף את אמריקה. בעיני מיליונים, החקיקה ההיא הייתה ביטוי נוסף של ניסיון "הממשלה הגדולה" והבזבזנית להתערב בחיי אזרחיה, ולממן את תוכניותיה באמצעות תקציבים גירעוניים תופחים והולכים. הגירעון בתקציב של 2009 שבר את כל השיאים ההיסטוריים, ועמד על 1.41 טריליון (1,410 מיליארד) דולר.
הקוראים מוזמנים לעלעל בעמודים הראשונים של עיתוני אמריקה ב-23 במארס 2010 (באוסף העיתונות המקוון של Newseum). לפחות 75 מן העמודים הראשונים ההם הכילו את התואר "היסטורי", או את המלה "היסטוריה" בכותרותיהם הראשיות. אחד מהם, במדינת אילינוי, הכריז מעל הלוגו שלו, לצד צילום ענק של הנשיא בארשת חג, "לאהוב או לשנוא, זאת היסטוריה".
למפסידים אין פרסי ניחומים
20 חודשים לאחר מכן, הדמוקרטים ניגפו בבחירות לבית הנבחרים ואיבדו את הרוב המיוחס שלהם בסנאט. המנוע העיקרי של תבוסתם היה התארגנות כמו-ספונטנית, שניתן לה השם רב הסמליות "מסיבת התה", על שם מעשה מחאה מפורסם נגד השלטון הבריטי, ב-1773. הבריטים איבדו את עשתונותיהם, הגיבו באמצעי דיכוי קיצוניים, והציתו בזה את מלחמת העצמאות של 13 המושבות.
אף הפעם, לפחות בעיני עצמם, הפעילים השמרניים האמינו שמלחמה להם נגד ממשלת דיכוי.
בית הנבחרים נשאר מאז בידי הרפובליקאים, ורוב הסימנים מעידים שהוא יישאר בידיהם לכל הפחות עד 2022, זאת אומרת עד שיחזרו וייתחמו גבולותיהם של מחוזות הבחירה, המוטים כיום חד משמעית לטובת הרפובליקאים.
הם מוטים, מפני שההתמוטטות של 2010, ואלה שבאו בעקבותיה, עלו לדמוקרטים באובדן השליטה האקזקוטיבית והתחיקתית בשורה ארוכה של מדינות מפתח. הזכות לתחום מחוזות בחירה נמצאת בידי בתי הנבחרים של המדינות השונות.
לפני שנתיים איבדו הדמוקרטים גם את הסנאט. עכשיו, משאיבדו את הבית הלבן, הם התכווצו למעמד של מפלגת אופוזיציה מלאה, ללא כל השפעה על תהליך השליטה והחקיקה. בשיטה האמריקאית אין פרסי ניחומים. לאופוזיציה אין אף ועדה אחת.
תפסת מרובה, מה?
הכרזת אובמה ב-2008, שטובה לו כהונה אחת עם תמורות גדולות משתי כהונות ללא תמורה, הייתה טבועה מלכתחילה בחותם של חוסר רצינות. הימים האחרונים של כהונתו השנייה מאשרים את הכלל, שהיה ידוע לכמה יהודים חכמים עוד לפני 2000 שנה, "תפסת מרובה, לא תפסת". את התמורה הגדולה שלו עומדת לשאת הרוח. והמחיר שמפלגתו שילמה על התמורה ההיא, ומוסיפה לשלם, הוא עצום ממדים. הלהיטות הלא-ריאלית לכפות תמורה גדולה שללה מנשיאותו את הכוח לחולל אפילו תמורות קטנות.
הכוונות היו נאצלות. הרפובליקאים עצמם ישלמו כנראה מחיר גבוה אם יקרעו את "הביטוח של אובמה" לגזרים מבלי למצוא לו תחליף מתקבל על הדעת. דמוקרטים משתעשעים בתקווה שמעז ייצא מתוק, ומחאה עממית בנוסח "מסיבת התה" תחזיר אותם לעמדות שלטון והשפעה בעוד שנתיים או ארבע. אבל עד אז הם נידונו לגלות פוליטית ולחוסר חשיבות.
לקח יהירותם מ-2010 הוא חומר לימוד בשביל מפלגות פוליטיות באשר הן. בדמוקרטיה אותנטית אין תחליף להסכמות רחבות. שימוש שרירותי או קפריזי ברוב מקרי סולל את הדרך לתבוסתם של בעלי הרוב - שם, כאן ובכל מקום, או כמעט בכל מקום.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny