עמית לנג/ צילום: איל יצהר
הכינוס השנתי לזכר הנופלים שעורך אגף התקציבים במשרד האוצר הוא אירוע הנטוורקינג המרכזי של עובדי האגף ובוגריו.
מבחינתם זו הזדמנות נדירה להתחכך בבכירי המשק, אישים כמו יו"ר בנק לאומי דוד ברודט (הממונה על התקציבים בשנים 1991-1995), יו"ר החברה הכלכלית לירושלים אהרון פוגל (שכיהן באותו תפקיד בשנים 1983-1987), יו"ר חברת נמלי ישראל רם בלינקוב (כיהן בשנים 2007-2009), או אולי דווקא סגן הממונה לשעבר ניר גלעד, עד לאחרונה מנכ"ל קבוצת החברה לישראל או קובי הבר, סמנכ"ל בכיר בבנק לאומי (שעמד בראש האגף בשנים 2004-2007).
רבים מיוצאי האגף יודו בשיחות פרטיות שהם חייבים את הקריירה שלהם בעולם העסקים ל"קליקה" של בוגרי האגף. המעבר המהיר של בוגרי האגף לשוק הפרטי נחשב בעבר נורמה. הבחירה בקריירה ציבורית, לעומת זאת, נחשבה סוג של ברירת מחדל, שלא לומר ביטוי ללוזריות או הודאה בכישלון להשתלב בסקטור העסקי בתפקיד אטרקטיבי.
במשך שנים נהגו בכירי האגף לעבור לתפקידי ניהול בחברות הענק הממשלתיות כמו בזק וכיל, כתחנת ביניים בדרך לשוק הפרטי. דוגמה בולטת למי שצעד במסלול הזה הוא אבי גבאי, שהוצנח לתפקיד עוזר בכיר למנכ"ל בזק (שהייתה אז מונופול ממשלתי) היישר מתפקיד רכז צוות תקשורת באגף.
גם לאחר הפרטת כיל, צים ובזק נותרו עשרות חברות ממשלתיות שהמשיכו לספק ג'ובים נוחים לבוגרי האגף. משרת סמנכ"ל כספים ברכבת, בחברת החשמל, בתעש, בנת"ע או במקורות הייתה תפקיד מעבר נוח לבוגרי האגף. כך הם יכלו להתגלח על זקנן של החברות הממשלתיות תוך כדי צבירת ניסיון ניהולי, ששדרג את יכולותיהם לקראת התמודדות על תפקיד של ממש במגזר העסקי.
אבל הסיכויים שבני הדור הנוכחי של עובדי האגף ובכיריו יכבשו משרות בצמרת המשק נראים נמוכים. אין צורך במחקר סטטיסטי כדי לאשש את הירידה המורגשת בשנים האחרונות במספר בוגרי האגף שהגיעו לעמדות בולטות בשוק הפרטי. במיוחד בולט חסרונם בהיי-טק - ענף שאין בו ערך מוסף להיכרות עמוקה עם פעילות הממשלה או עם בוגרי אגף אחרים. גם בענפים שבהם המעורבות הממשלתית ברורה יותר לא קל להתקדם בזכות קשרי עבר. האווירה הציבורית לא מקבלת יותר "חציית כבישים" כמו זו שעשה גבאי.
"המעבר לשוק הפרטי היה בדרך כלל למשהו שהיה לך בו השקה - כי זה היתרון היחסי", אומר אחד מראשי האגף לשעבר, "אבל עם כל הביקורת הציבורית על הדלתות המסתובבות - זה מרתיע. בסופו של דבר השם שלך הוא הנכס הכי חשוב. אני, למשל, קיבלתי לפני סיום התפקיד החלטה שהייתה לה השפעה ישירה ומהותית על מבנה ההוצאות של חברה פרטית מאוד מוכרת. היה לי ברור שכמה שנים קדימה אני לא אעלה על דעתי ללכת לחברה הזאת כי יהיה מי שיגיד.
"גם בשוק הפרטי כבר לא ממהרים לקחת רגולטור לשעבר, כי הם יודעים שזה יכניס אותם מתחת לזכוכית מגדלת. הדוגמה הבולטת היא החלטתו של עידן עופר לוותר על שירותיו של ניר גלעד, לאחר שהבין שהתנהלותו הכוחנית מייצרת יותר אנטגוניזם מהתועלת שמביאים לו קשריו של גלעד במשרד האוצר ובמשרד ראש הממשלה".
בכיר אחר שעמד בראש האגף בשנות ה-80 סבור שהסיבה לשינוי פרוזאית יותר. "פעם המגזר הממשלתי היה רוב המשק ורוב הכוחות הטובים היו הולכים לשם. 50 הכלכלנים של האגף היו פעם כוח מרכזי, אבל היום המשק הרבה יותר גדול ויש המון כלכלנים מוכשרים".
גם ההתמקצעות הייתה בעוכרי בוגרי האגף. המסלול של סמנכ"ל כספים בחברה ממשלתית נסגר חלקית ב-2011 בעקבות הנחיה שפרסם מנהל רשות החברות אז דורון כהן, שחייבה מועמדים לתפקידי סמנכ"ל כספים להיות בעלי תואר בראיית חשבון וניסיון מעשי בעריכת דוחות כספיים - כישורים בסיסיים שרוב בוגרי האגף לא היו מצוידים בהם.
צעירים חסרי ניסיון ניהולי
"בשנים האחרונות מגיעים אלינו פחות קרייריסטים ו-Type A", מודים באגף ומוסיפים כי "מגיעים הרבה בוגרי פכ"מ (תוכנית משולבת לתואר ראשון בלימודי פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה - ע"ב) ואנשים עם רקורד של פעילות ציבורית. יש לנו 6-7 סמנכ"לים במשרדים ובגופים ממלכתיים שונים. אפשר לומר שהפכנו בית גידול לבכירים בשירות המדינה".
הביטוי הבולט ביותר לתופעה הזאת הוא בדרג מנכ"לי משרדי הממשלה - חמישה מהם, מספר חסר תקדים, הם יוצאי אגף התקציבים (ראו פירוט למטה). מבין החמישה, רק אחת בחרה מראש בקריירה ציבורית מחוץ למשרד האוצר - קרן טרנר, שעברה ב-2011 לתפקיד סמנכ"ל במשרד התחבורה. ארבעת האחרים הגיעו לתפקידי סגן ממונה, ומתוכם שלושה ניסו את מזלם בשוק הפרטי לפני שחזרו לנהל משרדים שהיו תחת אחריותם כסגנים באגף.
אבל האם מדובר בתופעה חיובית? רוב האנשים שעמם שוחחנו סברו שכן, במיוחד אם משווים את יוצאי משרד האוצר למנכ"לים שהם מקורבים פוליטיים של השרים הממנים. הגדיל לעשות דורון כהן (שכיהן גם כמנכ"ל המשרד) שהשווה את התופעה לריבוי ראשי הממשלה שהגיעו מסיירת מטכ"ל ואמר ש"שאגף תקציבים הוא מבחינות רבות סיירת מטכ"ל של השירות הממשלתי".
אולם, גם התומכים בתופעה הודו כי בוגרי האגף סובלים מחיסרון בולט אחד: היעדר ניסיון ניהולי. אנשים שניהלו בחייהם במקרה הטוב 20 איש למשך 3 שנים, מקבלים לניהולם משרדים כמו ביטחון הפנים או הבריאות שמעסיקים אלפי עובדים. יתרה מכך, רבים מבוגרי האגף מגלים שהם מתקשים לתפקד מחוץ לו, כשהם לבדם ואין מאחוריהם את הגב הרחב שמעניקה המערכת והכוח העצום שנובע מהיכולת לחלק תקציבים.
הבעייתיות הזאת לא נעלמה מעיניה של השופטת בדימוס בלהה גילאור, העומדת בראש הוועדה לבדיקת מינויים בחברות הממשלתיות. לפני שנה חסמה גילאור את ניסיונו של שר האנרגיה ד"ר יובל שטייניץ להצניח את נח הקר לתפקיד יו"ר רשות החשמל המאוחדת, משום שלא עמד בדרישת הסף ל-5 שנים של ניסיון ניהולי.
גילאור פעלה באומץ ראוי לציון, בהשוואה לנציבות שירות המדינה שבאופן תמוה הכירה בשנת לימודים של הקר במכללה לביטחון לאומי כניסיון ניהולי. החלטתה של השופטת בדימוס יצרה תקדים שעשוי לצמצם את תופעת הצנחת בכירי האגף לתפקידי מנכ"לים.
יש הרואים בעייתיות בכך שסגני הממונים עוברים לעסוק במשרדים שהיו קודם לכן תחת פיקוחם. קחו למשל את סגן הממונה לתשתיות אודי אדירי - שני המנכ"לים שמולם הוא עובד הם מנכ"ל משרד האנרגיה שאול מרידור, שאדירי החליף בתפקיד, ומנכ"לית משרד התחבורה קרן טרנר, שאדירי התחיל יחד איתה את הקריירה באגף כששניהם היו רפרנטים בצוות התחבורה. "מה שחסר באינטראקציה בין אדירי למרידור וטרנר זה 'קנאת סופרים תרבה חוכמה'", אומר גורם באוצר, "הם מכירים יותר מדי טוב את האילוצים שלו והוא רוצה יותר מדי בהצלחתם".
"יודעים להזיז דברים"
מה גורם לשרים למנות למשרות האמון החשובות ביותר במשרדיהם דווקא נערי אוצר? "כל האנשים האלה הם מצוינים ואני באמת אוהב אותם", אמר מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר בראיון ל"גלובס" שפורסם ערב ראש השנה, "אבל צריך להבין מאיפה זה מגיע, כי המנכ"לים של המשרדים הם לא באמת מנכ"לים, במובן העסקי של המילה.
"המנכ"ל לא שולט בכוח האדם שלו - זה נציבות שירות המדינה, הוא לא שולט בתקציב שלו - זה אגף תקציבים, והוא לא שולט בהוצאות שלו - זה החשב הכללי, ולכן שרים רוצים מנכ"לים שיודעים לנווט את האוצר, כי זה כאילו ההישג הכי גדול שמנכ"ל יכול להביא".
ליוצאי האגף יש הסבר קצת יותר מעמיק, המציג את מנכ"ל המשרד יוצא האגף כסוג של מאכער-על: "זה נכון שאת התרגילים שאיש אוצר יודע לעשות למנכ"ל משרד ממשלתי שבא מבחוץ הוא לא יכול לעשות למישהו שבא מהאוצר", אומר אדם ששימש כסגן ממונה, "אבל היתרון הגדול באמת של בוגרי אגף תקציבים הוא היכולת לקדם תהליכים, לעשות Delivery. אין היום בממשלה גוף שיודע לעשות את זה. מדי פעם יש אישיות שיודעת להזיז דברים: טרכטנברג, למשל, או אבי ליכט - וזהו.
"תראה למשל את החשב הכללי. אפילו חשבת דומיננטית כמו הנוכחית לא יודעת איך להעביר רפורמה בממשלה. פשוט בגלל שהיא לא עוסקת בזה. בוגר אגף תקציבים הוא לפני הכול מולטי-טאסק, הוא יודע לכתוב החלטות ממשלה, הוא יודע לכתוב חוות דעת משפטית ברמה שרק צריך למצוא עורך דין שיבוא לחתום עליה, הוא יודע להעביר חוק בכנסת. הוא יודע לתדרך את התקשורת, הוא יודע לדבר עם הדרג המקצועי, עם שר האוצר ועם הממונה - וכמובן שלכל אחד מהם הוא יודע להגיד משהו אחר.
"הוא יודע ללכת למשרד המשפטים ולרשות ההגבלים העסקיים. רכז או סגן באגף תקציבים מכיר את התהליכים הרבה יותר טוב מכל לוביסט. הוא יודע לזהות מראש מה יהיו נקודות הקושי וכיצד ניתן לעקוף אותן. כמה מתוך זה בא מכישורים וכמה זה ניסיון - זאת כבר שאלה אחרת. מה שחשוב מבחינת השרים הוא שבוגרי האגף מכירים את כל שרשרת הייצור במערכת. לדעת איך עובדת הממשלה זה לא פחות ממקצוע".
