דונלד טראמפ ובנימין נתניהו/ צילום:רויטרס
העם בישראל יכול להסיר דאגה מלבו. דונלד טראמפ לא יזנח את אורחו, בנימין נתניהו, במרתף הבית הלבן, כפי שעשה פעם קודמו במעון הנשיאותי. ראש הממשלה הישראלי גם לא יישא נאום תוכחה מביך על תלאות ציון באזני נשיא ארה"ב (והתקשורת), כפי שעשה באחד מביקוריו הפחות מוצלחים שם. אבל הריטואל של העלאת ישראל על משוש שמחתו של הממשל התורן יישמר גם יישמר.
הכול יהיה דבש בפגישת שני המנהיגים בבית הלבן מחרתיים. נופת צופים ממש. איראן תוצב שוב תחת אזהרה חמורה, מעמדה של ישראל כדמוקרטיה היחידה במזה"ת שוב יועלה על נס, העבותות בין ירושלים לוושינגטון שוב יוכרזו בלתי-נתיקים, והמחויבות האמריקאית לביטחון ישראל שוב תוגדר איתנה מאין כמוה.
האהבה תהיה מופגנת ומראית העין תהיה מושלמת, אם כי לא כל הפרטים ידועים עדיין: האם הנשיא יחבק את רה"מ כשיצא מהלימוזינה, כפי שחיבק את ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, בסוף השבוע, או שהוא יסתפק בלחיצת יד חמה? ואם תהיה גם (או רק) לחיצת יד, האם היא תימשך 19 שניות, השיא שרשמו טראמפ ואבה, או אולי ייקבע רקורד היסטורי של 21 שניות? 22, אולי? האם שרה ואיוונקה ייצאו יחדיו למסע קניות בשדרה החמישית? הנשימה נעצרת ממש.
הרמזים מתחילים לטפטף
למרות זאת, אזרחים לא מעטים בישראל, רבים מהם מעבר לקו הירוק, חשים אי-נחת לקראת פגישת טראמפ-נתניהו. אחרי שמונה שנים שבהן נגש בישראל פרעה אפרו-אמריקאי - כך, לפי המוטרדים - היה אפשר לצפות שהתרוממות הרוח בקהלם תהיה אופורית, גורפת כל. אבל הימין, שיותר מכל פלח אוכלוסין אחר בישראל ספר את השנים, החודשים, השבועות והימים ליציאת ברק חוסיין אובמה מהבית הלבן ורקם חלומות משיחיים על אימפריה מחוף הים לגדת הנהר במהרה בימינו - דווקא הימין מתחיל להזעיף פנים, להתריע, להתנהל כאילו הקרקע מתחילה לבעור מתחת לרגליו.
בינתיים מדובר, בעיקר, באי ודאות. עדיין לא מפנים אצבעות מאשימות. הימין בישראל נוצר את אשו. מחרתיים נהיה אולי חכמים יותר. אבל, רמזים שממשל טראמפ רחוק מלתת צ'ק פתוח לישראל בגדה מתחילים לטפטף ושתי שאלות מתחילות להסתמן: האם נשיא הפכפך, אימפולסיבי ומניפולטיבי בוושינגטון אכן טמן לישראל מלכודת דבש (בלי נערות פיתוי) ויפעיל עליה מכבש לחצים כדי לנכס לעצמו הסכם שלום היסטורי, שראוי לנובל? ואם כן, האם הוא קיבל סיוע מראש ממשלת ישראל?
העיתונאי ישראל הראל, מעפרה, כתב בסוף השבוע ב"הארץ": "אם יש לנו בבית הלבן, כפי שטוען נתניהו, ידיד שעוד לא היה כמותו, מדוע לא לנסות לגייס אותו... לתמוך, חוץ מהבניה בגושים, גם במטרות הרבה יותר מכריעות לעתידה של ישראל, כמו ביטול התמיכה בהקמת מדינת טרור פלסטינית ביו"ש, וגיבוי במועצת הביטחון לסיפוח אתר C"?
"סביר להניח שבשלב זה בנשיאותו של טראמפ, ניתן להשיג את תמיכתו במטרות האסטרטגיות הללו, ואף בשאפתניות מהן", המשיך הראל. "אולם נתניהו, ככל הידוע, אינו מתכוון להציג אותן. ראשי הליכוד והבית היהודי מודעים לכך. בימים המעטים שנותרו עד לנסיעתו, עליהם להבהיר לו שהמנדט שלו הוא להציג - ולהשיג - יעדים אפשריים אלה. שאם לא, הקואליציה תפורק והוא עתיד לאבד את הדבר היחיד שבאמת אכפת לו ממנו - השלטון".
שר החינוך, נפתלי בנט, החרה-החזיק אחרי הראל: "שתי המילים 'מדינה פלסטינית' הן אסון היסטורי. אסור שהן ייאמרו... אם טראמפ ונתניהו יזכירו את המחויבות להקמת פלסטין, או שתי מדינות בניסוח זה או אחר, בהודעתם אחרי הפגישה, כולנו נרגיש זאת על בשרנו בשנים הקרובות. האדמה תרעד. לחץ בינלאומי, חרמות, דוחות נגד ישראל, טילים, הקפאות, כבילת ידי חיילינו במאבק בטרור - כל זה יימשך ויגבר..."
משתי ההצהרות האלה משתמעת רתיעה ממתיחת ביקורת על טראמפ, וזה מובן. לימין קשה להתנער מחלום שהמתיק מציאות של בג"ץ כובל ושל ראש ממשלה חמקמק, שהפך את ממשל אובמה לתרנגול הכפרות שלו. לאחר הכול, במהלך הקמפיין הארוך לנשיאות עשה טראמפ כל מה שאפשר כדי להצטייר כאנטי-אובמה ואת אוהדיו הרבים בישראל (חלקם בעלי זכות הצבעה בבחירות בארה"ב) הוא הלעיט בתפריט פרו-ליכודי מובהק: הכרזות שהשגרירות האמריקאית תועבר לירושלים בהקדם האפשרי, אם לא ביומו הראשון של טראמפ בבית הלבן; שההתנחלויות אינן מהוות מכשול לשלום; שישראל בעצם צריכה להמשיך בהרחבת ההתנחלויות; שאובמה הוא הנשיא הגרוע ביותר אי פעם מבחינת ישראל. ממש ימות המשיח. הייפלא שבתודעת הימין הישראלי והטוקבקיסטים שלו מוסיף טראמפ להצטייר כאביר על סוס לבן, רומח בידו, שדהר לשסף את הדרקון השחור ולשחרר את בתולת ציון הענוגה מלפיתתו?
הגוש הסוני - ומחירו
אבל החלום הזה מתחיל להתפוגג. היקיצה, כך נראה, תהיה קשה. העובדה היא, שהתפריט המזרח-תיכוני של הממשל החדש החל להשתנות בהדרגה מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן. תחילה היו התחמקויות מעורפלות שלו ושל דובריו במענה על שאלות בנושאי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עכשיו עוברים לתכל'ס, וזה, מה לעשות, מדיף ניחוח קל של אובמה.
בראיון שהעניק טראמפ ל"ישראל היום", ב-10 בחודש, מניח הבית הלבן את קלפיו המזרח-תיכוניים על השולחן. הנה שני משפטי המפתח:
על ההתנחלויות: "הן (ההתנחלויות) אינן מסייעות לתהליך. אני יכול לומר זאת. יש כמות אדמות נתונה, וכל פעם שנלקחות אדמות להתנחלויות, נותרות פחות אדמות. אנו בודקים זאת ואנו בוחנים כמה אופציות אחרות; נראה. אך לא, אני לא מישהו שמאמין שהתקדמות עם ההתנחלויות האלה היא דבר טוב לשלום".
על העברת השגרירות: "אני חושב על השגרירות... ונראה מה יקרה. (העברת) השגרירות אינה החלטה קלה. הבעיה הזו קיימת מזה שנים רבות רבות ואיש לא רצה להחליט. אני חושב על זה ברצינות ונראה מה יקרה".
מעניינת לא פחות היא המסגרת הגיאו-פוליטית, שמשמשת מסד לחשיבת הנשיא על עסקה גרנדיוזית, (כמעט) כלל אזורית, שבה שלום בין ישראל לפלסטינים יהיה רק רכיב אחד. הנה תמציתה, כפי שהובאה במאמר ב"ניו-יורק טיימס" ב-9 בפברואר:
גיוס מצרים וסעודיה, המדינות הסוניות הגדולות, לקידום שלום בין ישראל לפלסטינים הוא גרעין של אסטרטגיה לשלום במזה"ת, שגיבשו טראמפ ויועציו, בכללם חתנו היהודי ג'ארד קושנר. האסטרטגיה הזו משקפת את חשיבת נתניהו, והיא מבוססת על הקרבה בינו לבין מנהיגי המדינות הסוניות שנובעת מהאינטרס המשותף לבלום את עלייתה של איראן השיעית. המנהיגים הסוניים הבהירו לטראמפ ויועציו, שאם הם מעוניינים בשיתוף הפעולה של הגוש הסוני, ארה"ב צריכה להימנע מצעדים פרו-ישראליים פרובוקטיביים.
ובכן, נראה שממשל טראמפ אימץ, פחות או יותר, את דוקטרינת נתניהו, זו שרה"מ מעלה בראש חוצות כבר שנים. האם נתניהו עשה לובינג לדוקטרינה שלו במסדרונות הממשל? אם אכן כן, זה תעלול מאקייאווליסטי מבריק שיסכל את לחץ קואליציית בנט לסיפוח דה-פאקטו של הגדה. נתניהו, תגידו עליו מה שתגידו, מבין שהחלת הריבונות הישראלית על השטחים תהיה צעד גדול לקראת מדינה אחת לשני עמים - יהודית אך לא דמוקרטית, או להיפך, בדיוק כפי שהזהירו, השכם והערב, ברק אובמה ושר החוץ שלו, ג'ון קרי.
בכיס הקטן של טראמפ
צריך לזכור שלנתניהו יש קו תקשורת ישיר ופתוח לג'ארד קושנר, שיניע את יוזמת טראמפ לשלום ישראלי-פלסטיני. הוא מקורב לאביו של ג'ארד, צ'ארלס, ששילם לו בזמנו - לפני כ-20 שנה - מאות אלפי דולרים בתמורה על נאומים שנשא אז, על-פי כתבת דיוקן על קושנר שפורסמה אתמול ב"ניו-יורק טיימס". נתניהו בילה באותה תקופה לילה בבית-המשפחה בניו-ג'רזי (הוא ישן בחדרו של הנער ג'ארד, שהוגלה למרתף).
במאמר אחר מציין ה"טיימס", שרון דרמר, שגריר ישראל בוושינגטון ואיש סודו של נתניהו, נעשה מקורב לקושנר הבן. דרמר סייע לקושנר לנסח את נאומו המפורסם של טראמפ בוועידת אייפ"ק במארס אשתקד ויש הערכות, שהם מרבים לדבר זה עם זה. במקרה או שלא במקרה, מקורב אחר של נתניהו, שלדון אדלסון, סעד על שולחנו של טראמפ בבית הלבן ביום ה' בערב יחד עם רקס טילרסון, שר-החוץ החדש.
האם מערכת הקשרים המסועפת הזו שימשה להטמעת דוקטרינת נתניהו במדיניות החוץ האמריקאית? - זאת לא נדע בטווח הקרוב. אבל סביר להניח שטראמפ, מצידו, מודע לנקודות התורפה של נתניהו ולמגבלותיו הפוליטיות. הוא גם מודע לסיוע הצבאי המסיבי של ארה"ב לישראל והוא מאמין שמקבלי ההחלטות בירושלים שמו לב לקובלנתו, בנאום ההשבעה, שארה"ב מסבסדת צבאות זרים. קרוב לוודאי שהנשיא החדש מאמין שישראל נמצאת בכיס הקטן שלו.