קריאות להקמת ועדת חקירה לאירועי סברה ושתילה / צילומים: מיקי שוביץ - לע"מ
פרולוג - בואו נקים ועדה
נכון לכתיבת שורות אלה, דוח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן עדיין לא פורסם (אם כי יפורסם כנראה בקרוב), אבל יש להניח שהמילים המפורשות "כיסוי תחת" לא יופיעו בו. עם זאת, לפי ההדלפות נראה שהמבקר קיבל את טענות שרי הקבינט באותה תקופה, נפתלי בנט ויאיר לפיד, שלפיהן, דיוני פורום קבלת ההחלטות הבכיר בתקופה שקדמה למלחמה היו בדיוק זה - ניסיון להכין את הקרקע למקרה שמישהו בעתיד ירצה לבוא חשבון עם הקודקודים. מנהרות החמאס אמנם הוזכרו כמה פעמים בדיונים, ולכן המילה מופיעה בפרוטוקול בצורה שמאפשרת לטעון שהנה, התקיים בעניינן דיון, אך לפי הדיווחים הנוגעים לדוח, לא נקבעה לגביהן מדיניות ברורה ולא התקבלו החלטות.
זה רק המקרה האחרון שבו תופסת את הכותרות מה שמכונה "תרבות הכסת"ח" - פרקטיקה שכולם מבינים באופן אינטואיטיבי, ושעושה רושם שמאפיינת את החברה הישראלית בת זמננו לא פחות מהאהבה לפלאפל, התשוקה לחתוך ברמזור, הפחד מלצאת פראיירים והשנאה לפעילי BDS.
העיתונאי, הסופר והלשונאי ד"ר רוביק רוזנטל, שמפעיל את אתר "הזירה הלשונית", מזכיר שהביטוי הוא למעשה תרגום מאנגלית, "ממש אחד לאחד - To cover your ass. יש להניח שהוספת ראשי התיבות מגיעה מהצבא ומשם נובע הפועל 'לכסתח'. ההגדרה שאני נתתי למושג, במילון הצבאי שכתבתי פעם, היא 'הגנה של בעל תפקיד על עצמו לקראת חקירה אפשרית', ועם השנים נוספו גם ביטויים כמו מכסתח"ר - 'מפקדת כיסוי תחת ראשית', שמתייחס לנוהגם של הקצינים לשמור על עורם בכל מחיר".
היסטוריה - מי שנכווה ברותחין
כדי לענות על השאלה מתי נכנס הביטוי לשימוש שגור בשפה, בודק רוזנטל את ההוצאה האחרונה של מילון הסלנג של דן בן אמוץ ושל נתיבה בן יהודה, שמתייחס לסלנג הישראלי עד סוף שנות ה-70, אולם לא מאתר אותו שם. "לאור חיבתו הידועה של דן בן אמוץ לתחת, קשה לי להאמין שהוא היה מוותר על הביטוי הזה אם הוא היה מכיר אותו", רוזנטל מסביר.
"יש לי מחקר מ-1996, שבו יש התייחסות לביטוי כמשהו שחיילים סיפרו עליו לחוקרת, ומהניסיון שלי זה אומר שהביטוי כבר היה בשימוש לפחות עשר שנים לפני כן. משום כך, נראה לי שאפשר לקבוע שהכסת"ח הוא ביטוי שנוצר בעברית מתישהו בתחילת או אמצע שנות ה-80". ואכן, נדמה שמשבר האמון שנוצר בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, הוליד את התפיסה הזו.
ד"ר דורון נבות מבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, רואה את מלחמת יום הכיפורים ואת ועדת אגרנט שקמה לחקירתה, כקו פרשת המים של תרבות הכסת"ח בישראל: "התחושה הייתה שהוועדה היא ועדה שנועדה לכסות את התחת של הדרג המדיני ולהפיל הכול על הצבא", הוא מסביר.
"התוצאה היא שהצבא חש מופקר והוא מפתח את הכסת"ח כהתגוננות. בעיניי, אחד הגילויים הראשונים של הכסת"ח הצה"לי בתקופה שאחרי יום הכיפורים זה שבדיוק בתקופה שבגין הזמין את סאדאת לבקר בישראל, וזה נענה בחיוב, הצבא איתר פעילות של כוחות מצריים באזור סואץ והמליץ לגייס מילואים מחשש למתקפה. אלא שבגין לא קיבל את ההמלצה, סאדאת הגיע לארץ, ולא פרצה שום מלחמה. אם לפני אוקטובר 1973 הקונספציה הייתה שלא תהיה מלחמה בשום מצב, אז פתאום הפחד ממחדל מוביל לאבסורד הקיצוני השני".
קשה להתעלם מהשפעה תרבותית משמעותית נוספת על התרבות הישראלית שמתחוללת פה בקצב מואץ מאז תחילת שנות ה-80: אימוץ ערכים ומדיניות כלכלית ניאו-ליברלית גרמו להיחלשות השירות הציבורי והמדינה, ולתחושה בקרב דרגי ניהול בישראל שהם צריכים להגן על עצמם מתופעות שהתרחשו בארצות הברית באותן שנים כמו תביעות עתק נגד חברות. התוצאה: משפטיזציה מופרזת של הזירה הפוליטית, העסקית ואפילו הצבאית ובניית מנגנוני כסת"ח מתוחכמים יותר ופחות.
כשפוליטיקאי, מנכ"ל או אלוף פיקוד מרגיש שהוא פועל על קרקע לא בטוחה ושכל מעידה שלו תביא לחיסולו, הוא דואג למסמס, למסמך או להתייעץ עם פרקליט על כל צעד ושעל. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות בכך שכמעט כל הפצצה במלחמת צוק איתן ב-2014 הייתה צריכה לקבל הכשר של יועץ משפטי לפני שבוצעה. הצמרת הצה"לית של פעם אולי מתייחסת לתופעה בבוז (וקשה להאשים אותה), אולם מצד שני צריך לזכור שמעל הקצונה הבכירה של פעם לא ריחף איום של העמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג או אפשרות של תחקיר עיתונאי שיקבור את הקריירה שלהם.
"ברור שהתנהגות כזאת צומחת על רקע תחושה שלא מגבים אותך", אומר נבות. "המכסתח לא מכסתח כי הוא איש רע, אלא כי הוא מרגיש שלמערכת יש אפס סובלנות כלפי טעויות. הוא אומר לעצמו 'אני לא אקבל גיבוי אם אני אטעה; הם לא יבינו שצריך לקחת סיכון על מנת לעשות את הדבר הנכון; הם לא מבינים את המורכבות של העשייה שלי ואת זה שאין דבר כזה 100% הצלחה'. ישנם כאלה שגם בתנאים הללו מוכנים לעשות את הדבר הנכון, ואלו אנשים שמונעים מתחושה חזקה מאוד של שליחות ציבורית ואומץ, ולפעמים אפילו הירואיזם או כמעט זחיחות. אבל הרבה מאוד אנשים אחרים סבורים שהם לא יקבלו גיבוי, ואז הם מתחילים לעשות פעולות שכל תכליתן זה לא להגיע למצב שבו חס וחלילה מישהו יאשים אותם במשהו".
ניהול שלושת סוגי הכסת"ח
גם אם קיימת עמימות לגבי שאלת מועד הופעתו של המושג "כסת"ח" בחיינו, הנוכחות שלו בהם ברורה להפליא. הנה כמה דוגמאות מהחיים המקצועיים של כולנו: שימוש נרחב בחברות השמת עובדים, שמורידות ממנהלי כוח אדם בארגונים את האחריות; שכירת חברות לייעוץ ארגוני, שייתנו לבוס את הגושפנקה החיצונית לבצע את הפעולות שהוא מעוניין לבצע בכל מקרה, או שיתפקדו ככליא ברק במקרה שהתוכניות יעלו על שרטון; שימוש אינפלציוני בייעוץ משפטי ומסמוך ותיעוד כל שלב בתהליך קבלת ההחלטות בארגון, כדי להראות שהייתה הקפדה על שמירת נהלים במקרה של קטסטרופה.
נבות מונה כמה סוגים של כסת"ח. סוג הכיסתוח הבסיסי ביותר הוא הימנעות מפעולה כדי להימנע מסנקציות: "אם אתה בן אדם עם הרבה סמכויות, אתה עושה את זה למשל באמצעות הקמת ועדות, ואז אתה מגבה את חוסר העשייה שלך באמצעותן. אתה לא מחליט כלום. ברור שבתרבות הזאת יש משהו שהוא לא רק אנטי-ציבורי אלא גם אנטי-פוליטי, כי הפוליטיקה היא הרי קבלת החלטות בתנאים שבהם לא לגמרי ברור מה צריך לעשות".
הסוג השני הגדול של כסת"ח הוא הקיצון האחר: עשיית יתר. "זה מאוד בולט בתחומי האבטחה והביטחון. תראה מה קרה למשל ליחידה לאבטחת אישים לאחר רצח רבין. כדי להימנע מביקורת במקרה שיהיה עוד רצח פוליטי, היחידה הזאת צמחה לממדים מפלצתיים: עוד מעגל אבטחה, עוד חסימה של צירים, עוד מאבטחים בכל משמרת.
"בסביבות היררכיות שבהן מחיר הכישלון נמדד בחיי אדם, הכיסתוח הוא הכי גבוה. אתה יכול במערכות כאלה להעלות דרישות תקציביות מופלגות, מהכנסה קלה מדי של הצבא לכוננויות, ועד לרכישת צוללות. האחראי לא מוכן להגיע למצב שמישהו ייפגע גם אם המחיר לא סביר, אבל בעיניי, אם מישהו מכסתח ומוציא דרישה ביטחונית הזויה שעולה לציבור הישראלי מיליונים שלא הולכים לטיפול בחולים, זה לאו דווקא מציל חיי אדם. הכיסתוח גורם לכך שהקצאת המשאבים רחוקה מלהיות יעילה, אבל שקשה מאוד לבוא בטענות אל המכסתח. בכל מקרה, הנזק הוא עצום. גם מבחינה כספית וגם לתרבות השלטונית".
הסוג השלישי של כסת"ח הוא הפלת האחריות על גורמים רגולטוריים או ביורוקרטיים: "המכסתח לא עושה, וכדי להצדיק את זה, הוא מאשים את המערכת הרגולטורית שהיא לא נותנת לעבוד, אבל זה לא נכון. אין בישראל שום בעיית משילות; יש פה בעיה של אנשים שלא רוצים לעשות שום דבר בגלל שהם פחדנים או עצלנים או עסוקים בהישרדותם הפוליטית, והם מאשימים כל מיני גורמים כמו בית המשפט או משרד האוצר".
בהיבט זה, נבות מצביע על השימוש בייעוץ משפטי כסממן בולט: "אני חושב שכפועל יוצא של משבר האמון אחרי מלחמת יום הכיפורים, אנחנו רואים את החלחול של חוסר האמון גם למגזר הציבורי והפרטי, וזה מסביר את ההישענות האובססיבית על חוות דעת משפטיות. אתה יכול גם לראות את הביטוי 'זה לא יעבור בג"ץ' כסוג של כיסתוח. במקום לדבר לגופו של עניין ולומר למישהו 'אני אוסר עליך לעשות את הפעולה הזאת כי היא לא מוסרית או ראויה', אתה משתמש בחוות הדעת המשפטית כתירוץ. אפילו היועץ המשפטי לא לוקח על עצמו אחריות כשהוא אומר את זה".
מעבר לנזק המוסרי, נבות אומר שמחקרים מצביעים על כך שבניית מנגנוני כסת"ח שכאלה פוגעת בחברות שבהן הם מיושמים. "אם אתה בודק מה קורה לפירמה שפועלת ככה, אתה תגלה שהמוטיבציה של העובדים בה מאוד-מאוד נפגעת, האמון יורד ובמקביל אתה מעודד את ההנהלה להתנהג בצורה פחות ראויה".
נבות, שמתמחה גם בחקר שחיתות פוליטית, אומר כי במקרים מסוימים ניתן לראות בכסת"ח שחיתות של ממש, אף על פי שהיא שונה מסוג השחיתות שהציבור והתקשורת בדרך כלל עוסקים בה: "כשבן אדם מכסתח, הוא לא עושה את הדבר שנכון לעשות כי הוא מעדיף את האינטרס האישי שלו - זה הבסיס של הפעולה המושחתת. ברוב המקרים זה אולי לא פלילי והאינטואיציה שלנו לא מתייחסת לזה כאל שחיתות משום שנעדר ממנה ממד החמדנות. האדם לא לוקח לעצמו כסף או מפיק טובות הנאה יוצאות דופן, אבל זה סימפטום של השחתה כללית ושל חוסר אמון".
סוציולוגיה דור המינימום
פרופ' עוז אלמוג מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה ובת זוגו, ד"ר תמר אלמוג מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, עוררו בשנה שעברה דיון ציבורי (וגם ספגו לא מעט ביקורת) סביב ספר שכתבו יחד על דור ה-Y. לדברי אלמוג, ממצאי המחקר מראים כי לגישתם של הצעירים הישראלים כלפי מקומות העבודה שלהם ישנם מאפיינים בולטים של תרבות הכסת"ח.
"במשך הרבה שנים בישראל הייתה לאנשים בהרבה מקצועות תחושה של שליחות, וזה דבר מובנה באתוס המערבי, שאתה עושה משהו לא רק במינימום, וזה משהו שנראה לי שהשתנה לרעה בשנים האחרונות", אומר פרופ' אלמוג. "הצעירים היום עושים את המינימום. הם באים לעבודה מתוך תפיסה שהם רק רוצים להתפרנס באמצעותה ושהם לא מוכנים לעשות בה יותר מהמינימום. זה נובע מתפיסה יותר ממוקדת בעצמי וגם מתחושה שלהם שעולם העבודה לא מתייחס אליהם טוב ומהחרדה שלהם שלא ייתנו להם גיבוי. אם זו הגישה, מדוע ליזום או לקחת סיכון? עדיף לכסתח".
גם פרופ' גד יאיר מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית אומר שבבסיס תרבות הכסת"ח עומד חוסר המוכנות לקבל אחריות: "יש בתרבות הישראלית תפיסה שמקלה ראש בעבירות, באתיקה ובמצפוניות שנראות לנו דבר לא כל-כך רציני. אתיקה זה של הגויים. הדברים הללו נתפסים כהרבה פחות רציניים וכבדי משקל יחסית לדברים שבאמת מאיימים על חיינו, וזה החרדות הקיומיות מהפצצה האיראנית או מהחיזבאללה או מהמנהרות של החמאס. אנחנו פוטרים כל מיני חוקים וכללים וקודים אתיים כמאוד לא חשובים יחסית לדברים החשובים שקשורים להישרדות שלנו".
בנוסף, יאיר אומר שאת השורשים התרבותיים שתומכים בתרבות כיסוי התחת ניתן למצוא בהבדלים בין היהדות לנצרות: "ביהדות, בניגוד לנצרות, המצוות הן מצוות עשה שבהן נבחנת ההתנהגות, אבל לא שואלים אותך מה בלבך. בנצרות אתה צריך לשפוך את נשמתך בפני הכומר המוודה ולכן העיסוק במצפון הרבה יותר משמעותי לעומת היהדות. לא סתם אומרים שהאתיקה והמצפון הומצאו על-ידי מרטין לותר במאה ה-16, משום שהוא אומר שהקשר של המאמין הוא עם האלוהים והאל מסתכל ישירות לתוך מצפונו. זה מייצר את מה שאנו מכירים כאתיקה המוסרית של המערב. היהדות אינה פותחת את המצפון להתבוננות, ולכן, אם אתה מכסה את התחת, אתה יכול להמשיך לעשות מה שעשית".
בהקשר הזה, ניתן בהחלט לראות בתעלולים הלכתיים שיצרו את מעלית השבת או את תחום השבת (רעיון נוגע ללב שמתבסס על תחימת יישובים יהודיים בחוטים כדי לאפשר בתוכם מיני פעולות) כסוג של כסת"ח שבין היהודי המאמין לאיסורים שהתורה משיתה עליו. אם ניתן לכסת"ח מול אלוהים והרבנים, מדוע שלא לכסת"ח מול כולם?
יאיר אומר שהתפיסה היהודית התגלגלה לתרבות הישראלית והתקיימה בה מאז ומתמיד: "זה קשור גם לחפיף הישראלי ולחוסר הרצינות והאחריות. כשאתה אומר כסת"ח, כולם מבינים שזה לא רציני, שזה לא באמת תירוץ אמיתי, אבל בחביבות אנחנו עוברים על זה הלאה אף על פי שכולנו יודעים שאנחנו מרמים את עצמנו".
בניגוד לד"ר נבות מאוניברסיטת חיפה, פרופ' יאיר אומר כי המילה "שחיתות" קצת גדולה על מושג הכסת"ח: "הייתי אומר שזו רדידות מוסרית. אם תאשים איזה פוליטיקאי אנגלי בכיסוי תחת, הוא יתפטר בבושה רבה, וביפן הוא יעשה לעצמו את החרקירי המפורסם, אבל אצלנו, אף אחד לא מתאבד או מתפטר גם כשיוצא נגדו דו"ח מבקר חריף. מה שחשוב זה שכולם ידעו שיש פה משהו לא אמיתי שכיסה להם את התחת, אבל כיוון שאף אחד לא לוקח את האתיקה כמשהו מאוד חשוב, המשחק הזה של כיסוי התחת מתקבל פה בהבנה. גם הציבור הישראלי לא מתייחס לכיסוי התחת כמשהו מאוד חמור למרות שהוא מבין שזה מה שהפוליטיקאים שלו עושים. משתינים עליך ואתה אומר שיורד גשם, אבל אתה יודע שמשתינים עליך".
- אז מדוע בכלל כיסוי התחת נדרש?
"כיסוי התחת נדרש כדי לשרוד. באמצעות מאמץ לא מאוד גדול שדורש הדיפה קלה או בניית שריון לא מאוד עבה סביב הישבן, אתה יכול להמשיך הלאה בתפקיד שלך למרות שכולם יודעים שזה כיסוי תחת. זה אפשרי משום שכולם יודעים שאחריות אינה אחריות וקוד אתי אינו קוד אתי".
אפילוג - למראית עין
יאיר אומר שכיסוי התחת נמצא בכל מקום, ושהעיסוק בו מעמעם את העיסוק במהות - בסיבה שבגללה כיסוי התחת הזה בכלל נדרש. "היום, למשל, לפני כל פיטורים אתה צריך לעשות שימוע. כל המוסדות בארץ עסוקים נורא בליצור מצג ש'עשינו את הדברים כמו שצריך', לא כדי להגן על זכויות המפוטרים אלא על מנת שלא להתפדח אחר כך באיזה הליך משפטי. מכשירים אותנו בלפתח את כיסוי התחת הזה הרבה יותר מאשר מלמדים אותנו מדוע אתיקה או זכויות עובדים זה דבר חשוב. זה קורה גם באופן שבו אנחנו יוצאים למכרזים, עושים סדנאות למניעת הטרדה מינית במקומות העבודה ועוד. יש פה מערכות מוסדיות שלמות שעובדות בלעשות את הדברים כך שהן ייראו טוב במקרה של הסתבכות. העניין הוא שלא באמת חשוב לנו שלא יהיו הטרדות מיניות אלא שלא יוכלו לומר עלינו שלא ביצענו את מה שהיה נדרש".
- אתה חושב שאי פעם זה ייעלם?
"רוב הסיכויים הם שמה שהיה הוא שיהיה, אלא אם כן אתה נתפס בעבירה חמורה ואפשר למסמר את האחריות שלך לגביה. הדוגמאות של אסון הכרמל, שהיה מאוד קשה, ושאיש לא שילם עליו מחיר, העובדה שאריה דרעי ישב בכלא ואז חזר כשר פנים או של ועדת כאהן שהדיחה את אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון לאחר סברה ושתילה, ושעל אף מסקנותיה ראינו אותו חוזר כראש ממשלה - כל אלה רק מוכיחות את זה".
