דירה למכירה / צילום:איל יצהר
מדד המחירים לצרכן רשם בשנת 2016 ירידת מחירים של 0.2%. אינפלציה שלילית, זו השנה השלישית ברציפות.
לא מעט פעמים כתבנו שמדובר במדד מוטה, שכן מינואר 1999 - בגלל בעיות אמיתיות של אומדן מחירים על בסיס חודשי - נותרו מחירי הדירות מחוץ למדד, והוחלפו במדד מחירי השכירות. שקלול מחירי הדירות בתוך מדד המחירים לצרכן (משקל הדיור מהווה רבע מהמדד), היה כמובן מקפיץ את האינפלציה עמוק אל תוך הטריטוריה החיובית בכל השנים האחרונות. רק בשנה החולפת, כפי שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נרשמה עלייה שנתית במחירי הדירות בשיעור 8.1% (נובמבר עד נובמבר), בעוד מחירי השכירות שמשוקללים במדד הסתפקו בעלייה של 1.4%. כל עוד לא מדובר במוצרים תחליפיים אמיתיים, וכל מי ששוכר דירה בשוק הישראלי יודע שמגורים בשכירות הם לא תחליף לדירה בבעלות, האינפלציה האמיתית מוטה כלפי מטה.
אבל לאינפלציה השלילית יש עוד משמעות חשובה בדיון על מחירי הדיור.
כל אותם אלה שחוזים נפילות מחירים בשוק הדיור (בציפייה או בחשש, כל אחד ממקומו) אוהבים להזכיר את השנים 1998-2007 כשנות הירידה הגדולות של מחירי הדירות בשוק הישראלי - אז נרשמה ירידה של 22% בתוך עשר שנים. נוכח האינפלציה השלילית, חשוב להזכיר שהירידה ההיא היתה בעיקר ריאלית, כלומר ירידה של המחירים ביחס למדד המחירים הכללי (והיא גם התרכזה בעיקר בפריפריה, שם בנתה המדינה ללא הכרה בשנות העלייה הגדולות, אבל זה לא המקום כרגע לדון בכך).
נומינלית, מחירי הדירות עצמם ירדו באותו עשור בכ-10%. בשנת 1998 למשל, תחילת הירידה הגדולה, המחירים למעשה עלו ב-3.8%. מדד המחירים לצרכן (אז עדיין עם שקלול מחירי הדיור בתוכו) קפץ באותה שנה ב-5.4%, והוא שגרם למחירי הדירות לרדת ריאלית (יחסית לאינפלציה) ב-1.6% ופתח עשור שלם של ירידות מחירים ריאליות רצופות. אבל נומינלית, המחירים שנדרשו הישראלים לשלם בפועל לדירה ממוצעת, הציגו -4 מתוך 10 השנים הללו עליות מחירים!
למה זה חשוב? כי במעין עולם הפוך, דווקא האינפלציה הנמוכה משבשת את התוכניות לירידת מחירים בשוק הדיור. לו הממשלה היתה עומדת ביעד האינפלציה שהיא עצמה קבעה, עליית מחירים שנתית של 1%-3%, די היה לה להקפיא את מחירי הדיור, כדי שהם ירדו שוב ריאלית ב-20% על פני עשר שנים. בינתיים, לא רק שהמחירים עולים, האינפלציה השנתית השלילית הופכת את העלייה הריאלית במחירי הדירות לכואבת אף יותר.