פול פוגבה כוכב יובנטוס / צילום: רויטרס
מה אנחנו יודעים על כדורגלן בשם ווילי גרובס? מדי פעם, כשמגיעה תקופת ההעברות בכדורגל, עולה שמו של גרובס. הוא "מואשם" כמי שהתחיל את הטירוף שנקרא שוק השחקנים. גרובס, יליד סקוטלנד, עבר בשנת 1893 מווסט ברומיץ' לאסטון וילה תמורת כ-100 ליש"ט. בכך הפך לכדורגלן הראשון ששולם עבורו סכום מופרך, תלת-ספרתי (בפאונדים), בתמורה להעברתו לקבוצה אחרת.
משם והלאה החל המנהג המוזר שקיים בשוק העבודה ככל הנראה רק בספורט העולמי - קבוצה רוכשת שחקן כאילו מדובר בסוס מרוץ. ב-1905 נפלו השמים כאשר אלף קומון הפך ל"שחקן האלף פאונד הראשון", תואר שקיבל בזכות הסכום שהסכימה לשלם מידלסברו לסנדרלנד - רק מהפאניקה שתרד לליגה השנייה. בעקבות אותו מעבר פורסם טור בבריטניה שכותרתו הייתה "האם זהו סוף הכדורגל?"
הכדורגל, כאמור, עדיין כאן.
קצת יותר ממאה שנים אחר כך שילמה ריאל מדריד 94 מיליון אירו למנצ'סטר יונייטד עבור כריסטיאנו רונאלדו; גארת בייל עזב את טוטנהאם עבור 100 מיליון אירו, גם הוא לריאל מדריד. ובקיץ האחרון שברה מנצ'סטר יונייטד את כל השיאים כששילמה 105 מיליון אירו ליובנטוס עבור פול פוגבה. מאז קיץ 2009 נרשמו 16 עסקאות שונות שבהן שילמו קבוצות 60 מיליון אירו ומעלה עבור רכישת שחקן בודד.
כשפריז סן ז'רמן רמזה שהיא בוחנת את רכישתו של כריסטיאנו רונאלדו מריאל מדריד, הודיעו הספרדים שאין שום בעיה מבחינתם - אבל זה ייעשה רק עבור סכום השחרור הרשמי הנקוב בחוזהו: כמיליארד אירו.
תחשבו לרגע על תעשיית ההיי-טק, כנראה תחרותית לא פחות מכדורגל: האם מישהו מדמיין מצב שבו אפל תצטרך לשלם דמי רכישה של 105 מיליון אירו למיקרוסופט עבור סופר-טאלנט שעובד אצלה?
בכל פעם מתעורר נביא זעם שמדבר על כך ששוק ההעברות יביא את הכדורגל לקצו. זה לא רחוק מהמציאות - בדוח של אופ"א שפורסם ב-2012 נמצא כי למרות עלייה מאסיבית בהכנסות, המועדונים באירופה סיימו את שנת 2010 בהפסד כולל של 1.6 מיליארד אירו ובסך הכול 56% מהמועדונים מפסידים כסף. החצים הופנו לכיוון אחד עיקרי: שוק ההעברות.
לא כולם סובלים. חלק מהקבוצות זיהו את ההזדמנות והפכו את תקופת ההעברות למרכיב שנכנס לתקציב השנתי - בנפיקה ליסבון למשל. הקבוצה הפורטוגלית משתמשת במכירת שחקנים כחלק מתכנון המחזור, ולפי transfermarkt, האתר המתמחה בשוק השחקנים, מאז 2010 היא מכרה שחקנים ב-578 מיליון אירו ורכשה ב-261 מיליון אירו. רווח של 317 מיליון אירו רק מפעילות בשוק ההעברות.
במחקר מ-2013 שניסה להסביר את שוק השחקנים (The Economic and Legal Aspects of Transfers of Players) מוצגים נתונים שמראים איך התנפח השוק ב-20 השנים האחרונות: בעונת 1995/6, עוד לפני שנוסד חלון ההעברות, נרשמו 5,735 העברות שחקני כדורגל בסכום כולל של 402.8 מיליון אירו. ארבע עונת אחר כך (1999/2000) כבר נרשמו 8,531 העברות וסך עסקאות של 1.7 מיליארד אירו. בעונת 2010/11 כבר זינק הסכום הכולל של הפעילות בשוק ההעברות ל-3 מיליארד אירו ב-18,307 עסקאות שונות.
המתמטיקה הכלכלית של שוק ההעברות די ברורה: הכסף העצום שנכנס לכדורגל, בעיקר בגלל מחירי זכויות השידור שהרקיעו, הביא לכך שכל המדדים זינקו - משכר השחקנים (כשאלף קומון עבר תמורת 1,000 ליש"ט בשנת 1905 השכר השבועי לשחקן עמד על 4 ליש"ט - היום שחקנים באנגליה מרוויחים 300 אלף ליש"ט לשבוע); דרך המחירים שמשלמים נותני החסות; ועד המחיר עבור רכישת שחקן.
אבל יש עוד משהו: חלון ההעברות. התקופה שנראית כאילו הייתה מאז ומעולם היא תוצר של 20 השנים האחרונות - רק בשנת 2002 הנחילה אופ"א את חלון ההעברות בכדורגל האירופי ויצרה שתי תקופות זמן קצובות לרכישת שחקנים. חלון ההעברות הקייצי - תקופה של כחודשיים מהרגע שמסתיימות הליגות ועד תחילת העונה הבאה; וחלון ההעברות החורפי - בחודש ינואר.
הסיבה לחלון הייתה הקושי לנהל כדורגל הוגן כאשר בכל רגע נתן חופרים סוכני השחקנים מתחת לרגלי המנג'רים ומציעים לרכוש שחקנים; קבוצות שנזקקו לכסף מכרו שחקנים כדי לגמור את החודש או לשלם משכורות; קבוצות חזקות ניצלו את העושר שלהן כדי לרכוש שחקנים לעתים על בסיס שבועי.
חלון ההעברות יצר תקופת זמן שמזכירה עונת הציד - כולם שולפים ארנקים ויוצאים למרוץ, לוקחים מכל הבא ליד, צריכים או לא, ומוכנים לשלם סכומי עתק גם בעבור סחורה פגומה.
פירמת החשבונאות והייעוץ דלויט מצאה כי הפרמיירליג האנגלית רשמה שיא חדש כאשר השלימה בעונה הנוכחית (2016/17) הוצאה של 1.64 מיליארד אירו על רכישת שחקנים - מתוך זה 256 מיליון אירו בחלון ההעברות החורפי שנסגר לפני כשבועיים. הפעם לטירוף היה לפחות היגיון כלכלי - זו הפעם הראשונה שאת חלון ההעברות סיימו הקבוצות האנגליות ברווח (מכירת שחקנים בקיזוז דמי רכישה) - של 46 מיליון אירו.
החלון יוצר לחץ ככל שמגיעים לסיומו - 665 עסקאות רכש נרשמו ב-24 השעות האחרון לסגירת החלון בליגות הגדולות, ובסך הכול 142 מיליון אירו עברו ביממה האחרונה.
אם מרחיבים את החלון ליתר הליגות, הרי שבסך הכול ההוצאה בחורף הנוכחי הסתכמה ב-1.16 מיליארד אירו. הסיבה העיקרית? סין. ערן זהבי לא היה הראשון שזיהה זהב במדינה האסייתית - הליגה שמאז נובמבר נמצאת בפגרה רשמה מאז סכומי העברה של 225 מיליון אירו, כולל העברה היקרה ביותר בחלון - 60 מיליון אירו ששילמה שנחאי לצ'לסי עבור הקשר ההתקפי אוסקר. ארבע מתוך 10 ההעברות היקרות ביותר בחלון היו לליגה הסינית.
השאלה העיקרית בנושא של רכישת השחקנים היא ההיבט המשפטי. עם כל החוקים הקשורים לחופש העיסוק, מדוע שחקן נחשב לנכס שניתן לסחור תמורתו? האם זה לא מזכיר סחר בבני אדם? כרגע לא. למעשה, הרכישות מבטאות את הפיצוי שמשלמת הקבוצה הרוכשת על מנת לשחרר את השחקן מחוזהו.
אם כך הדבר, מדוע במקומות אחרים בעולם לא קיים שוק שחקנים? למשל, בארה"ב. דווקא המקום הכי קפיטליסטי לא מאפשר פעילויות רכש. בליגות המקצועניות בארה"ב, מאז שהונהגה תקרת השכר הושמו במקביל גם חוקים שמונעים תשלום כסף גדול עבור שחקנים, בין היתר מתוך רצון לעודד תחרותיות. הפעילות של קבוצות לרכישת שחקנים מוגבלת לתשלום נמוך מאוד; למשל, עבור שחקנים מחו"ל מותר לקבוצת NBA לשלם סכום של 500 אלף דולר בלבד. אפשר רק לדמיין איזה סכום היו מוכנות קבוצות NBA לשלם עבור רכישת שחקנים כלברון ג'יימס או סטף קארי.
הדבר הזה יצר מצב מצוין בארה"ב עבור כולם - הבעלים שלא צריכים לשבור את הראש והארנק על רכש; והשחקנים - כל הכסף ש"נחסך" מפעילות בשוק ההעברות מתורגם לשכר שחקנים.
בישראל אנחנו כפופים כמובן לחוקי הכדורגל העולמי. לצערן של הקבוצות כאן, מלבד האירוע החד-פעמי של ערן זהבי, לא יצא מעולם שחקן ישראלי בכסף גדול מאוד לחו"ל. העסקאות הגדולות שישראלים מעורבים בהן נעשו במסגרת מעברים בתוך אירופה - עומר דמארי נמכר מאוסטריה וינה לרד בול לייפציג עבור 7.5 מיליון אירו; יוסי בניון נמכר פעמיים עבור יותר מ-8 מיליון אירו, מווסטהאם לליברפול ולפני כן מסנטאנדר לווסטהאם; אייל ברקוביץ עבר מווסטהאם לסלטיק עבור כסף גדול בתקופתו.
מי שכן שמה ידה על שוק ההעברות בישראל כעניין שיכול להכניס קצת כסף היא דווקא רשות המסים. מועדוני כדורגל בישראל הופתעו לגלות לפני כמה שנים דרישה לתשלומי מס בסכום כולל של מיליוני שקלים בגין "רכישת" שחקנים זרים מחו"ל. אלו הוגדרו על ידי רשויות המס כ"טובין לא מוחשיים" שעם יבואם לישראל יש להטיל עליהם חיוב במס בהתאם לחוק. ביולי 2015 דחה בית המשפט העליון את הערעור שהגישו שמונה קבוצות ליגת העל, שטענו כי הטלת מס בגין ייבוא שחקנים זרים היא תשלום עבור סחר בבני אדם.
