דונלד טראמפ/ צילום:רויטרס
מיילו יאנופולוס הגיח בחודשים האחרונים מן האלמוניות הבלתי-נמנעת של אתר רשת ימני קיצוני אל, נו, טוב, לא בדיוק מרכז הזירה - אבל בהחלט אל השוליים המוארים שלה. הבריטי-יווני-אמריקאי בן ה-32 נעשה סמל של המלחמה נגד "התקינות הפוליטית". הוא קרא דרור כמעט לכל דעה קדומה.
מנהלי טוויטר גירשו אותו על התנכלות גזענית. הוא יעץ לכל ההומוסקסואלים למהר ולחזור אל הארון, מפני שהעדפותיהם המיניות מאמללות אותם ואת סביבתם. ההומופוביה שלו התקבלה בהתעניינות מיוחדת בהתחשב בזה שהוא הומוסקסואל מוצהר וקל לזיהוי. השנאה העצמית מבצבצת במקומות נוספים - גם כאשר התחבר עם ניאו-נאצים, הוא הקפיד להזכיר שסבתו הייתה יהודייה.
שעתו הגדולה באה ב-1 בפברואר, כאשר התפרעות של 150 אנרכיסטים באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, אילצה את שלטונות האוניברסיטה לבטל הופעה מתוכננת של יאנופולוס. יאנופולוס שודרג באותו הלילה ממוקיון וחומד לצון, לאביר התנועה למען חופש הדיבור באקדמיה האמריקאית.
הוא הוזמן לשאת את הנאום המרכזי בוועידה השנתית של CPAC, השדולה האידיאולוגית החשובה ביותר של הימין האמריקאי. זו נפתחה ביום ד', אבל ערב הוועידה, נחשף ראיון עם יאנופולוס, שבו נשמע מלמד סנגוריה על פדופיליה - זאת אומרת, סקס בין גברים בוגרים ובין קטינים.
התקרה התמוטטה על ראשו של יאנופולוס: ההזמנה לוועידה הימנית בוטלה, והמו"ל שלו (סיימון אנד שוסטר, בבעלות רופרט מרדוק) ביטל את הפרסום המתוכנן של ספרו האוטוביוגרפי. בסופו של דבר התברר, שאפילו לימין השמרני יש מידה כלשהי של תקינות פוליטית: שבחים לפדופיליה חוצים את גבול המותר. זה כשלעצמו טוב. מן הדין שפדופיליה תוציא את משבחיה מן הכלל. אבל, מאלפת היא הקלות שבה הימין האידיאולוגי מדלג על כל העוונות האחרים.
הנה כי כן, גזענות, מיזוגניה, שנאת מהגרים והומופוביה לא הזיקו כלל ליאנופולוס, אלא אדרבא, רוממו אותו למעלת דובר מרכזי ואפילו קדוש מעונה. בעיני מעריציו בימין, הביקורת עליו הייתה טבועה בחותם הבזוי של תקינות פוליטית. והלוא דונלד טראמפ העמיד את איבתו לתקינות הזו במרכז מסע הבחירות שלו.
האמנם אין קשר בין גזענות ושנאת האחר ובין קלות הדעת שהניבה את הסנגוריה על פדופיליה? "אין לי רגשות", אמר יאנופולוס ל"ניו-יורק טיימס" לפני 9 חודשים, כאשר נשאל אם יש משהו המסוגל לפגוע ברגשותיו. "אני אוהב את עצמי. אני האיש הנפלא ביותר שאני מכיר". הוא, אגב, אישר באותו הראיון, שיש לו משיכה מינית עזה ל"אבאל'ה (daddy) טראמפ".
"אינו שמרני באמת"
האם פרשת יאנופולוס תעורר מחשבה שנייה בימין האידיאולוגי על אופי התנועה שהקפיצה את טראמפ לבית הלבן? זו אפשרות לא בלתי-רצינית.
השידוך בין המחנה השמרני לטראמפ היה רופף ואופורטוניסטי מלכתחילה. שמרנים רבים תמכו בו ללא חמדה, בעיקר מתוך התנגדות לחלופה. אבל ההכרה שטראמפ "אינו שמרני באמת", לא חדלה לפעם בהם. וגם אם הם שמחים לקבל מידיו שופטים עליונים שמרנים, או צווים מינהליים להיפוך מורשת אובמה, הם חוששים מכל השאר, או לפחות מגלים ספקנות.
שמרנות באמריקה היא הרבה יותר מסובכת ממה שהמונח מרמז. היא יונקת ממקורות השראה אנגלו-סאקסיים בני 300 שנה. אין להתבלבל בין "שמרנות" ל"ריאקציה". שמרנות אינה מתכחשת לצורך בתיקוני מסלול. היא מתנגדת, לעומת זאת, לקיצורי דרך רדיקליים. מכאן התנגדותה ההיסטורית למהפכות, ומכאן תמיכתה ברפורמות אלקטורליות נועזות בבריטניה של המאה ה-19.
שמרנות אינה רק אוסף של הנחות פוליטיות, היא גם סגנון, אוסף של תכונות אופי, קצב, אפילו אינטונציות. היא לא רק מכירה בגבולות, אלא אדרבא, היא מטעימה אותם ומעבה אותם. לשיטתה, הממשלה אינה כל-יכולה, ואסור שתהיה; חירות היחיד חשובה מטובות ההנאה של הכלל; הרפתקנות וקיצוניות מסכנות את אושיות החברה.
הקפריזות והאימפולסים
שמרנים באמריקה, בוודאי מאז מלחמת העולם השנייה, מאמינים בסחר חופשי ובתנועה חופשית של בני אדם. חלחלה תוקפת אותם כאשר הממשלה מנסה להתערב במהלך הפעילות הכלכלית. ביקורתה על מדיניותו הכלכלית של ברק אובמה לפני 8 שנים הטעימה בסלידה מיוחדת את כוונת ממשלו "לבחור מנצחים" בפעילות הכלכלית.
בכל אחד מן העניינים האלה, טראמפ הוא אנטיתזה. גם התוכן של מדיניותו - אם אפשר להעניק את האפיון הזה לאוסף הקפריזות והאימפולסים שלו - וגם מזגו וסגנונו, אינם מתיישבים עם רוחה של השמרנות ועם הפרקטיקה שלה.
התקפותיו של טראמפ על התקשורת הן מבחן חמור בשביל השמרנים, עוד יותר מפרשת יאנופולוס. הסיבה אינה עצם ההתקפה. התקשורת אינה מחוסנת מפני ביקורת, גם לא מפני ביקורת חריפה. אבל טראמפ אינו מסתיר עוד את רצונו להלך אימים על התקשורת כדי להשתיק אותה.
זה לא מסתדר לשמרנים. "העיתונות היא המוסד היחיד התובע דין וחשבון יומי מטראמפ, וזו בדיוק הסיבה שהוא מנסה להרוס אותה", צייץ השבוע פעיל שמרני צעיר ומבטיח, אוואן מקמאלין. הסנטור הקשיש ג'ון מקיין, שהיה מועמד הרפובליקאים לנשיא ב-2008, הכריז כי "כך מתחילות דיקטטורות".
הלם ניצחונו של טראמפ עדיין לא פג. הוא לא פג בין הדמוקרטים, והוא לא פג בין הרבה רפובליקאים, שראו בעלייתו איום על תפיסת עולמם ועל שלומה של אמריקה. ניצחונו הפיל את רוחם, ודחק אותם לשוליים. אבל הם לא ויתרו, כפי שמראה היבול היומי של מאמרים, של בלוגים ושל ציוצים.
בשנתיים הבאות הם יהיו מקור ההתנגדות החשוב ביותר לטראמפ. בהדרגה יתברר שהוא רואה בהם את אויביו העיקריים. תוצאת העימות בינו וביניהם תהיה קריטית. זה עימות שלא יוכל להסתיים בתיקו.