גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

משה נור / צילום: איל יצהר

זאת הפעם השנייה שזה קורה למשה נור, מאבות המזון פורצי הדרך של תחום ההדפסה הדיגיטלית בישראל, שחברה שהוא הגה, יזם והקים במו ידיו, מוצאת את דרכה למימוש נוצץ בעשרות רבות של מיליוני דולרים, והוא נותר מחוץ לגבולות הארץ המובטחת, משל היה משה על הר נבו.

בפעם הראשונה - טראומה שעודנה צרובה בבשרו - זו הייתה נור מקרופרינטרס, שנמכרה ל-HP תמורת כ-120 מיליון דולר על-ידי קרן פורטיסימו, כאשר נור עצמו כבר איבד זמן רב קודם לכן את אחיזתו בחברה. כעת הגיע תורה של קורנית דיגיטל להיפגש עם הכסף הגדול.

פורטיסימו - כן, שוב היא - ביצעה בסוף ינואר הנפקה משנית בנאסד"ק לחברה העוסקת בתחום ההדפסה הדיגיטלית על מוצרי טקסטיל, שהניבה לקרן עצמה כ-90 מיליון דולר, ולחברה שווי בורסאי של כחצי מיליארד דולר - כשנתיים לאחר שהונפקה לראשונה לפי שווי של כ-300 מיליון דולר. מה חלקו של המייסד נור? כ-3% מהמניות.

"בניגוד לנור מקרופרינטרס, שפועלת בעולם שאני חי בו ואותה חלמתי להוביל עד הסוף, עם קורנית ידעתי מהתחלה שלא אוכל להוביל אותה את כל הדרך", אומר נור בראיון ל-G. "צריך לדעת לבלוע את הרוק ולהסתכל קדימה גם כשאתה מקבל פטיש בראש, אחרת תאכל את עצמך ולא ייצא שום דבר".

"חוץ מזה", הוא מנמק, "הסיפוק העיקרי של היזמים הוא התרומה הרבה להתפתחות הדפוס הדיגיטלי בישראל, שקבוצת נור לקחה חלק מהותי ממנה, ושהפך לדעתנו את ישראל למעצמה מובילה בתחום. האקזיטים עושים את העבודה ומכניסים כסף, אבל השוק, הפרסום, זה הנשמה, וגם כל הפיתוחים גדלו כאן".

נור צמח בשילוט דרכים וניכר שהוא עדיין אוהב את פרסום החוצות כמו ביום הראשון ובודק כל תמונה וכל מצגת שיוצאות ללקוחות. למרות אווירת ההשלמה שהוא צייר קודם לכן, הוא רחוק מלהשלים עם "האין-אקזיט" שהמתין לו עד כה בסוף הדרך. ההפך הגמור - כל שעבר רק מדרבן אותו לסגור מעגל. החברה שתעשה זאת עבורו, כך הוא מקווה, תהיה אאוטפורם. "חברה בתחום מיצגים חכמים עבור לקוחות מהמובילים בעולם", שאותה הקים בשותפות עם אריאל הרוש. "לצערי, אני לא יכול לתת עוד פרטים בשלב הזה, אבל בעיניי היא גאווה ישראלית, ואנחנו בהחלט מקווים שכאן, האקזיט ייעשה על ידינו, המייסדים".

בתחום פרסום החוצות שבו פרץ מלכתחילה, נור חולם לנסות שוב את מזלו בחו"ל, לאחר שפעם כבר יצא לרומניה, הקים חברת מדיה ונכווה. הפעם, על הכוונת אירופה וארצות-הברית. "בנור (היום נור סטאר מדיה) תמיד הלכנו על קטע ייחודי", הוא מסביר, "כי בארץ אחד אוכל את השני. כל אחד שעבד אצלנו או אצל עבודי או אצל מישהו אחר, פתח לו איזה חברה קטנה, מוכר בכל מחיר ושורף את כולם. אז רצינו למצוא משהו שיהווה סף כניסה מאוד גבוה: המתקנים הגבוהים (25-20 מטרים) שאנחנו מייצרים אותם ודואגים לרישוי, היתרים, התקנות ואחזקה. זו מדיה מנצחת, אנחנו נמצאים בכל פרשות הדרכים הכי חזקות בארץ בפריסה ארצית הפונה ל-85% מהנהגים ובולטים שם למרחוק. זו אפקטיביות מטורפת, וברבע מחיר. כל חברות המדיה הגדולות משריינות אצלנו מראש שטחים לזמנים חזקים".

"אני צריך כזאת, אבל בגדול"

נור, 67, נולד בבגדד תחת השם נוריאל ועלה ארצה כשהיה בן שנה. אביו היה מחנך בבית הספר היהודי הגדול ביותר בבגדד. במשפחה הייתה נטייה לציור, שאצלו נמהלה באהבת הדפוס, ומגיל 14 עבר ללמוד בערב ולעבוד ביום כדי לעזור בפרנסת המשפחה, בדפוס משי בבני ברק. הוא התאהב בתחום, עשה גם את העיצובים, ובשלב מסוים גם ניהל את בית הדפוס. במאמר מוסגר נאמר שלא רק הוא התאהב בתחום: גם אשתו שעבדה בעבר כציירת בחברה, וארבעת ילדיו שממשיכים בעקבותיו. בנו הבכור עומד בראש בית הדפוס הדיגיטלי הגדול בארץ. הבנות עובדות בנור - האחת במכירות והשנייה בשיווק - והבן הצעיר מפעיל לשכת שירות של קורנית, שגם משמשת כאתר ניסוי שבו מריצים ובודקים פיתוחים חדשים.

נחזור לנור, שלאחר השחרור מהצבא הקים עם אחיו את נור שלטי חוצות - שנה לאחר שהחלוץ בתחום, עבודי, פתח את העסק שלו. לאחר כמה שנים, לדברי נור, כבשו 70% מהשוק של השילוט בדרכים בין-עירוניות: "זה היה ממש כמו בארצות-הברית, תוך כדי נהיגה בדרך היית מעבירה סיפורים, פוגשת שלט אחר שלט, וכך זה גם מוציא את הנהגים מהמונוטוניות שהיא הגורם העיקרי לתאונות בדרכים הבין-עירוניות".

אלא שלא כולם היו תמימי דעים לגבי עד כמה השלטים מקשטים את הנוף ו"בסוף העיפו אותנו מהכבישים. עבודי ואני היינו מתחרים בדם, אבל בהקשר הזה היינו בקשר לשתף פעולה. אמרתי לו, 'חייבים לקחת עורכי דין או לוביסטים, אין מי שירים אצבעות בשבילנו בכנסת'". עבודי, כך נור, חשב שאפשר להסתפק בעזרת חברים, ו"בסוף אכלנו אותה".

כיוון שכך, המתחרים הגדולים היו צריכים להיכנס לתוך הערים ולמצוא דרך לפרסם בהן. נור כבש את ליבם של ראשי הערים בזכות המצאה ייחודית: שלטי רגל גדולים בכניסה לעיר, שמצדם האחד כתוב "ברוכים הבאים" או "צאתכם לשלום", ומצדם השני שטח פרסום. לדבריו, "ככה זכינו בכל הערים חוץ מרמת גן, שבה הפסדנו לעבודי, וזה נתן לנו את הדחיפה הגדולה". קוקה-קולה, למשל, קנתה מראש לשלושה קיצים קדימה, וכך גם אחרים.

אז הגיעו שלטי הענק בתוך העיר, בעיקר בצמתים הגדולים, שאותם היה צריך לצייר ביד. הלקוחות ותוכן השלט התחלפו בערך פעם בשלושה חודשים, וציירים, ברובם יוצאי חבר העמים, נור מספר, שקדו על ציור קטעים מהשלט, שלאחר מכן הודבקו באתר עצמו ויצרו יחד את התמונה הגדולה. אלא שבעולם הפרסום, שהפך להיות דינמי ומהיר יותר, זמני החלפת השלטים הלכו והתקצרו, וכאשר הגיעה התחלופה לפעם בשבועיים, נהיה קשה מאוד להספיק את כל עבודת הציור הידני. "יום אחד הגיעו מים עד נפש", אומר נור, "ואמרתי, אני חייב לפתח מדפסת. לקחתי את ראש הצוות הכי טוב שלי, הצבעתי לו על מכונת הכתיבה שעמדה מאחור, ואמרתי לו, אני צריך כזאת, אבל בגדול".

היה מדובר במבצע חלוצי למדי, שבו צריך להתאים אביזרים מעולמות אחרים כדי לייצר את המדפסת. למשל, את ראשי ההדפסה אימצו מהמכונה הצרפתית שהדפיסה את תאריכי התפוגה על מוצרים, בהזרקה מרחוק, ורק בשחור ובכחול. ואז היה צריך גם להמציא צבעים שיהיו עמידים למים ולשמש - הרי אנחנו מדברים על שלטים שנמצאים בחוץ. "עברנו תלאות, כי ניסינו אותם על בשרנו בהדפסות שלטים שהיו מוצבים בארץ", נור משחזר. "היינו מרימים שלט, ופתאום אחרי שעתיים היינו מקבלים טלפון מהלקוח: נעלם הכחול. דהה והפך לסגול".

ככה נולדה המדפסת הראשונה של נור מקרופרינטרס (אז נור טכנולוגיות), היחידה בעולם להזרקת דיו בצבע פיגמנטי. בלול הצמוד לבית, שכן האב-טיפוס, וזאביק, הבן הבכור של נור, היה יושב בלילות לידה, לומד לבגרות ובינתיים משגיח שהמכונה עובדת ברצף ושאין תקלות.

נור הבין שאולי יש לו מדפסת מהפכנית, אבל אין לו שום דרך לשווק אותה וגם לא מספיק כסף לייצר אותה בצורה תעשייתית. הוא הזמין את יאיר שמיר, שהיה מנכ"ל סאייטקס אז. "הוא בא, הסתכל, התכופף ובדק ברמת הבורג, ותוך שעתיים אמר, אני רוצה לשווק אותה". סאייטקס גם הזרימו תקציב שיאפשר ייצור, ויצאו לדרך, בסוף שנות ה-80.

אבל הרומן בין נור לסאייטקס חרק כבר מהתחלה. סאייטקס מכרה את המדפסות לא לשלטי ענק, ששם ראה נור את האפשרות לפריצה גדולה, אלא לבתי דפוס של שלטי חוצות רגילים, שרצו לעשות הדפסת ניסיון, לפני שהם "משמידים" עשרות אלפי עותקים בשל טעויות בשילוב צבעים או עומס יתר. בנוסף, לדברי נור, רווחיו היו נמוכים. "ייצור כל מדפסת עלה לנו 265 אלף דולר, וסאייטקס שילמו לנו עליה 315 אלף דולר, אבל מכרו אותה ב-780 אלף דולר. לדעתי, זה היה אז הרווח המהותי ביותר של סאייטקס מכל הפעילות שלה אז".

נור הבליג - אחרי הכול, לא היה לו מישהו אחר שימכור וגם ייתן שירות - אבל לא לאורך זמן, ולימים "יפטר" את סאייטקס, שלדבריו גם לא נתנה שירות טוב. "הייתה לנו בטן מלאה עליהם", הוא אומר.

"אכלתי את עצמי"

באותו זמן, בתחילת 1991, הקצתה להם סאייטקס אגף במשרדיה שבבריסל. הם הקימו בית דפוס בקאסל שבגרמניה, ש"איתו החלטנו שחייבים לפתח שימושים נוספים למדפסות, להרחבת הביקוש. ואז נולדו 'הקירות'".

"היינו בברלין", הוא מפרט, "וראינו בתים בשיפוץ מכוסים רשתות שחורות או ירוקות. גועל נפש. הצענו לעירייה לצפות את הבניינים בהדפס המראה כיצד ייראו כאשר יסתיים השיפוץ". זה הלך יפה, בניין אחר בניין צופו כך, ואז החליטו למנף את זה הלאה, לפרסום על בניינים. אלא שכאן הייתה בעיה. שלט כבד וגדול, שגם מועלה לגובה, מהווה סכנה בטיחותית כשיש רוח חזקה. אז החברה פיתחה מעין רשת מחוררת קלה מחומר פלסטי מעכב בעירה, שגם נרשמה כפטנט לשבע שנים, ושלצד הדיו, היוותה חלק גדול מהרווחיות של נור מקרופרינטרס.

באותה תקופה, צוירו בנייני ענק במנהטן ביד. אחת לשישה חודשים היה נצבע הקיר בלבן וציור הפרסום היה נעשה בדרך ידנית ועם מעלית פיגומים, עבודה שנמשכה חודש ימים. לנור הייתה הטכנולוגיה החדשנית לחולל מהפכה בתחום, והוא רק צריך היה הזדמנות להוכיח את זה. זו הגיעה בתחילת 1993 כאשר נור מצא את החלוצה האמיצה שתיתן לו להדפיס לה קיר בהדפסה דיגיטלית: חברת גאפ. מכאן קיר רדף קיר, וגם הזינוק העסקי של החברה.

ב-1994 גייסה נור מקרופרינטרס כ-6 מיליון דולר מפועלים שוקי הון, שמרוק וגופים אחרים. באוקטובר 1995 החליט נור להנפיק אותה בנאסד"ק, וגייס 9 מיליון דולר, כאשר הוא עדיין מחזיק ב-64% מהחברה. הוא חשב למכור 10% מהחברה, "כי מימנתי מכיסי כמעט 5 מיליון דולר ושיעבדתי את כל העולם ואשתו מרוב שהאמנתי במוצר. אבל החתמים שכנעו אותי לא למכור, והיינו עם אגו בעקבות ההצלחה, אז למרות שהבטן אמרה למכור, לא מכרתי. וזו הייתה טעות. לקחנו מהחתם (בית ההשקעות ג'וספטל ליון אנד רוס) הלוואה של 2.5 מיליון דולר, תוך שיעבוד מניות, והתנאי היה שאם המניה יורדת מתחת לסכום מסוים, יכולים לדרוש ממני מיידית את פירעון ההלוואה. באותו שלב, לא דמיינו שהמניה יכולה לרדת עד כדי כך".

בשלב ההוא, המניה אכן המריאה, ובשיאה הגיעה החברה לשווי של 340 מיליון דולר. אבל לאחר מכן החלה לצבור הפסדים תפעוליים, המניה התרסקה, וקרה מה שנור לא האמין שיקרה: המניות ירדו מספיק כדי שידרשו ממנו את פירעון ההלוואה. נור משוכנע עד היום ש"עשו לי תרגיל להשתלטות עוינת", כדי שיפסיד את השליטה בחברה לטובת קבוצת משקיעים שהוביל בית ההשקעות. "ברמה האישית, אכלתי את עצמי", הוא אומר.

למרבה חוסר המזל, ההידרדרות של נור מקרופרינטרס חלה במקביל להרעה בחלק המסורתי של העסקים של נור, נור פרסום חוצות. באותה תקופה, ערוץ 2 הוריד בחריפות את המחירים על פרסום בטלוויזיה ובכך משך את הלקוחות המסורתיים של פרסום חוצות, חברות בינוניות וקטנות. נור פרסום חוצות הציבורית נקלעה לקשיים, נור איבד אותה, ובסופו של דבר הגיעה לידי ידיעות אחרונות. לימים, הקימו עם עורק (שרכש את עבודי שנקלעה גם היא לקשיים) את חברת נור-עבודי.

לימים, יתאושש נור ויפתח מחדש את עסקי שילוט החוצות, הפעם במסגרת חברה פרטית, עם הרבה המצאות חדשות - אבל באותם ימים, "בלענו את הרוק, והחלטנו שצריך להסתכל קדימה. אז לא היה לי כוח להילחם בזה. ויתרתי על נור פרסום, וגם על נור מקרופרינטרס ויתרתי. תבעתי אישית את החתם בארצות-הברית, וקיבלתי פיצוי לאחר פשרה, אבל לתמוך בה לא היה לי כוח".

בשנים שלאחר מכן, נור מקרופרינטרס לא רוותה נחת. היא הסתבכה ברכישה לא מוצלחת של חברה אמריקאית (סלסה), החוב מהרכישה העיק עליה, ובסתיו 2005 כבר הייתה במצוקה. "היו אז גופים לרכוש איתי את נור מקרופרינטרס בחזרה", מספר נור, "אבל לא רציתי, נגמר הסוס, וכבר נכנסנו לדברים אחרים". מי שכן רכשה את החברה הייתה כאמור קרן פורטיסימו, שהעלתה אותה במהירות על פסי הרווחיות ומכרה אותה ל-HP ב-2007 ברווח נאה.

"הכסף בקופה כמעט נגמר"

נור באותם הימים היה עמוק בבייבי החדש שלו: קורנית דיגיטל. החברה נולדה ב-2003 ב"איזה מרתף בפתח תקווה", כאשר נור עשה לעצמו בדיקה וגילה שהשוק הזה, של הדפסה על טקסטיל, "הוא שוק בתול לגמרי, הכול מודפס אנלוגית, ואין לו פתרון דיגיטלי". ההדפסה האנלוגית איטית ויקרה, ומיועדת לכמויות גדולות, וזה גרם לכך שיצרני האופנה נאלצו להכין מלאים, וכך "להיתקע" עם דגמים ועם צבעים, שפחות משכו את הלקוחות. הדפסה דיגיטלית, מנגד, מאפשרת להדפיס כמויות קטנות ולהתאים בזמן אמת לפי דרישה ונור חשב ש"זה שוק מטורף לגמרי" מבחינת האפשרויות הגלומות בו. הוא הכין תוכנית עסקית, שם אותה במגירה וחיכה לשעת הכושר.

יום אחד הגיע אליו עופר בן צור, איש סאייטקס לשעבר שהכיר בתקופת העבודה המשותפת, ושותף נוסף. "הם אמרו לי, יש לנו רעיון עסקי וכל הקרנות שפנינו אליהן הפנו אותנו אליך. ואז הם מציגים לי תוכנית עסקית של הדפסה דיגיטלית על גבי טקסטיל, והיא כמעט בדיוק אותה תוכנית כמו שהכנתי שנה לפני. הוצאתי את התוכנית שלי מהמגירה ואמרתי, תראו מה יש לי כאן".

הם התחברו וחילקו את החברה החדשה חצי-חצי, 50% נור ו-50% שני האחרים. נור היה היו"ר ובן צור המנכ"ל. הם התחילו בעבודת פיתוח מאומצת, האורות דלקו בחלונות עד שתיים בלילה. בן צור היה על העשייה ונור היה שותף לאסטרטגיה ואחראי בין השאר להביא כסף. את הכסף הראשוני הביא מקבוצה קרובה של אנשים שמלווים אותו עסקית מהתחלה, וממענק של המדען הראשי. כל זה הספיק לשלב הראשוני, וכדי לעבור לייצור, היה צורך לגייס עוד.

קבוצת דלק השקיעה ב-2004 (דרך חברת ההשקעות בהייטק שהייתה לה אז, קומיוטק). "היה לנו משא ומתן קשה מאוד איתם, היינו צריכים לצאת לתערוכה ולא היה לנו גרוש", נור משחזר. "היה לנו כסף לנסוע, אבל לא לחזור. אמרנו לדלק, אם אתם לא נכנסים עכשיו, לפני הנסיעה, כשנחזור מהתערוכה, השוויים יהיו אחרים". יום לפני הנסיעה, דלק ביצעה את ההשקעה.

בתערוכה, שהתקיימה בדרום דקוטה, "היה לנו קל יחסית כי הרבה הכירו את המותג נור, שהיה הכי חזק בתחום המדפסות שפותחו לפרסום החוצות". נקשרו קשרים עם מפיצים, והתחילו לקבל הזמנות. כדי לבצע אותן, נדרש עוד כסף, וזה הגיע מחברת EFI (שייסד בשעתו אפי ארזי המנוח), שקנתה ב-2006 11% מהחברה תמורת 3.5 מיליון דולר, תוך כדי שהיא מקבלת אופציה לרכישת השליטה בחברה, עד סוף 2008, לפי שווי 50 מיליון דולר או מכפיל 2 על המחזור - הגבוה מביניהם.

הכסף של EFI הספיק גם להקמת מפעל גדול בקריית גת לפיתוח ולייצור הדיו, שהוא תמיד מקור רווח משמעותי ביותר במדפסות, אולם הגידול בחברה גרם בשלב זה לצורך בכסף נוסף, ונור רצה לדעת אם EFI יממשו את האופציה שבידם. "חצי שנה לפני מועד פקיעת האופציה, קראתי למנכ"ל וליו"ר של EFI ואמרתי להם, עכשיו אתם מחליטים אם תממשו או לא, כי אני צריך לדעת אם אני הולך לבזבז את הכסף על מחזור, כדי להגיע למכפיל 2 או ל-50 מיליון דולר, או שאני צריך לשמור את הכסף כדי שאוכל להתגלגל עד שתגיע השקעה נוספת. הם אמרו לי, אנחנו מממשים".

אלא שבין השיחה הזאת לסוף 2008 השתנה מצבה של EFI מהקצה עד הקצה. המשבר העולמי פגע בה קשות והיא ביטלה את כל ההשקעות המתוכננות. "קורנית נקלעה למצוקה כי כמעט נגמר הכסף בקופה", משחזר נור. החברה פנתה אז לקרנות באירופה ובארץ, וגם פורטיסימו ניהלה איתם משא ומתן, "אבל כולם מנהלים איתנו משא ומתן כשברור שאנחנו תחת לחץ, ונותנים לנו שווי חברה נמוך בהרבה ממה שציפינו. לא יכולנו לעכל את זה.

"קראנו, עופר ואני, לכל הצוותים - קורנית התנהלה כמו משפחה אחת גדולה ומגובשת - הצענו להם או לצמצם 25% מכוח האדם בכל מחלקה או להוריד 25% מהשכר תמורת אופציות, והחזר הכסף ברגע שהחברה תעבור לרווח". העובדים בחרו באפשרות השנייה, "ובסוף 2009 החברה עברה לרווח".

"קדימה למיזמים הבאים"

השלב הבא היה לנסות להנפיק, כיוון שההצעות לרכישה היו נמוכות מדי בעיני נור ובן צור. "למרות שהחברה הייתה רווחית, היינו חייבים לגייס כסף איכשהו, כי בדיוק התחלנו בפיתוח האלגרו, המאפשרת הדפסה על גלילי בד (roll to roll)". דלק ו-EFI לא ממש התלהבו, כל אחת מסיבותיה שלה, אבל בסוף השתכנעו, וקורנית יצאה להנפקה. גם כאן התאכזב נור מהחתמים, שלדבריו "חשבו שהם לוקחים את ההנפקה בהליכה ולא עשו את העבודה, זלזלו". ההנפקה לא הצליחה, "אבל זה היה טוב שלא הצלחנו", אומר נור בדיעבד, "כי החברה נחשפה לכל מיני קרנות".

כבר הייתה הצעה על השולחן של אחת הקרנות הגדולות, שרצתה לרכוש שליטה בחברה "במחיר שמעל להנפקה". אבל "אז התקשר אליי יובל כהן (מייסד ויו"ר פורטיסימו) ואמר לי 'משה, אני שוכב על הגדר. אני חייב להיות בתוך החברה. בואו נשמע מה התנאים שאתם רוצים' - היה בינינו קשר מאוד חם למרות המשאים והמתנים הקשים שקדמו". הם סיכמו על 16 מיליון דולר, שמהם 11 מיליון מיועדים לבעלי המניות ו-5 מיליון לחברה.

פורטיסימו נכנסו ב-51% ולאחר מכן רכשו את מניות EFI ודלק והגיעו לכ-64%. ""זו הייתה טעות אדירה של דלק", אומר נור. "אסי (ברטפלד, מנכ"ל דלק) קרא לי ושאל מה אני חושב. אמרתי לו, זה יכול להיות שווה פי עשרה יותר. חשבתי ששכנעתי אותו, אבל הוא מכר, כנראה כי הם כבר לא היו מושקעים בחברות מהסוג הזה". ב-2015 הנפיקה פורטיסימו את החברה לפי שווי של 308 מיליון דולר, ובסוף ינואר השנה, כאמור, ביצעה הנפקה משנית לפי שווי של מעל חצי מיליארד דולר.

- ואיך השותפות עם פורטיסימו?

"זה חלום של כל חברה לקבל שותף כזה. הם כמעט לא נגעו באנשים והחברה גדלה וגדלה כי כבר היה כסף ויכלה לפתח מספר סדרות של מדפסות שאין להן לדעתי עד היום תחרות בעולם, ובמיוחד לקדם את פיתוח האלגרו, שפונה לשוק שמוערך ביותר מ-30 מיליארד מ"ר. תחושות הבטן שלי ושל שותפי עופר אמרו שחייבים לשם כך גיבוי כספי, כדי לא לחזור לסיפור של 2008".

- ומה אתה צופה לקורנית דיגיטל בהמשך?

"לדעתי, יש לה יתרון עצום במובילות טכנולוגית ופריסה עולמית, בשוק שבו ניתן לצמוח במאות אחוזים. עם העבודה הטובה שמוביל מנכ"ל החברה גבי זליגסון, לדעתי עוד נשמע עליה רבות, בין היתר, לאור החיבור ושיתוף הפעולה עם אמזון, שלה תספק קורנית, כפי שפורסם על-ידי החברה, מערכות המאפשרות עיצוב חולצות על-פי דרישה - וכן קיבלה אמזון אופציות לרכישת מניות קורנית. אז ברור שאני מלא סיפוק".

- ומה איתך?

"מסתכל תמיד קדימה למיזמים הבאים", הוא אומר, ומכוון בין היתר לאלון פרינטס, "מדפסת שמיועדת להדפיס על משטחים קשיחים כמו קרטון, זכוכית ועץ", שהוא מפתח. "כל הסטנדים של המבצעים ברשתות השיווק הגדולות מודפסים אצלנו בקריית אריה", נור גאה. "זו מכונה שמוציאה תוצרת בכמות של חמש מדפסות של המתחרים. כרגע אנחנו עם צוות מצומצם, עצרנו הכול כי אנחנו רוצים להוציא מוצר הרבה יותר מתקדם, ואנחנו נמצאים בשלב איתור משקיעים מתאימים. היא יכולה להיות מדפסת מהמובילות בתחומה. כרגע, מוצבות ארבע מדפסות כאלה בארצות-הברית ואחת בארץ".

משה נור

אישי: 67, נשוי 4, מתגורר במושב מגשימים

השכלה: תיכונית ("למדנו דרך הרגליים")

עוד משהו: בשעות הפנאי מעשן סיגרים עם חברים. "זו חברותא, נוצרים כל מיני קבינטים של אנשי עסקים ואנשי שוק ההון. מדברים על פוליטיקה, כלכלה - 'מנהלים את המדינה' - וזה גם עוזר ביצירת רשת קשרים"