א. קראתי, שבמסגרת הדיונים על צעדים שיש לנקוט בדחיפות כדי לשפר את המצב במוסדות הסיעודיים, בעקבות התחקירים המזעזעים שהתפרסמו השבוע - עלתה הצעה להתקין מצלמות בכל המוסדות הסיעודיים שבפיקוח משרד הבריאות. מדובר על כ-340 מוסדות שבהם מאושפזים כ-21 אלף קשישים, יותר ממספר המאושפזים בכל בתי החולים בישראל.
אני יודע שזו לא המחשבה הנכונה לחשוב, אבל הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו הוא: שיט, יהיו אנשים שממש יצטרכו לצפות בזה. לא יכולתי שלא לדמיין את עצמי יושב בחדר חשוך, מוקף מסכים שמחולקים למסכים, וכל אחד מהם משדר 24/7 בשחור-לבן וללא קול את תהליך הזיקנה, השקיעה, החידלון והמוות של אדם אחר שאת שמו איני יודע. לא יכולתי שלא לדמיין את עצמי מסיים את המשמרת, מחתים את השעון, עולה על האוטובוס, נוסע הביתה, ובסוף השבוע יוצא לרקוד עם קשישים מתים בלב כמו בפרפרזה על שיר של שלמה ארצי.
אל תכעסו עליי שהמוח שלי עובד ככה. כנראה שלדמיין תרחישים זו פשוט דרכי להתגונן. אני יודע שהייתי צריך לחשוב על הקשישים.
הייתי צריך, אבל אני לא יכול.
ב. אני לא יכול. זה יותר מדי בשבילי. לא צפיתי באף אחד מהסרטונים, וגם את התחקירים, המאמרים, התגובות והדיונים לא הצלחתי לקרוא עד הסוף. בזעזוע לא נטלתי חלק, כי כדי להזדעזע ממשהו, צריך לחשוב עליו. ואני לא יכול לחשוב על המצב בבתי האבות הסיעודיים.
יותר נכון: אני לא יכול לחשוב על המצב בבתי האבות הסיעודיים בלי לחשוב על כל המסביב, בלי להריח את הריח המיוחד של המקומות האלה, בלי לראות את הקירות הצבועים בגון ירקרק דהוי, בלי לשמוע את האנחות, בלי להציץ לחדרים סמוכים, בחלק מהם קשישים עריריים שוכבים עם הפנים אל הקיר ואין מי שיבוא לבקר. על מגש ליד המיטה נקרשת קערת דייסה; בחלק מהם המראה מכווץ הלב של אנשים הקוראים להוריהם בקול רם ומעדכנים אותם בעניינים מחיי המשפחה, ולא מקבלים כל תגובה (צדיקים שכמותם); חלק מהמיטות מוקפות בציורים ילדותיים. הדממה בחדר האוכל. לכוסות יש תמיד טעם לוואי של תה ישן.
וכל זה רק המסביב, כאמור, ואי אפשר לחשוב על המסביב, הקשה כשלעצמו, מבלי לחשוב על הדבר עצמו: לדמיין את זה קורה לי. זה אני ששוכב שם עם הפנים לקיר. זה אני עם כתמי הדייסה על הפיג'מה. זה אני שלא מכיר את ילדיי ולא יודע איפה אני ומתי. זה אני שמקבל מכות ממטפל ולא מסוגל להגן על עצמי. זה אני שמאחורי הדלת מתווכחים קרוביי מי לא ייקח אותי הביתה בחג. זה אני שמעל ראשי מתנהלות שיחות עליי בקול רם ובאינטונציה של גנון: אז איך אנחנו מרגישים היום? או!, מישהו עשה היום פיפי אני רואה. זה אני. זה אני בסופי.
אני יודע, כולנו חושבים שלנו זה לא יקרה. רוצים להתערב על 15 שקל שגם אלה שזה קרה להם חשבו ככה?
אז לא. אני לא יכול לחשוב על זה או לקרוא כתבה בנושא בלי שגלים של אימה קפואה וחלודה יזרמו במעלה ובמורד עמוד השדרה שלי. זה אני. זה יכול להיות אני. יש סיכוי, לא מופרך במיוחד, שמתישהו זה באמת יהיה אני. איך אפשר להשלים עם מחשבה נוראית וקשה כל-כך? ואיך יכול להיות שכל האנשים שעוסקים בזה וכועסים על זה מצליחים שלא לדמיין את עצמם בסיטואציה? או שהם כן מדמיינים? יכול להיות שכולכם מדמיינים את עצמכם בסיטואציה ובכל זאת ממשיכים כרגיל בשגרת יומכם? אתם אנשים חזקים ממני.
ג. בישראל חיים כיום כמיליון אזרחים ותיקים, בני 65 ומעלה. מספרם - המוחלט והיחסי - רק עולה. על-פי הלמ"ס, עד שנת 2030 יגדל מספר הוותיקים פי שניים. חמש שנים אחר כך, ב-2035, אצטרף אליהם גם אני. אומרים שמדינת ישראל לא ערוכה למצב הזה בשום צורה, והאמת - גם אני לא.
כמובן שאני עדיין יכול להתחבא ולעדן את פחדיי לכדי דיונים כלכליים (כמה משרות חסרות בתחום הסיעוד, על כמה תעמוד התוספת לתקציב), דיונים עקרוניים (הפרטה, כן או לא), דיונים חברתיים (השפעת העלייה בתוחלת החיים) ודיונים מוסריים (היחס לזקנים בחברה). אבל בסופם תעמודנה תמיד שתי אמיתות קשות לעיכול. זה מגיע לכולם וזה יגיע גם אליי - וכשזה יגיע, המדינה תפקיר את כולם, וגם אותי. ולא כי היא רעה במיוחד. פשוט כי קשה מאוד לנהוג אחרת.
כולם אומרים שחברה נמדדת לפי היחס שלה לקשישים, ואם כך, אבוי לנו ואיך אנחנו נראים ומה נהיה מאיתנו. זה נכון שחברה נמדדת גם בזה, אבל כמו האדם, גם החברה לא יכולה להכיל את הקושי והכאב והאומללות של האשפוז הסיעודי. היא, הם, אנחנו, כולם מפנים את המבט הצידה, רק לא להתמודד עם מה שמחכה בסוף.
שמעתי את השרים מדברים על מוסר יהודי וכבוד לקשישים ופיקוח ותקציבים. שמעתי גם את האמירה הברברית של שר האוצר שקרא להכות במתעללים עד שתכאב היד. גיבור גדול באמת. עכשיו כולם נרעשים, אבל עוד מעט כולם ישכחו מזה, בדיוק כמו ששכחו מזה עד עכשיו; כל כמה שנים נחשפת פרשייה דומה וסוחטת את אותן תגובות ממש עד שגוועת.
ד. יש באינטרנט שלל שאלונים ומחשבונים המחשבים את תוחלת החיים. יצא לי שאחיה כ-82.5 שנים - פחות או יותר הממוצע הישראלי (אני גאה בעובדת היותי ישראלי ממוצע). זה אומר עוד כשלושים שנה טובות פלוס-מינוס לפני השקיעה. זה לא מעט. יש זמן. אין לחץ.
כל מה שאני צריך לעשות במהלכן זה לא לחשוב על הזיקנה ועל המוות, והכול יהיה פחות או יותר בסדר. זה בלתי אפשרי, כמובן, כי הגורל עד כדי כך אכזר, שדווקא בשנים שבהן אתה אמור לא לחשוב על זיקנה ועל מוות, כולם סביבך מזדקנים ומתים ומפריעים לך לא לחשוב על זה.
רבים מהאנשים סביבי אמרו השבוע שהם לא ירצו להגיע למצב כזה, שעדיף מוות על חיים כאלה, ושהם לא רוצים להפוך לנטל. רבים מדברים על המתת חסד. ברשותכם, ארצה להגיב על הדברים האלה, ותהא זו צוואתי הלא רשמית:
אני לא רוצה שום המתת חסד, זה ברור? אני רוצה לחיות כמה שיותר גם אם החיים יהפכו רעים. אני מבקש להילחם על חיי, להיאחז בהם עד שתישחק הציפורן האחרונה, ואז להיתלות בהם עוד קצת - כל נשימה טובה מהאלטרנטיבה. אם לא תהיה ברירה, אוותר על כבודי ללא היסוס תמורת עוד יום על פני האדמה. כל אמצעי להארכת חיי מקובל עליי, ואם תישבר צלע במהלך מאמצי ההחייאה, אשא את הכאב באהבה, כי כאב זה חיים (למרות שאשמח להזרמה קבועה של מורפיום לווריד, תודה). בינתיים עוד לא שמעתי אף מת מתלונן על משהו.
פעם חשבתי שיש מצב שבו עדיף המוות על החיים. לפעמים אני עדיין חושב ככה בנוגע לאנשים אחרים. אבל בכל מה שנוגע לי: אין שום דבר שהמוות יכול להציע לי. דקה על האדמה הזו חשובה לי יותר מנצח תחתיה.
ולגבי ההפיכה לנטל: לא בעיה שלי. נכון שלהיות קשיש סיעודי, גם כזה בר מזל שלא מתעללים בו, זה לא בדיוק מה שחלמתי עליו כילד - אבל אני מעדיף להיות נטל מאשר להיות פגר. וחוץ מזה, עד עכשיו לא הייתי נטל, כמה גרוע זה כבר יכול להיות? קשה לכם לראות אותי ככה? אל תבואו. תניחו אותי על המיטה עם הפנים לקיר כשמאחוריי נקרשת דייסה או שימו אותי לרייר מול הטלוויזיה ולכו לעיסוקיכם. לא אכעס, מבטיח.
עד כדי כך אני אוהב את החיים.