בית משפט השלום בחיפה סילק על הסף תביעה של בעלי בניין לפינוי דייר מוגן בן 89 מחנות המצויה בבניין שבבעלותם בחיפה, בטענה כי מדובר ב"מבנה מסוכן".
השופטת מעין צור קיבלה את גרסת הדייר, המחזיק בחנות במשך למעלה מ-60 שנה, שטען כי התובעים לא הציגו עילת פינוי, וכי המבנה לא הוכרז על-ידי העירייה כמסוכן. לטענת הדייר, בעלי הבניין חיפשו אמתלה כדי לפנותו מהחנות ולגרוף הון ממכירת הקרקע ליזמים.
הנתבע מנהל ביחד עם אשתו חנות לממכר חוטי סריגה בחיפה. התובעים רכשו את המבנה לפני כ-10 שנים, כשהם מודעים היטב למצבו הרעוע.
בתביעת הפינוי שהגישו בעלי הבניין נגד הדייר המוגן, הם טענו כי בשנת 2012 קיבלו מעיריית חיפה הודעה כי המבנה עלול לסכן את ציבור. בהמשך לכך הם פנו למומחה, שקבע בחוות-דעתו כי על-מנת להסיר את הסכנה, יש להרוס את המבנה.
עוד הם טענו בעלי הבניין כי למרות שהציעו לדייר המוגן נכס חלופי לצורך ניהול החנות, הדייר סירב להתפנות מהנכס, ועל כן הם נאלצו להגיש את תביעת הפינוי.
באמצעות עורכי הדין יובל אדלר ועדי ערמן ממשרד בן-ארי, פיש, סבן ושות', טען הדייר המוגן כי מאחר שמדובר במבנה ישן, זיהו בעליו הזדמנות כלכלית, לפיה הם יפנו אותו, יהרסו את הבניין ויבנו במקומו מבנה חדש.
עוד הוא טען כי התובעים המשיכו את מחדלי קודמיהם, הזניחו במכוון את המקום ונמנעו מלבצע בו שיפוצים, אפילו כאלה אשר בעל הבית מחויב לבצע בהתאם לחוק הגנת הדייר. עקב כך, טען, הביאו התובעים את המבנה למצבו הנוכחי, שהוא מוזנח וייתכן אף מסוכן.
עוד טען הדייר המוגן כי החנות היא מרכז חייו והיא הסיבה לכך שהוא ואשתו קמים בבוקר. כמו כן, הקשיש טען כי הוא מקיים את כל חובותיו כדייר מוגן ומשלם את דמי השכירות בזמן, וכל זאת למרות סירובם של התובעים, בעלי הנכס, לפעול לתיקון הליקויים.
לדבריו, עם הגשת התביעה, מסרבים התובעים לקבל את דמי השכירות ממנו.
עוד טען הדייר כי למרות שהתובעים קיבלו הודעה מעיריית חיפה כי עליהם לתקן את הבניין כדי שלא יוכרז כמבנה מסוכן, במשך שנים הם לא נקפו אצבע בעניין. הוא טען כי חוות-דעת שהזמינו התובעים קובעת כי לא "משתלם" לתקן את הבניין וכדאי יותר להרוס אותו, למרות שעיריית חיפה לא קבעה זאת ולא ביקשה ביצוע הריסה.
כאמור, השופטת מעין צור דחתה את התביעה על הסף וקבעה כי התובעים לא מנו ולו סיבה אחת המצדיקה את פינוי הדייר המוגן.
באשר לטענת התובעים כי מדובר במבנה מסוכן המצריך פינוי והריסה, בית המשפט קבע כי קביעה זו לא נתמכה בחוות-דעת מטעם העירייה, וכי האחריות על תיקון המבנה חלה על התובעים.
השופטת צור חייבה את התובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 7,000 שקל ולהשיב לו את עלות חוות-דעת מהנדס, אותה הגיש כראיה.