אחרי סדרת האקזיטים שהובילה, פתאום התפנה מחדש לאילנה גולן זמן לפעילות אתגרית. היא עשתה כבר תריאטלונים ואפילו איירון מן, אבל טיפוס הרים הכי עושה לה את זה. תמיד מכוונת לפסגה הכי גבוהה. כבר עשתה טיפוס על קרח בארגנטינה, בבוליביה, בנפאל, בבורמה.
"רוב הרגעים הכי מדהימים בחיים שלי הם כשאני מצליחה להגיע לפסגה. בבוליביה טיפסתי על הר בגובה 6,100 מטר. זה היה טיפוס קשה מנשוא, ועליי קשה להקשות. אני עקשנית. השלג היה כבד, ואחרי כל צעד קדימה, החלקנו שניים אחורה. הידיים קפאו לי, והרגשתי שיש סיכוי שייאלצו לקטוע לי אצבעות. הטיפוס מתחיל כל יום בחצות הלילה, חייבים להגיע לפני שהשמש זורחת, כי אז מתחילה מפולת שלגים. את מטפסת בחושך, ואין אפילו נוף שיעודד אותך. הקור מצמית - מינוס 25 מעלות. קר בצורה שאי אפשר לתאר. ואני כבר חושבת לעצמי אם זה שווה את כל זה. כל פעם מישהו נשבר וחוזר למטה. ואז אחרי שעברנו את החלק הקשה, פתאום מתחילה לעלות השמש. והנוף? נעתקת הנשימה, כל כך יפה וכל כך אדום, ואת מעל כל זה! והשלג? אף אחד עוד לא דרך עליו, ואת לא יכולה לנשום מרוב אושר. עברת את כל הסיוט הזה, וזה רגע שאת יודעת: מעכשיו הכול הולך להצליח. פתאום את מגלה כוחות שלא ידעת שקיימים. להגיע לפסגה זו ההרגשה הכי טובה בעולם".
עבור מי ששורד את דלילות החמצן.
"יש לי פסיכיות של פסגות. חוסר החמצן במקומות גבוהים גורם לי אופוריה".
אז זה העניין, הכול פיזיולוגי.
"כשהייתי בטייסת, הכניסו אותנו לתא רום כדי לבדוק איך אנחנו מגיבים במקומות גבוהים דלילי חמצן. הם בודקים תוך כמה זמן אתה מאבד הכרה. על כל אחד הגובה משפיע אחרת. עליי זה משפיע בכיוון של אופוריה. גיליתי שבמצבים של חוסר חמצן אני חושבת שאני הרבה יותר טובה ממה שאני, שאקלית שפיצית. כשכולם מסביב נעשים כחולים ומתעלפים, אני ממשיכה לחפש את דרכי במבוכים".
גולן, 42, היזמית הסדרתית שהובילה 3 אקזיטים בעמק הסיליקון, נולדה ביוטה ארה"ב, ובגיל שנה חזרה עם משפחתה לארץ. היא גדלה בחיפה, ובצבא עשתה היסטוריה כשמונתה למדריכת הסימו לטור הראשונה של F-16 בחיל האוויר, הקצינה הראשונה שפיקדה על הסימולטור. "הייתי צריכה לתת משוב למי שהפציץ את הכור בעיראק. אנשים שנמצאים עשר דרגות מעלייך. זה הקפיץ אותי עשר מדרגות למעלה. זה לימד אותי ניהול בעולם מאוד גברי".
אחרי הצבא היא בחרה ללמוד הנדסת חשמל בטכניון. סטודנטית כמעט יחידה במחלקה של בנים.
למה לא הלכת ללמוד מחשבים?
"אבא שלי היה זה שהקים את מחלקת הנדסת המחשבים בטכניון, ולכן העדפתי ללמוד הנדסת חשמל ולא מחשבים. היום אני שמחה שאני מבינה את הסיסטם עד רמת החומרה".
בסמסטר הראשון ללימודים כבר נחטפה לעבודה על ידי אינטל. במעבדות של יצרנית השבבים הענקית במת"מ חיפה היא נחשפה לצ'יפים הכי מתקדמים שיש. "הטכניון זה סבל, זה סיוט, אבל אמרתי לעצמי: 'אני לא עוזבת'.סבלתי בטכניון אז ברחתי ליהנות מהיישומים של ההנדסה באינטל. זה מה שהחזיק אותי, ראיתי בלייב איך זה קורה בעולם האמיתי. הייתי המהנדסת שהתקדמה הכי מהר באינטל. מי שהיה הבוס שלי הוא ג'וני סרוג'י, שהיום הוא מס' 2 באפל, ואחראי לכל החומרה".
בגיל 26 פגשה את אלון, סטודנט להנדסת מחשבים, שיהפוך לימים לבעלה. יחד הם יגלו שיש להם אהבה משותפת: מסעות בעולם.בהתחלה הם יצאו לטיול אופנועים באוסטרליה וניו זילנד שנמשך חודשים. בהמשך יצאו לטרק בנפאל למשך 32 יום. בדרך הם גם התחתנו. לבד. כלומר, עם החבר'ה בגסטהאוס בקרוק איילנד שבניו זילנד. היום, 15 שנה אחרי, הם הורים לשני ילדים, בני 7 ו-9.
התחנה האחרונה במסע ההוא הייתה ארה"ב. "בגלל שיש לי אזרחות אמריקאית, אמרתי אולי אני יכולה למצוא פה עבודה בשביל הקטע. ואז מישהו שמכיר אותי מאינטל הציע לי להצטרף לסטארט-אפ שהקים בתחום השבבים". כך הגיעה עם בעלה לעמק הסיליקון ב-2003. מאז הם שם.
אי ודאות כאזור נוחות: "זה בנה אותי"
למרות שבמשך שנותיה בוואלי היתה שותפה בשלושה סטארט-אפים תובעניים מאוד, תמיד דאגה לשלב בחייה את המסעות הגדולים. כבר אחרי הצבא נסעה למזרח הרחוק לבדה. בהמשך היא תיסע לתקופה ממושכת לדרום אמריקה.
למה לבד?
"אישה צריכה לנסוע לבד כדי להפוך מנהיגה טובה יותר. את לומדת לקבל החלטות, לקחת אחריות, להיות לבד. יש לי המון תובנות מהטיולים (ראה מסגרת). את לומדת לדבר עם כל אחד, כי את לא יודעת לאן דברים יובילו. זה בנה אותי".
את מגיעה גם למצבים משבריים שבהם את חשופה ופגיעה.
"בברזיל תקפו אותי שניים עם סכינים ולקחו לי את כל הכסף. עמדתי על המקח אז הם החזירו לי את המצלמה. יש את הרגעים אחרי שקורה לך אירוע טראומטי שאת מבינה פתאום שאת הרבה יותר פגיעה ממה שנדמה לך, וההרפתקאות האלו יכולות להיגמר לא טוב".
אז מה לקחת מההתנסות הזו?
"אני מסתכלת לצדדים ורואה שכל האנשים שהיו בחוף נבהלו ונעלמו. ואז אני מבינה שאני לבד. גם בעסקים, בייחוד כשאתה יזם, יהיו מצבים שתמצא את עצמך לבד, אף אחד לא יעזור לך. תמיד מדברים על עבודת צוות ועזרה הדדית, אבל זה לא רלוונטי לעולם היזמות. בסוף אתה לבד. החלק הכי קשה ביזמות זה הבדידות. בשבילי זה היה ווייק אפ קול".
מה עוד למדת בהתנסויות האלה, במצבי הקיצון, על ההתנהגות האנושית?
"בסופו של דבר כולם בני אדם. אתה צריך להעריך בפרק זמן קצר מי עומד מולך ולקבל החלטות. הכול עניין של איך אתה אומר את הדברים הנכונים, שיגרמו לצד השני לעשות משהו אחר ממה שהתכוון. בסוף כולם רוצים שיאהבו אותם, רוצים יחס, רוצים תשומת לב. אפשר להפוך גם מישהו שכועס עליך להיות בעדך. זה משהו שנורא עוזר לי בחיים ובעסקים. זה יוצר אקוסיסטם שבו כולם מוצאים את עצמם מלאי מוטיבציה".
שכללת את היכולת לשהות בתוך אי ודאות.
"יותר מזה, אני אגרום למצבים של אי ודאות לקרות. אני מרגישה שאני חייבת לעבור את האי ודאות כדי להגיע יותר רחוק בחיים. זה רע הכרחי".
וכשהבת שלך תודיע לך שהיא נוסעת לבד לדרום אמריקה?
"אין לה ברירה, היא תעשה את זה! חשוב שהיא תקבל פרופורציות על החיים. אנחנו עושים טיולים מדהימים עם הילדים במרוקו, בבורמה. הדור של הילדים שלנו זה דור מאוד מקולקל. אצלנו בבית אין אלקטרוניקה כמעט. אין להם טלפונים, טלוויזיה הם כמעט לא רואים, רק בשבת בבוקר שעה של פינוק. אין להם אייפד".
על אלכסה אין מה לדבר.
"את אלכסה העפנו, כי מהבוקר עד הערב הילדים ביקשו שירים. היא תחזור כשיהיו לה יותר פיצ'רים".
היא לא משכה ידיה גם מהתחרויות הספורטיביות הכי אקסטרימיות. יחד עם בעלה השתתפה בתחרות איירון מן וזכתה במקום ה-4. "האיירון מן זה מאבק של המיינד נגד הגוף, וזה מאוד מעניין. החלק הכי קשה זה האימונים. כל יום קמתי בחמש בבוקר וזה דורש יכולת התמדה שחוזרת אחר כך בסטארט-אפים. סטארט-אפ זה יותר קשה ממרתון ומאיירון מן יחד. גם אם אין כוח ואתה עייף ואתה חולה, אתה ממשיך. יש פעמים שהגוף כבר נחלש מרוב אימונים".
את מקשיבה לגוף?
"לא תמיד. הרבה פעמים חטפתי סטירות ממנו והוא נהיה חולה, נהיה פצוע. ואז אני מבינה שטעיתי וממשיכה הלאה. יש המון קישורים בין ספורט אקסטרים ובין סטארט-אפים. אני שואלת כל מרואיין לעבודה: 'מה הדבר הכי קשה שעשית בחיים?'. מעניין אותי מה הוא עונה. אם הוא אומר לי: 'הבוס שלי העליב אותי' או 'מישהו התלונן עליי', את מבינה שזה אדם שלא עבר הרבה בחיים, והוא לא דוחף את הגבעות של עצמו. אם אתה כל הזמן נמצא איפה שנוח לך - לא יהיו לך התנסויות קשות".
זה מביא אותי לדיון הפילוסופי. יש שיאמרו: 'חשוב לחרוג מעצמך כדי להגיע למשמעות', ויש אחרים שיאמרו: 'תעשה מה שטבעי לך, תצמח בתוך אזורי הנוחות, אחרת אתה חוטא לטבע שלך'.
"השאלה היא מה את רוצה להשיג. אם את רוצה אושר ונוחות ושלווה, אז כן, אל תחרגי מעצמך. וזה אוקיי. זה לא אומר שמתאים לי לשכור אותך לעבודה. אם את לוקחת אנשים לסטארט-אפ את צריכה שהם יהיו עם סכין בין השיניים, אין שום דבר נוח בסטארט-אפ".
יש אנשים שידעו לעשות עבודה מקצועית נפלאה, אבל בשבילם להופיע בפיצ' מול משקיעים זו קריעת ים סוף.
"את יודעת כמה הלב שלי דפק כשהייתי צריכה לדבר מול 4,000 איש? כמה לילות לא ישנתי לפני כן? זה אף פעם לא נוח. כמעט חטפתי התקף לב על הבמה! את יודעת איך היה לי קשה להרצות בפני כל בוגרי הטכניון כשכל הקודקודים של התעשייה בקהל? הרגשתי שאני הולכת להתמוטט. אבל אני מתעלמת מדפיקות הלב ועולה על הבמה. האנשים הכי גדולים יגידו לך שהם תמיד יתרגשו. פעם היו מזיעות לי הידיים לפני 50 איש, אבל זה משתפר. לפני שאני מדברת אני מתרגשת, אבל אחרי שני משפטים אני בהיי מטורף. הבעיה היא לפני זה, להחליט מה אתה רוצה להגיד, זה מורט עצבים".
את חיה בתהליך מתמיד של מתיחת גבולות קיצונית. למה?
"כי אני רוצה להיות אדם שעושה אימפקט. בשביל זה אני חייבת לצאת מהקומפורט זון. כי כשאתה חי באזור הנוחות אתה עושה אימפקט לעצמך, אבל לא בשביל אחרים".
אם היית באזור הנוחות שלך, איפה היית?
"בטיולים. הייתי לוקחת את הילדים ויוצאת לטיול".
ככה לא כותבים אימייל: "פער אדיר בין ישראלים לאמריקאים"
בסטארט-אפ הראשון בעמק הסיליקון, שאליו נכנסה כשותפה, וריסיטי, גילתה את התרבות האמריקאית. "למדתי על הפער המטורף שבין ישראלים לאמריקאים. המפתחים בישראל אומרים משהו, והאמריקאים לא מבינים. יש בעיית תרבות קשה, אנחנו מדברים שתי שפות שונות. האמריקאים שואלים: למה הישראלים אומרים 'לא' על כל דבר, ואני מסבירה: זה לא 'לא!', זה 'בוא נדבר על זה'. זו הישירות הישראלית. אנחנו לא פוליטיקלי קורקט בשום צורה. זה משהו שצריך לעבוד עליו מאוד כשבאים לעבוד מול ארה"ב".
איפה את רואה את זה בצורה הכי חדה?
"בכל נושא האימיילים, למשל. הישראלים משתמשים בצורת קומוניקציה כאילו זה דיבור, וזה לא דיבור. צריך להתייחס לאימייל כמו אל שלט חוצות שיכול להיות מתורגם בדרכים שונות, כי מייל כל אחד יכול לראות, זה יכול להגיע לעין של כל אחד. קשה לי להסביר כמה האימיילים של הישראלים הם לא תקינים. ואז נוצר דיסוננס. מצאתי את עצמי מגשרת על דיסוננס יותר מאשר עושה את התפקיד שלי".
שנתיים אחרי שהגיעה אליו, ב-2005, הסטארט-אפ שבו הייתה שותפה, VERISITYנקנה על ידי EDA ב-300 מיליון דולר.
מה יצא לך מהאקזיט?
"זה היה אקזיט טוב עבורי, אבל לא אקזיט משנה חיים".
מה זה עשה לך?
"זה עשה משהו לגדילה שלי. הייתי צריכה את הגדילה הזו. רציתי לעזוב אחרי המכירה, אבל שיחדו אותי בטירוף, ומזה עשיתי יותר כסף מאשר מהאקזיט. זה שנשארתי בחברה אפשר לי להכיר גם את דרך הפעולה של חברות גדולות שאוכלות חברות קטנות. הייתי צ'יף ארכיטקט. הם קונים הרבה חברות, שבהן אף אחד לא מדבר עם אף אחד, ואני הייתי אחראית לתת פתרון מלא ללקוחות בחברה של 6,000 איש".
מה למדת על פוליטיקה פנים ארגונית? מה מפרק התנגדויות מבפנים?
"למדתי המון. הכי חשוב להתחיל מהלקוח. הרבה סטארט-אפים מתחילים מהטכנולוגיה, וזו טעות. אתה צריך לבדוק מה הלקוח שלך עובר, איזו בעיה שלו אתה פותר. הלקוח יושב מתוסכל עם בליל מוצרים ושום דבר לא מדבר האחד עם השני, ואני צריכה לתפור מוצר מאוסף הטכנולוגיות ולהגיד: זה המוצר".
למה את בוחרת לעזוב בסופו של דבר?
"נהיה לי משעמם, כי חברה גדולה זה לא בשבילי. חזרתי לארץ, וזמן קצר אחרי זה, פונים אליי חבר'ה מהצבא ואומרים לי: 'כמו שהרמת מערך הדרכה בחיל האוויר, אנחנו צריכים אותך להציל את הסטארט-אפ שלנו, קואלי סיסטמס. חזרתי לסיליקון ואלי עם שני תינוקות, בני שנה ושלוש.
"התחלתי לעבוד איתם וגיליתי שהמוצר שהם מנסים למכור לא רלוונטי לשוק האמריקאי. אין בו שום ערך. אמרתי להם שנצטרך לעשות פיבוט רציני לחברה, שזה בערך כמו להקים חברה מההתחלה. פיטרנו עשרות רבות של אנשים והתחלנו מחדש. הפכנו את החברה לכזו שעוסקת בשירותי ענן ודאטה סנטר. מרווח של 200 אלף דולר בשנה קפצנו לרווח של 2.5 מיליון דולר, ואז שנה אחרי קפצנו ל-5 מיליון דולר ותוך ארבע שנים ל-15 מיליון דולר רווח".
איך החיים נראים מהמקום הזה?
"חיים במטוס. כמעט כל שבוע טסתי בכל ארה"ב. אחרי 3-4 פגישות הייתי עושה בלילה טיסת המשך כדי לחסוך זמן ומלון. הרמתי תוך זמן קצר חמישה משרדים בארה"ב".
אז גם לא ישנת בלילות.
"לפעמים שלושה לילות ללא שינה".
ואת שורדת את המשטר הזה? הגוף לא מתקומם? אני כבר לא מדברת על הנפש.
"לא צריך, לא ישנים. אנחנו במוד של הישרדות. גם בעלי עובד קשה בהייטק ואנחנו ניזונים מבייביסיטרים וחברים".
ומהאדרנלין?
"בזמנים כאלה אתה חי על ההצלחה ועל הפחד שזה לא יצליח. זה אותו אדרנלין. וזה מדהים לראות את הסטארט-אפ הופך מעסק שתכף נסגר למקום שעושה רווח של 15 מיליון דולר בשנה".
את הופכת למכונה להשגת יעדים. ומה עם האדם שבפנים?
"לא קיים. את מוכרת ל-AT&T ולסיסקו ולגוגל, לחברות הכי חשובות בעולם. את חיה על האדרנלין של לראות אותם משתמשים במוצר שלך, זה מה שמחזיק אותך".
רוב האנשים זקוקים לשעות שינה, לילדים שלהם, לבן הזוג שלהם, לבית.
"לא אני. שיטת הניהול שלי היא כזו שאני חלק מקבוצה, והקבוצה מתנהלת כמו משפחה. הם עושים לי בייביסיטר כשאני לא נמצאת, ואני עושה להם כשאין להם סידור. כל מי שמדווח לי הוא חלק מהמשפחה הזו. אם הם מדלוורים - הם חלק מהמשפחה".
ואם הם לא מדלוורים?
"הם הולכים הביתה. אני מאוד נוקשה".
את לא חושבת שצריכים להיות גבולות? חיץ בין העבודה למשפחה?
"אין. הם מרגישים כזו שייכות למשימה של החברה שהם מוכנים גם לא לישון וגם לטפל בילדים של האחרים. הם מוכנים להתאבד על המשימה. לכן היה חשוב לי טו קיפ דם מוטיבייטד".
ברור לי שבסוף המשבר מגיע.
"כשהילדים קמים בבוקר ולא מוצאים אותי שוב, יש הרבה כעס. יש כעס כשאני חוזרת. כשהילדים היו קטנים היה הרבה בכי וכעס".
שאלת את עצמך אם זה שווה את כל זה, אם זה שווה לא להיות בבית כשהילד חולה?
"אני שואלת את עצמי כל הזמן, אבל ה'היי' מעודד אותי. אני צריכה להיות מאושרת כדי להיות אמא טובה. שם חרגתי, אני לא מצדיקה מה שהיה. אבל הייתי צריכה לעבור את התקופה הזו כדי להיות מי שאני היום".
מה את היום?
"Role Model. מודל לחיקוי והשראה".
מנהיגה.
"כן. זו דוגמה לילדים שלי. הם תמיד חלק מהדרך. חשוב לי שיבינו למה אמא נעלמת, ושידעו שהיא חוזרת ושהיא חזקה. זה נשמע אוקסימורון, אבל חלק ממה שעשיתי היה בשבילם. זה הגיע לקיצוניות שהייתה מוגזמת, אבל אתה הופך לכדור שלג שקשה לעצור".
עברת תהליך נפשי משמעותי כדי להגיע למקום הזה שאת בטוחה בבחירות שעשית?
"אחד הסוויצ'ים הכי גדולים קרו לי אחרי שאמי נפטרה. היא פרשה מהקריירה שלה אחרי שנולדתי, ובתכלס ומה שנשאר לה זה רק אני. האם זה מספיק? לא בשבילי. אני רוצה הפוך".
הטעות של הישראלים: "אני רוצה לפרוץ את הבועה"
בשנת 2015 היא הביאה לסטארט-אפ שני משקיעים אסטרטגיים ואז, אחרי האקזיט, עזבה, כי שוב לא רצתה להיות חלק מקבוצה גדולה. "החלטתי להקים משהו משלי, מאפס. הקמנו את הסטארט-אפ STIYA כפיתוח המיועד למטיילים, סוג של זיכרון אישי אוטומטי בכיס. הוא מתעד איפה היית, מה התמונות שראית, עם מי היית ואת כל זה את יכולה לשתף. את מטיילת שבועיים בקוסטה ריקה ויכולה לשתף את כל המסלול המתועד".
אחרי כל מה שעשית, זה כבר בקטנה.
"שום דבר לא בקטנה. את לא ישנה בלילה. אנשים לא מבינים שלבנות את הטכנולוגיה זה החלק הקטן. תוך חצי שנה את מעמידה את הטכנולוגיה. המכירה והשיווק זה מה שקשה. את נאבקת, האם את בונה את משפטי השיווק הנכונים.
"הרעיון הוא להוציא את המוצר כמה שיותר מהר לשוק, לקהל היעד, ולראות איך הם משתמשים, ואז לעשות שינויים במוצר. במקור תכננו את הפיתוח הזה למטיילים, ואז גילינו שחולי אלצהיימר השתמשו בזה כאמצעי זיכרון, נהגי משאיות השתמשו בזה כדי ליידע אחד את השני איפה הכי כדאי לעצור בארה"ב, מוזיקאים השתמשו בזה כדי להראות את כל מסע ההופעות שלהם. זה הלך לכיוונים לגמרי לא ברורים. והחלק הקשה הוא השאלה: למי אתה מוכר. אתה לא יכול לכוון לכולם. זה גדל מהר מדי לכיוונים פתוחים מדי, שזה לא דבר טוב.
"ביוני 2016 כותבת מישהי בפייסבוק: 'תודה סטיה שמכרתי בית בזכותך'. כתבתי לה בנימוס: 'יש לך טעות, אנחנו אפליקציה לטיולים'. והיא ענתה לי: 'את בכלל לא מבינה מה יש לך ביד'.
"התקשרתי אליה והיא מספרת לי שהיא מתווכת דירות וכדי להראות בית למכירה היא פשוט העלתה את אפליקציית הוידיאו שלנו, שכוללת מפות וסטילס ותמונות ודיבור, והצליחה להראות את סביבת הבית ולעקוף את כל הסוכנים האחרים שהלכו בשיטות המסורתיות של פלאיירים.
"הבנתי שיש פה משהו. זה נהיה ויראלי. הזמינו אותי לכנס הכי גדול של נדל"ן כדי לדבר על האפליקציה, וכולם עטים עליי. נקלעתי לדילמה: מצד אחד אפשר למכור את הסטארט-אפ לענקית טכנולוגיה, מצד שני אפשר להמשיך לפעול בתחום הנדל"ן ולמכור את החברה בהרבה יותר כסף. בסופו של דבר, בגלל שאני לא אוהבת נדל"ן, אני הרי ישנה באוהלים בטיולים, העדפתי למכור".
למה למכור?
"כי הכול הולך לכיס, להרפתקה הבאה. אם הייתי נשארת, הייתי צריכה להתחייב לתחום הנדל"ן לשנים הקרובות, ולא בא לי. אני הולכת בעקבות התשוקה".
ומה עשית בכסף?
"החלטתי להקים עם בעלי קרן השקעות שנועדה לעזור לסטארט-אפים לגדול בעמק הסיליקון. יש המון אקסלרטורים ואינקובטורים וחממות בוואלי. בסוף היזם מגייס הון ואין לו מושג איך הוא מרים אופרציה. ופה אני נכנסת לתמונה".
למה לחצות את הקווים? למה להפסיק להיות יזמית ולהפוך למשקיעה?
"החלטתי שכרגע הטרנדים זזים נורא מהר ובקצב נורא מעניין, וכשאתה עמוק בסטארט-אפ קשה לך לראות רוחבי. וזה הזמן בשבילי לראות את התמונה הרחבה".
כבר עשית עשרות מיליונים באקזיטים?
"בעמק הסיליקון אנחנו לא מדברים על כסף. היינו ביום הולדת של הילדים בסופ"ש האחרון והיו 15 הורים. היו שם ביליונרים ועוד כמה אנשים ששווים מאות מיליונים. אני הכבשה השחורה בחבר'ה. כל אחד עם הג'ינס שלו, כסף זה לא שיחה".
ואת צוקרברג יוצא לך לפגוש פה?
"קורה שאני רצה בפארק ראנצ'ו בסן אנטוניו ומארק צוקרברג רץ מולי".
בלי מאבטחים?
"כן. זה נורא הפתיע גם אותי".
הישראלים פה בוואלי מגובשים מאוד.
"רוב הטעויות שהישראלים עושים זה שהם בבועה של עצמם. תמיד הולכים לאותם משקיעים, אותן קרנות, אותו נטוורק. זה אחד הדברים שהכי פוגעים בישראלים, כי הכסף בבועה הזו הוא לא אינסופי, ואנחנו לא מצליחים לפרוץ את הבועה. אנשים פה מקושרים ורוצים לעזור. אבל יש עוד כל כך הרבה קרנות שרגל ישראלית לא דרכה בהן, אז קודם כל אני עכשיו במסע להביא את הקרנות הגדולות בוואלי למודעות לסטארט-אפים הישראליים שעוברים לפה. אני רוצה לפרוץ את הבועה".
מהי הנקודה המנצנצת באופק שמפתה אותך להגיע אליה?
"טיפוס לקראת מטרה זה כמו טיפוס הרים. אני רוצה להגיע הכי גבוה. פסגה גיאוגרפית היא בשבילי גם פסגה נפשית. לספוג משהו שמאוד מגדיל אותי. בהתחלה את מתקדמת נורא מהר ויש לך אנרגיות חזקות. לקראת הסוף זה נעשה קשה ופתאום הפסגה לא מגיעה כל כך מהר, הרבה דברים מתסכלים קורים בדרך. לפעמים צריך לעצור כדי לראות את הנוף, לראות לאן הגעת, כדי לקבל אנרגיות חדשות.
"המטרה כל הזמן זזה. פעם להקים חברה שעושה מיליונים הייתה המטרה שלי. אחרי שעשיתי את זה, עכשיו המטרה לעשות אימפקט יותר משמעותי. אני מסתכלת היום על כמה אנשים אני יכולה להשפיע".
"אישה צריכה לנסוע לבד כדי להפוך למנהיגה טובה יותר"
למה את מציעה דווקא לנשים לנסוע לבד?
"מגיל צעיר נערות זוכות להגנת יתר, ומלמדים אותן לחשוב על 'מה אם יקרה משהו רע?', צריך להיות איזון בין לקיחת סיכונים וזהירות. נראה שאנחנו מתוכנתות מאוד, וגם מקבלות עידוד חברתי, לגרום הנאה לאנשים אחרים ולעשות את המצופה מאתנו. מסע לבד ברחבי העולם לא כלול בדרך כלל ברשימה של הציפיות מאישה. לדעתי זה צריך להיות כלול. אם את רוצה להקים חברה משלך, לנהל עסק או להוביל צוות - מסע שתערכי לבדך יכול ללמד אותך המון".
מה בעיקר?
"קודם כל, להיות עצמאית. מסע לבד אין פירושו שאת בודדה. אלא רק שאת אחראית על עצמך ושאת לוקחת את ההחלטות לבד. את פוגשת יותר אנשים כשאת לבד, את רואה וחווה בדיוק מה שאת רוצה לחוות".
אך לעצמאות יש מחיר.
"והוא עלול להיות קשה - כפי שקרה לי בהודו, כשחליתי בבית מלון ולא הכרתי אף אחד בסביבה. התהפכתי מצד לצד. כאב הבטן שלי החמיר מרגע לרגע, והחום שלי טיפס. הייתי צריכה לפעול מהר, לקחת החלטות קריטיות ולחלץ את עצמי מהבעיה. נסיעות לבד יכולות להיות דומות מאוד להפעלת עסק - מציאת נתיב בתוך חוסר הוודאות.
"תזדקקי לחדד את המיומנות הזו כשתובילי חברה או ארגון וראשך יסתחרר ממספר ההחלטות שתצטרכי לקחת מדי יום".
ספרי לי על אירוע שבו הצלחת למצוא פתרון יצירתי לבעיה.
"בבוליביה הלכתי לרכבת שאמורה הייתה לקחת אותי למדבר המלח היפה. אבל כשניגשתי לכרטיסן כדי לתת לו את הכרטיס שלי, הוא אמר: 'את לא יכולה לעלות על הרכבת בגלל שהתיק שלך גדול מדי. הרכבת הבאה תהיה בעוד שלושה ימים ואת יכולה לנסות לעלות עליה'.
"עבור מישהי שהייתה בנסיעות כבר 5 חודשים, התרמיל שלי היה קטן יחסית, אבל שק שינה ואוהל היו קשורים אליו מבחוץ, וגרמו לו להיראות גדול. ניסיתי לשכנע, להתחנן ולהציע דרכים לעקוף את הגזירה כדי שהוא ירשה לי לעלות על הרכבת, אך ללא הצלחה. הייתי מיואשת, האם אני תקועה כאן לשלושה ימים? מה אם גם ברכבת הבאה לא יהיה מספיק מקום?
"התרחקתי מהרכבת כדי לנסות ולחשוב מה עוד אוכל לעשות, והחלטתי לנתק את שק השינה והאוהל שלי מהתרמיל ולהחזיק אותם בידיי. עכשיו הידיים היו מלאות בדברים. חזרתי שוב לרכבת והושטתי את הכרטיס לכרטיסן. וזה עבד! למדתי לקח. לכל בעיה יש פתרונות נסתרים רבים. הרעיון הוא לוודא שאת לומדת לראות את כל הפתרונות האפשריים.
"בעסקים, כמה פעמים אמרו לך המפתחים שלך 'זה לא אפשרי', כמה פעמים אמרו המשקיעים 'לא' להצעת פגישה? תמיד יש דרך - את פשוט צריכה ללמוד למצוא אותה ולא להשלים עם 'לא' כתשובה".
איך תפיסת העולם שלך מסייעת?
"אני אומרת: חייכי אל העולם והוא יחייך חזרה אלייך. במסעות שלי אני נתקלת בהרבה אנשים שונים ממני. אני מחייכת, אומרת היי. למה לא להפוך את העולם למקום מאושר יותר? אני מנסה להגיש עזרה מתי שרק אפשר - בין אם מדובר בעזרה לגברת זקנה לסחוב את הסלים שלה או בהבאת מתנות קטנות לאנשי המקום. זה מדהים עד כמה תחושי יותר מחוברת הודות למחוות הקטנות האלו".
מה שלא מפריע לך להיות תקיפה כשצריך.
"זה בסדר להיות אסרטיבית. זה אפילו קריטי. בין אם קיבלת חדר מטונף במלון, או שנהג המונית לקח אותך לחלק הלא נכון של העיר, - תהיי תקיפה ותבהירי שנחצה קו, ושאת פשוט לא מוכנה לקבל את זה. זה ילמד אותך לקחים חשובים בתחום המו"מ, איך לנהל שיחות קריטיות בשלב מאוחר יותר בחיים".
אז את אומרת שלצאת למסע לבד זה בית ספר ליזמות ומנהיגות.
"תבחרי מקום שאותו את רוצה לכבוש. תחליטי כמה זמן יש לך לחקור אותו, ואז קומי ותעשי את זה. העולם יפה ואת תרגישי שאת חיה בעוצמה רבה יותר כשאת חווה אותו. בנוסף לכך, את פשוט תחזרי מהמסע כאישה עצמאית וחזקה יותר, תפתחי אינסטינקטים וכישורי אנוש מעולים. את תהיי מוכנה לחיים של יזמות ומנהיגות".
"שוקלת להקים סטארט-אפ למיתוג עצמי"
איפה את מרגישה לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלך? מה המקום שבו את לא יודעת לתפקד?
"לא טובה בלכתוב. לא הייתי יכולה לעשות את הג'וב שלך. אני אנסה לכתוב, כי אין לי ברירה. היום, בעידן של מיתוג עצמי, זה מחייב אותך לכתוב. אני טובה במספרים ואלגוריתמים ולא טובה בכתיבה. אבל אני יודעת שאם לא אכתוב, אף אחד לא ידע על העשייה שלי".
מה השתנה, בעינייך? איך מיומנות הכתיבה נעשתה חובה?
"פעם עיתונאים היו מתווכים אנשי עשייה. בעידן של המדיה החברתית אתה צריך לתווך את עצמך. אם אתה לא בונה את המותג העצמי ואת המותג של העסק - לא יודעים עליך. אתה הופך להיות אחד ממיליונים, אתה לא מצליח להתבלט. בגלל המיתוג העצמי יש מי שמיצבו עצמם כתותחים של הסיליקון ואלי. אתה צריך לכתוב על עצמך, אחרת לא ידעו עליך".
אבל על אנשים פורצי דרך עיתונאים כותבים.
"הם לא יגיעו אליך אם לא בנית את הברנד. יכתבו עליך פעם אחת. אבל ברשת אתה כותב על עצמך מתי שאתה רוצה, ואני לא טובה בכתיבה. זה לוקח ממני הרבה אנרגיות".
אז זה המקום שאת מוותרת לעצמך.
"אין לי ברירה, אני אעשה את זה, אבל קשה לי מאוד. זה לא תחום הנוחות שלי. "כמעט פיתחתי סטראט-אפ למיתוג אישי. היום זה חשוב כמעט כמו העסק עצמו. אולי זה עוד יקרה. האלגוריתם שבבסיס המיזם עוסק בשאלה: מי אתה בעולם? ומי אתה רוצה להיות בעולם? כמו 'ויקס', אבל לבנאדם. איך אתה בונה לעצמך אתר וממצב את עצמך ומכוון את כל הפעילות שלך ברשת לדבר הזה שאתה רוצה להיות. איך אנשים רואים אותך ואיך לבנות את הסיפור שלך. כשאתה עושה את זה נכון - אז מגיעות ההזדמנויות. זה אלגוריתם שחייב להיות חכם. הבנתי כמה שלכתוב את הסיפור שלך זה חשוב. הנושא הזה הוא החולשה שלי".