בעצם שמה האמיתי הוא DB11 מרטין. אסטון מרטין. אך פרק נכבד מאוד בתולדותיה מחייב להוסיף לה סוף-סוף את הקידומת 00. לא בגלל היותה מתקן שירותים, אלא בזכות שנותיה הרבות בשירותים החשאיים של הוד מלכותה. או, ליתר דיוק, בשירות ג'יימס בונד. ג'יימס בונד. סוכן 007.

ל-007 היו כל מיני מכוניות. הראשונה בכלל היתה סאנבים אלפין, אך זו ננטשה כבר לאחר סרט אחד. היו לו גם בנטלי, אלפא, מוסטנג, קוגאר, ב.מ.וו 3Z, טויוטה אחת, ועוד כל מיני. אבל המיתולוגית מכולן היתה האסטון מרטין DB5. ומאז, 007 ואסטון מרטין - חד הם. זהות מוחלטת.

לא מכבר הוצגה לציבור ה"בונד-קאר" החדשה: אסטון מרטין DB11. ולי נראה כי ברבות השנים אין עוד מנוס מלהעניק גם למכונית זו את הקידומת של אדוניה, 00. לכן מעתה DB-0011 ייקרא שמה. אין זה מלמד חלילה כי בכך הוענק לה רישיון להרוג את כל מי שבא לה. אבל בהחלט מותר לה לעשות רושם על כל מי שבא לה.

 

ה-0011 היא מן הזן הקרוי GT. גראנד-טורר. ללמדנו, כי לא במכונית מרוץ מדובר, ואפילו לא במכונית ספורט, אלא בברייה שבאה לעולם כדי ליטול את בעליה לטיולים נעימים, מלאי פאר, אצילות ופינוקים. ולצד כל אלה, עליה לדעת גם לחשוף מלתעות ושרירים כדי להגעיש כדבעי את בלוטות האדרנלין של הנוהג בה, אם זה מה שהוא חפץ.

ועתה - אני נוהג בה. באנגליה. הבוקר, לאחר שכרסמתי רקיק חמאה עוטה מנה נאה של ריבת תפוזים ולגמתי כוס תה בחלב, קיבלתי את מפתחותיה ויצאנו לדרך. כבישים סלולים למשעי הוליכוני בינות לעיירות ציוריות וכפרים פורחים. מטפלות בשמלות שחורות הוליכו עגלות תינוק, צמד קשישות חייכניות ניהלו שיחה מנומסת ליד בית הדואר, שוטר בכובע מצחייה קרא עיתון, פרחח חצוף על אופניים עקף אותי בסיבוב. איש לא ירה לעברי בזוקה, הליקופטר לא שיגר אלי טילים, אף לא מקלע אחד ארב לי מאחורי הכנסייה, ושום מרצדס שחורה לא רדפה אחרי... איזו אכזבה.

האויבת הגדולה ביותר שאיימה עלי, הייתה ריטה, נערת הראפורטים החיננית שהסתובבה בין המכוניות החונות והדביקה למצחן דו"חות חנייה, והרגשתי כמו סוכן חשאי ביום של סידורים: בעל רשיון להרוג, שלקח יום חופש ואת המכונית מהמשרד, כדי לשלם מים וחשמל.

אבל כולם הסתכלו עלי. עין אחת לא נותרה אדישה. לא היה ראש אחד שלא סב על צירו ובהה בי. כי ה-0011 (כלומר ה-DB11) הזאת יפה באורח מדהים ממש. גם קודמותיה היו נאות למראה, אך בהיות ה-11 מאוד מאוד חשובה לאנשי אסטון מרטין, נעשה בה מאמץ עילאי לעדן ולהשביח עוד ועוד את חזותה. מן החרטום הארוך והמחוטב, הלוע האופייני, הפנסים המשוכים לאחר, בתי הצמיגים השריריים ועד לירכתיים המחוטבים, שנדרש איפוק עז כדי לא לתארם במונחים הלקוחים מן העולם המאצ'ואיסטי-שוביניסטי.

אין כאן רבולוציה של החזות המסורתית. יש רק אבולוציה נבונה ואנינה של שפת העיצוב האסטון-מרטינית. ברייה חדשה לחלוטין, שלא שכחה את מסורותיה ואת שורשיה. והתוצאה באמת מרהיבה."סטייל" תמיד היה מן התכונות הבולטות של דגמי אסטון מרטין. ה-11 מציבה לכך רף חדש של אצילות, אנגליות, ייחודיות וגם... נו...איך אומרים את זה? "סטייל"!

ואז - זבנג! דפקתי צמיג אל שפת המדרכה. ולא בפעם הראשונה. נהיגה בצד שמאל, כבישים צרים, תנועה נגדית. מתי, לעזאזל, יתחילו גם האנגלים לנהוג בצד הנכון של הכביש? למכונית הזאת יש 12 צילינדרים, 5.2 ליטרים נפח, שני מגדשי טורבו, 600 כוחות סוס, ואני אמור לנהוג בה בצד הלא-נכון של הכביש? במשעולי כפר דקיקים כאטריות? עם הגה הפוך? וכל זאת - מבלי להרוג איש?? לא ילד, לא כומר, ואפילו לא ישיש אחד. אז בשביל מה נתנו לי רישיון להרוג?

עוד אני מהרהר בסבלותי, ושוב זבנג. עוד טאייר נישק מדרכה. לאחר הזבנג השביעי הבנתי: את מיטבה ויכולותיה של המכונית הזאת, אני כבר לא אצליח לחלץ ממנה. לא כאן. לכך יידרשו לי כבישים אחרים, ומכונית שההגה שלה נמצא בצד שמאל ונתיב הנסיעה בימין, ולא להיפך (אפשר, אגב, להירגע: לא גרמתי כל נזק. לא למדרכה, לא לצמיג, לא לג'אנט וגם לא לבית המלוכה. רק האגו שלי נרמס עד דק).

ביגוני, בדקתי שוב את ממדיה של המכונית. שמץ מכבודי מצא שם ניחומים; האסטון מרטין הזאת רחבה באורח די מדהים. מטר תשעים וארבע, עם מראות מקופלות. יותר מהאמר 3! רוחבה של ה-DB5, ה"בונד-קאר" הקלאסית, היה מטר ששים ושמונה. כלומר, כמעט 30 סנטימטרים היא הוסיפה למותניה, ברבות השנים. זה קורה לעתים עם הגיל.

היו גם קטעים בהם בכל זאת אפשר היה לקרוא דרור לקצת יותר סוסים. כוחם של אלה באמת שופע עד אין קץ, והמכונית מהירה כברק. אבל ממדיה, ואולי גם כמה כוונונים שנעשו בכוונת מכוון, בהחלט משפיעים על התנהגותה. וזו, כך התרשמתי, די מיושבת, די רצינית... לא נשכנית במופגן, לא "בונדית", לא מתאמצת להיות "ספורטיבית" בכל מחיר. יש שיראו בכך מגרעת. יש, אני בטוח, יותר אנשים שיראו בכך יתרון.

עיצוב הפנים כולו, מן הצג הדיגיטלי שמול הנהג ועד לבגאז' (הקטן למדי) וציפויי העור של צמד המושבים האחוריים (הקטנטנים) - הוא פשוט כליל השלמות.

שילובי הצבעים, הידורי וקישוטי העור והאלומיניום, סביבת הנהג המופתית, התפירה העילית, שפע הטעם המשובח ועוד ועוד ועוד... בתחום הזה אין ל-DB11 מתחרים. היא פשוט אריסטוקרטיה אנגלית במיטבה.

יכולתי להזיל עוד ועוד דמעות על שלא נזדמן לי לחלץ את מלוא שריריה של ה-DB11. אך נדמה לי שאת עיקר קסמה אפשר גם לגלות בשיטוט די נינוח בין כפרים ציוריים, בתי קפה המגישים תה עם רקיקי חמאה, שדות מוריקים ואזרחים אשר בוהים במכונית ומוריקים מקנאה.

ואם מישהו מעצבן לפתע מאחור, או מעכב יותר מדי מלפנים, אפשר תמיד ללחוץ בעוז, אך בנימוס אנגלי מושלם, על דוושת הגז וללמד את הטרחן ההמוני הזה מאיפה משתין הדג.

הכותב היה אורח החברה באנגליה

אסטון מרטין

חלק מהמתחרות

מרצדס GT -R

הגרסה האקזוטית ביותר של הספורט-קופה לבית מרצדס, שתגיע לארץ השנה (כבר יש הזמנות), מציעה עיצוב קרבי יותר עם שלל תוספות אווירודינמיות וגרסה בהספק 585 כ"ס של מנוע ה-V8 טווין טורבו. המכונית כוללת מגוון רחב של אופציות לכיול השלדה וההתנהגות, והיא מזנקת ל-100 קמ"ש ב-3.6 שניות בדרך ל-318 קמ"ש. המחיר (המשוער) ינוע סביב 2 מיליון

מרצדס/ צילום:יחצ

פרארי GT-B

ב-2.3 מיליון שקלים מציעה פרארי ללקוחות בארץ את ה-GTB החדשה. המנוע מסתפק ב-8 צילינדרים בנפח 3.9 ליטר אבל הוא מייצר 661 כ"ס ו-76 קג"מ ורתום למשקל עצמי של 1,400 קילו, הודות לשימוש נרחב בחומרים אקזוטיים מעולם המרוצים. התאוצה ל-100 אורכת 3 שניות והמהירות המרבית 330 קמ"ש. כמה וכמה כאלה כבר נעות על כבישי הארץ

פרארי/ צילום:יחצ

אאודי R8 V10 "פלוס"

גרסת העל של האאודי R8 האקזוטית מצוידת במנוע V10 מבית למבורגיני, שמכויל לייצר 610 כ"ס. הנעה לכל הגלגלים מזניקה את המכונית בעלת המנוע המרכזי מאפס ל-100 קמ"ש ב-3.2 שניות, בואכה 330 קמ"ש. התיבה היא אוטומטית כפולת מצמדים, המשקל העצמי כ-1,450 קילו בלבד ותא הנוסעים מאובזר היטב. המחיר המשוער נע סביב 1.8 מיליון שקל

אאודי/ צילום:יחצ